בא לציון גועל נפש / 17/10/2015

שבר מוסרי בהנהגת המדינה - 2

Arie Avneri
Chairman of Ometz Movement

Ehud Olmert’s conviction of a serious crime would seem extraordinary and disappointing. For the first time in the history of the State, a former prime-minister might find himself incarcerated. This conviction has been followed by the citizens’ ominous sense of frustration, even despair, at regime corruption that might occasionally change shape but in fact never ceases.
Present regime corruption appears serious indeed and signifies defilement that has been ongoing for far too many years and only gets worse. A fish begins to stink at the head. The late President of Israel Ezer Weizman had to resign after being exposed as having received favors from a tycoon. Another President has been convicted of sex crimes and sentenced to a lengthy prison term.
Olmert is not the only prime-minister entangled with the law and acting in twilight for years. Three others – Ariel Sharon, Ehud Barak and Benjamin Netanyahu – were subject to police criminal investigation regarding various corruption affairs and barely escaped indictment. In the State’s present dismal reality, where the dealings of past and present prime-ministers are overlooked and ignored, none of the three deserves a clear bill. This black list includes former government ministers who served prison sentences (Gonen Segev, Aryeh Deri, Rafael Pinhasi, Avraham Hirschson, and Shlomo Benizri) as well as former ministers who have been convicted without calumny (Tzachi Hanegbi, Haim Ramo).

The list of public criminals and suspects who have fallen and broken faith is too replete with names. Among others it includes deputy ministers, Members of Knesset past and present who have been duly prosecuted, former Chief Rabbis who have strayed, ousted police chiefs and superintendents, Chiefs of Staff, generals and senior security officials who tripped, convicted mayors, and senior members of the judiciary who have fallen as well, public servants in key positions who embezzled, CEOs of large public bodies who were corrupted, and on and on.
The fact that some of them were not prosecuted for lack of evidence, and others pronounced not guilty for benefit of the doubt, or controversially acquitted, does not mean they are innocent – far from it. Sometimes this is due to faulty investigation apparatuses that failed to collect vital evidence. At other times considerable leniency has been exercised in formulating the indictment, let alone the exaggerated mercy shown by judges to senior public figures or tycoons of the first rank facing them as defendants. Shame has vanished from the flawed norms that have taken hold of the State, and it is replaced by flattery and kowtowing. Convicted senior political criminals are highly desired lecturers at events held by state and public bodies, and take part in public occasions, receiving handshakes, aps on the back and kisses galore. The prominent example of this is Ehud Olmert. Even prior to his conviction for accepting bribery, while he was still convicted for the lighter offense of breach of faith and was acquitted of other crimes under controversial circumstances, Olmert was still the darling of the social elite and academia, and closely linked with the political sector. This is the way of the world, and no one protested.
Most alarming, indeed, are the apathy and dullness exhibited by the majority of the citizenry, accustomed by now to the corrupt system that has become an inseparable part of our lives. Such acceptance of the state of things and the sense that this evil has no alternative pose a tangible danger to the fate of the State itself. The slogan “Corrupt leaders, we’re sick of you!” has long faded and vanished. Instances of corruption have unfortunately become the object of admiration, imitation and tolerance among a growing number of citizens.
A survey conducted in Tel Aviv University shows alarming findings: the greater part of this state’s citizenry believe that an incorruptible person cannot possibly succeed in politics and achieve state leadership. Gone are the times when political longevity was corrupting. Nowadays one should aspire to a political position with an unsavory past already weighing one down.  Citizens never cease blaming politicians for gaining wealth during their term in public office, blaming them for robbing the public coffers, handing over the state’s natural resources to tycoons who have grabbed people’s financial assets and pensions. The inevitable result is a basic mistrust by the citizens of politicians at various echelons who do not offer a personal example, mistrust that projects upon Israeli society as a whole in many aspects of life.
There is also total mistrust amongst the various populace groups: ultra-orthodox and secular, settlers and residents inside the "green line", "oldtimers" and immigrants both new and "less new" who struggle with this stigma, Mizrahi and Ashkenazi Jews, young and old, Jews and Arabs. This flawed phenomenon infiltrates other walks of life: students do not trust their teachers who in turn doubt the parents, tenants distrust their neighbors who in turn have no faith in contractors, workers distrust management who in turn has no ear for workers’ committees; citizens do not trust the police, who turns a blind eye to its miserable image. Readers and listeners do not trust the media who in turn makes no effort to restore trust. Prominent sociologists claim in this regard that the main problem is the fact that standards held by the State itself are nowhere near those of European culture where mutual trust is of the essence. Rather, this State has adopted the mores of Middle Eastern culture, practicing the languag of force.
Another problem, no less acute, in Israeli society is the disappearance of mutual aid and the setting of a new norm: every citizen to his/her fate. No wonder, then, that the faith of citizens in the future of the State has been ceaselessly eroding. Patriotism has long since vanished, unlikely ever to return. Over the years total silence has befallen the nation in Zion. Most people are almost completely indifferent to state corruption which has grown into monstrous proportions, accepting that regime as such is compelled to be corrupt and nothing one can do will change this state of affairs.
Unfortunately, the generation of the future, growing and educated on and amidst corruption in an air of rotting social norms has begun to realize that rule corrupts not only those who are a part of its apparatus, touch it and are contaminated by it and contaminate those close to them. Corruption spreads like brushfire. More and more youngsters are heard considering avoiding military service or even migrating away from the country whose inhabitants have begun to gnaw at each other. Such options are not available to older citizens with families and various commitments, many of whom feel grounded by force. The stench of the social mire has undoubtedly contributed to the ceaseless erosion of the State’s lawful foundations.
Bribery has run amok, an actual epidemic where elementary public services are concerned. The good news is that the arms of law enforcement – police, State Attorney General and the judiciary – are not contaminated.  The taxation authorities, on the other hand, have been shamefully infected. Public morality has rapidly deteriorated, purity of conduct a phantasm, proper management trampled in broad daylight. Overstepping lines drawn by law has become a norm, and law enforcers have been unable to deter and prevent further indiscretion.
The resilience of the State of Israel rests upon four foundations: security, rule of law, the economy, and society acting as connected vessels. If one of them cracks, it affects the others and metastasizes. Sadly, all four are now cracked open. The Second Lebanon War widened and turned these cracks into crags. The people have entirely lost faith in their leaders. Corruption has seized many, adding its share to the depressing, despairing atmosphere, and for the first time citizens of the State have become aware of the direct connection between regime corruption and security practices.
Israel’s security grew immeasurably stronger over the years, based mostly on the idea that the IDF is one of the strongest armies in the world, its air force considered the world’s best, and its weaponry a highly sophisticated arsenal. This idea was shattered in the Second Lebanon War, as the IDF was caught with its pants down. One could easily identify the direct link between the personal corruption of several of the country’s leaders and their conduct during that war, as well as the quality of their decision-making. The most solid foundation of the State – security – was badly shaken after the army was exposed in its failures. The unlimited confidence which the IDF had granted the state’s citizenry is no longer a given. The personal safety of citizens in regions of confrontation and within the range of missiles has been undermined. The Iranian threat over the entire area of the State of Israel has brought on an air of despondency, hopelessness and concrete talk about the end of the State as it were.
The second foundation to crack is the rule of law. In its early years, the State saw each of its three first foundations falter in turn, but its fourth foundation – the rule of law – remained solid and inspired hope. In its infancy, the State of Israel may even have served as a model. We had plenty to be proud of: a democratic law-abiding State surrounded by lawless dictatorships. The New Middle East, which was supposed to boost democracy in the Arab countries, took on various shapes and reached its present state with the slaughter of innocents, demonstrations morphing into blood-baths, media gagging and the blocking of social network technology.
Unfortunately, the high moral norm established by the first Prime Minister, David Ben- Gurion, has not always inspired his successors, even though they had yet to cross the criminal line. Since the birth of the State much water has flowed in the Sea of Galilee, and the country’s streams and gradually became putrid, polluted and poisonous. The unique lawful State has been transformed and is no longer recognizable. Israel has long since ceased to be a model for nations as regards regime integrity and purity of conduct. Its moral illumination is no longer, and the darkness that has overtaken it upsets and outrages good citizens who live in an increasingly oppressive reality and hanker over the memory of a past that is not likely to return. One has only to hope that the State be led once again by a prime minister who is a true leader, with real moral fiber, who would sweep the people with his personal example, not only in settling the empty egions of the Negev and the Galilee, but also, and perhaps most importantly, stabilize it morally and re-create an infrastructure of ruling law.
In the meantime dim reality has gnawed at every positive area that still exists here. In the early 2000s some light shone at the end of the tunnel: when retired judge Micha Lindenstrauss was appointed State Comptroller and declared that he intended to fight regime corruption full force, he encountered some opposition, but not for long. His opponents did not know him well enough and did not realize that he was untiringly homing in on his targets. Lindenstrauss exceeded his predecessors, hiding in their ivory tower, and did not make do with the routine annual critical report but began to publicize periodic reports after exposing public corruption affairs submitted to the government’s legal adviser, in which implicated persons were specifically named.
Counter-reactions arose soon enough, surprising in their intensity. Mainstream media “rose to the occasion” and characterized the State Comptroller sarcastically as “too efficiently active”. Certain media stars went further and vilified him. The deeper his struggle against corruption, the more he became covertly targeted with behind-the-scenes demonizing activity that gave him a negative public image and weakened him. Journalists who welcomed his activity were called “fantasists” and members of movements acting against regime corruption and supporting him were termed “moral missionaries”. At the same time, parliamentary activity strove to pass a new law limiting the authority of the State Comptroller. Corrupt, morally deficient Members of Knesset a-plenty gave this shameful legislation a warm welcome. At this point the bill did not pass, perhaps because Lindenstrauss’ successor, retired judge Joseph Shapira, lowered his profile in the struggle against regime corruption.
The malady spread through the State’s political leadership, and not just among prime ministers. This leadership has not served as a personal example and has indeed proven that fish stink from the heads of political parties and public personages on the entire political spectrum, who have begun to abuse the rule of law, dismiss or bypass it, whether directly or indirectly. Thus the dams have broken and every man looks to himself. Sadly, the political opposition has shown its impotence in recent years while facing the conduct of law-breaking leaders.
Is it by chance that a large number of Members of Knesset nowadays are perceived by the public as parasites of the public coffers, turning their backs on their own promises to their constituents, violating their own principles and sticking to their chairs?
The former State Attorney General, Meni Mazouz, in his short term in office, unfortunately proved that he lacks the backbone, the determination and the gumption to face the wealthy and powerful. Mazouz was the first legal adviser to be appointed according to a new official procedure, after being screened and tested by a special commission. This procedure was established to counter the ongoing gradual erosion of the status and decisive powers of legal advisers to the government, and was a compromise after a plan was disposed of, to separate the two functions of legal adviser to the government and State Attorney General, which should long have been separated for the sake of public hygiene.
But the mountain shrank to a molehill. Mazouz became State Attorney General following a series of wrongful decisions which favored public figures about to be indicted, and raised many eyebrows among independent academic legal circles.
However, Mazouz also deserves some praise after detecting, much too late, the troubling range of regime corruption. Mazouz who, as written above, proved rather bland in his decisions regarding delinquent rulers, said some substantial things that surprised his listeners: “Israel’s ruling culture must be changed, it has become more shameless and ruthless than ever […]. Almost daily one runs into some alarming sign or other indicating the weakening of the State’s immune system. Ignoring such signs might lead us quickly and painfully down a slippery slope”.
For the sake of historical truth some of Mazouz’ predecessors should be mentioned, having shown weakness and slackness in face of prime ministers and senior public officials, and sometimes served their own interests rather than guarded the rule of law. Unfortunately, justice has not always had the upper hand. Worse still, the judiciary itself has been tainted and brought on dangerous distrust on the part of the public towards the entire system, including the Supreme Court.
This erosion has sadly been ongoing in the determination of the government’s legal advisers who followed Mazouz in office. The decision to indict former Prime Minister Olmert was not outstanding, and was taken by Attorney General Moshe Lador as he was about to terminate his duties. His successor, Yehuda Weinstein, cannot deal with Olmert since the latter was once his client.
Apparently the State maintains one judiciary system for the wealthy who can afford very expensive attorneys (mostly at the public’s expense) and another for those of limited means who have to pay their own way to justice. Equality before the law is long gone. Suddenly we hear that the judiciary system is overburdened with a mountain of files and therefore the tendency grows to make do with bargain pleas and ransom. There are also complaints against judges who somehow tend to show leniency towards the upper echelons. The special nature of the Jewish People, the conduct of the State and its special problems have placed the State of Israel as the world’s leading state in the number of various legal claims and charges. Millions of suits are added every year to the millions that are already pending. Delaying of sentence is sometimes illusory, since the attorneys of defendants drag out court sessions on purpose and then request clemency, easy sentences and public service terms.
Is it by chance that the Supreme Court, the highest judiciary echelon, whose rulings used to be contested in the past only by extreme right-wing circles and the ultra-orthodox, now suffers mistrust of the public at large? This is ominous, and calls for activity by political and interested parties, headed by former Minister of Justice Prof. Daniel Friedmann, to try and limit the authority of this highest of courts. Among other factors at hand is the limiting of the High Court of Justice to bodies and elements directly involved in petitions. Thus a clear tendency appears, to silence bodies volunteering against corruption, such as "Ometz", and limit their ability to act.
Another suggestion is to gradually empty the Supreme Court’s range of ruling of its substance, especially its judiciary ability to rule out unworthy laws passed by the Knesset. One of the outcomes of the castration of the judiciary is expressed in the national corruption index, publicized every year, that places Israel unjustly too far from the corrupt states of the Third World. This index favors Israel only because law enforcement cannot deal with the real range of corruption in the State.
Undoubtedly, the flawed phenomenon of tight links between wealth and rule has had a far-reaching negative effect upon the third foundation – economy – and sent it spinning. Consequently, the economic condition of the State appears more or less stable as it were, having satisfied especially a growing number of tycoons who knew how to attach themselves to the regime’s udders. The collapse of some of the tycoons has exposed a troubling phenomenon: public funds, especially pensions, have been diverted to the firms and pockets of tycoons in order to accumulate fortunes. When some of the tycoons were implicated by the state of world economy, but especially because of failing financial investments, the oppressive “haircut season” began. Again apparently public banks promoted the business of tycoons and accumulated lost debts of huge dimensions. At the same time, it turned out that tycoons bring very little of their own capital and prefer to play with the public’s funds without the regulators having realied this in real time.
It is no secret that the Israeli economy, stable as it were and at times even flourishing with stock market feasts, is basically political and dictated by coalition agreements whose common denominator has been the extortion of the dwindling public coffers over the years. One symptom among many, for example: most of the chairmen of the Knesset Monetary Committee have been parliamentarians of the Haredi (ultra-orthodox) parties who joined the coalition only in order to milk the State coffers more easily. They were not ashamed to delay the ratification of vital budgets as long as billions of shekels were not allotted to the growing Haredi community. And in the end, they won.
The past year – the present government’s first – seemed to bring about essential change since the Haredi parties did not join the coalition, and the issue of equalizing the burden of enlistment became the prime concern of public discussion. But soon it appeared that the usual Haredi chairman was replaced by a traditional representative of a right-wing party who began to cater to settlers’ interests and was not averse to similar means. Milking Stae funds simply continues. Another typical sign is the surrender to pressure groups of strong worker unions who hold the State taps or infrastructures in their grip: the electricity company, longshoremen, bank employees, teachers, airport workers and others. These pressure groups, holding the State by its throat and the Histadrut union in a sensitive place, act against reform and are not above openly threatening ministers and government decision-makers, having learned hostile takeover of political parties.
The social arena is faltering as well. The State’s social situation is worsening. Israeli society today is torn asunder, polarized, social classes forming according to personal living conditions and unbridgeable schisms. Recent years have found some of the citizenry in distress not just because of the Iranian nuclear threat but also due to the unceasing erosion of the State’s strength, a cause for deep concern for the Israeli public, pressuring them and proving the principle of cracked connected vessels.
Israeli society today is torn to shreds and conflicted because of the deterioration of values. Gaps widen, poles emerge, the range of violence is unprecedented. There are several “peoples” living here: the rich elites, the poor, the ultra-orthodox, the secular, right-wing, leftists, Mizrahi and Ashkenazi Jews, old-timers and newcomers from Russia, and of course – Arabs. Thus the ground is set for mass corruption, as each of the groups sees itself cheated out of what it deserves.
Israeli law falters and is not properly enforced by the Israeli police force. The latter has proven hopelessly helpless in protecting the safety and property of citizens, while the links between police officials and representatives of organized crime tighten progressively.
Update reports show that the number of poor children in the State, estimated at hundreds of thousands in recent years, approaches one million. More than 40% of the State populace report that their dire economic situation now prevents them from providing the most basic needs of housing, food, employment, health and education for their children and require income supplements. The voluntary aid systems are in a state of collapse and can no longer deal with the tremendous pressure of families in need of food.
The cost of housing has become a plague and caused many youngsters to leave the country. All solutions offered have not changed anything so far. Public health has been rapidly declining and cannot cope with the heavy burden it is supposed to bear. Nowadays there is one kind of heath for the well-to-do, another for the middle class and the needy. Private medicine has taken over the public health apparatuses and begun to infiltrate even operation theaters and medical facilities of the public State hospitals.
Nor do senior citizens have an easy time. Eroded pensions and social security pittances do not enable them even minimally respectable living conditions. The state of the aged is dire, many of them Holocaust survivors who suffer at home from malnutrition, poor health and mental despair. Helpless elderly people living in public institutions suffer unbearable abuse. The disabled have been neglected and become an environmental burden. Their cry for help has not moved a thing, never shocked the hearts of upper echelon public servants.
Thousands of good citizens stand at the ready to help others and volunteer in hundreds of associations to aid weakened populations. They begin to despair when they realize that the regime is indifferent to the fate of the unfortunate, and even in some of these associations personal corruption has taken hold. The principle of mutual help in the working community has evaporated. To each his own. The older, founder generation in the kibbutzim find themselves at a loss. Their past has been forgotten. One can hardly ignore the refugees here, either. They have become target for ruthless persecution and merciless wholesale incarceration. The Jewish People, after losing six millions of its sons and daughters in the Holocaust and persecuted as a minority not only in Germany but in many other countries, should have handled these refugees very differently.
I wish to conclude with an optimistic view of good citizenship on the part of those volunteers who are not only active among the weaker groups but also take personal risks. I have looked into this and found that in no other country in the world, apart from Israel, do citizens from various walks of life, mostly anonymous, volunteer and join forces to maintain proper management and purity of conduct in public service.
Among these good citizens are dozens of "Ometz" members, standing in the front line of the struggle for the moral image of the State. It is a Sisyphean task and we try to do it with limited financial resources. I have often wondered why such movements have appeared in Israel of all places, and why they earn legal position , public recognition and the appreciation of many good people. The simplistic answer is that these model citizens care for the fate of the State of Israel and work untiringly, attempting time and again to connect the links between its four shaky foundations.
This is the reason why the state of things in the past decade has dictated the movement’s modus operandi. Although its activity is not grounded in law and its members have no official authority and are defenseless against harassment, libel charges and personal damage claims, they do not shy away from their sacred duty. "Ometz" members do not despair nor give up in view of the monstrous public corruption that has spread among shameless leaders, nor in the face of serial lawless public figures. They do not lose hope when we desperately view elected officials and public servants who hold the judiciary system in contempt and persecute law enforcers. Those who regard fighters of corruption as eccentrics and call them “dreamers”, “Don Quixotes” and “Rat Finks” do damage our struggle but fail to stop us.
I have often wondered: volunteer movements such as "Ometz", dedicated to fighting corruption and striving to eradicate social injustice, are not meant to handle individual cases beyond whistleblowers who have been hurt. However, gradually thousands of citizens who have been affected in various realms began to see these movements as a sole source of voluntary assistance. We are approached by dozens of people every single month, practically buckling under this burden and do not wish to disappoint them.
"Ometz" is the only movement in this country who, in addition to its untiring struggle against regime corruption and its public and educational activity to promote proper management, has also taken upon itself to strive for social and judicial justice and care for weakened and damaged populations. We see it our duty to help these groups while remaining free of any economic interests, political involvement and other considerations.
"Ometz" is well aware of the heterogeneous nature of the Jewish People, composed as it is of people of diverse cultures with differing kinds of conduct. It is nearly an impossible mission to find a common denominator for maintaining the purity of practice. For some it is no doubt a new kind of reality for which they have not been prepared. For this, there is a need not only of written and numbered clauses of laws that specify criminal offenses, but rather, and perhaps especially, ground work. To this end, a center for the study of the origins and causes of public corruption has recently been founded as a joint initiative of Haifa University’s Department of Criminology and "Ometz" Movement. Presently the first study is being held by the center, of the monstrous municipal corruption that sadly encompasses dozens of towns and smaller localities.
In recent months we have felt that in spite of it all, we do not operate in a vacuum, and hope is immanent. Key figures on the state municipal level, indicted for severe corruption, have had to resign. For this purpose, new norms must be created for persons publicly elected and appointed: government ministers, Members of Knesset and mayors, norms whose violation will be inconceivable, even if not officially criminal. Such political culture is a must and should be created in full cooperation with similar volunteer movements, intellectuals, media, academia, educators and others. This is the proper guarantee for a regime free of top-echelon corruption and for erasing oppressive social injustice.

 
הרשעתו של אהוד אולמרט בעבירה פלילית חמורה הייתה לכאורה יוצאת דופן ומאכזבת:  לראשונה בתולדות המדינה עלול ראש ממשלה לשעבר להיכלא מאחורי סורג ובריח. התחושה שפקדה את אזרחי המדינה בעקבות הרשעה זו הייתה של קדרות ותסכול ואפילו ייאוש בגלל השחיתות השלטונית שפושטת ולובשת צורות אבל אינה מפסיקה.
ואכן, בפועל התמונה של השחיתות השלטונית חמורה ומצביעה על תהליך של הסתאבות שנמשך שנים רבות מדי ורק מתעצם. הדג מסריח מהראש. נשיא המדינה המנוח עזר ויצמן נאלץ להתפטר אחרי שנחשף שקיבל טובות הנאה מאיל הון. נשיא מדינה אחר הועמד לדין על עבירות מין ונידון לתקופת מאסר ממושכת.
אולמרט אינו ראש הממשלה היחיד שהתעמת עם שלטון החוק ונע לאורך השנים באזור הדמדומים. שלושה ראשי ממשלה נוספים – אריאל שרון, אהוד ברק ובנימין נתניהו – נחקרו בעבר במשטרה בחשד לפלילים בפרשות שחיתות שונות, ונחלצו בעור שיניהם מהגשת כתבי אישום נגדם. במציאות העגומה ששררה ושוררת במדינה, שבה מעלימים עין ונותנים הנחות לראשי ממשלה בעבר ובהווה, אף אחד מהשלושה לא ראוי לתעודת יושר. הרשימה השחורה כוללת שרים לשעבר שריצו עונשי מאסר (גונן שגב, אריה דרעי, רפאל פנחסי, אברהם הירשזון ושלמה בניזרי) ושרים לשעבר מורשעים ללא קלון (צחי הנגבי, חיים רמון).
יקצר המצע מלפרט את שמות העבריינים והחשודים הציבוריים שהסתאבו והפרו אמונים. הרשימה הארוכה כוללת, בין השאר, סגני שרים וחברי כנסת בעבר ובהווה שנתנו את הדין, רבנים ראשיים לשעבר שסרחו, מפכ"לים וניצבים לשעבר שהודחו, רמטכ"לים ואלופים ואנשי ביטחון בכירים שמעדו, ראשי ערים שהורשעו, אנשי מערכת משפט בכירים שמעדו, עובדי מדינה בתפקידי מפתח שמעלו, מנכ"לים של גופים ציבוריים גדולים שהסתאבו, ועוד.
העובדה שחלק מהם לא הועמדו לדין מחוסר ראיות ואחרים יצאו זכאים מחמת הספק או זוכו זיכוי שנוי במחלוקת לא מעידה חלילה שהם נקיי כפים. לעתים אפשר לייחס זאת למערכות חקירה לקויות שלא השכילו לאסוף ראיות חיוניות, לעתים למידה בלתי מבוטלת של סלחנות בניסוח כתב האישום, שלא לדבר על מידה מוגזמת של רחמים שמבטאים שופטים כאשר ניצבים מולם על דוכן הנאשמים אישי ציבור בכירים או אילי הון מן השורה הראשונה. בנורמות הפסולות שהשתרשו במדינה נעלמה גם הבושה, ואת מקומה תפסו החנופה וההתרפסות. עבריינים פוליטיים בכירים מורשעים הם מרצים מבוקשים באירועים של גופים ממלכתיים וציבוריים, והם משתתפים באירועים פומביים וזוכים ללחיצות ידיים, לטפיחות על השכם ולנשיקות. הדוגמה הבולטת היא אהוד אולמרט. עוד לפני הרשעתו של אולמרט בקבלת שוחד, כאשר עדיין היה בחזקת מורשע בעבירה קלה יותר של הפרת אמונים וזוכה בנסיבות שנויות במחלוקת מעבירות אחרות, הוסיף אולמרט להיות מחוזר על ידי האליטה החברתית והמוסדות האקדמיים ולהתחבר למגזר הפוליטי. עולם כמנהגו נוהג ואין פוצה פה ומצפצף.
ואמנם, מדאיגות ביותר הן האטימות והאדישות שהן מנת חלקם של רבים מקרב אזרחי המדינה, שהשלימו עם השיטה המושחתת שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. בהשלמה עם המצב הקיים ובתחושה שאין אלטרנטיבה לרעה החולה הזו טמונה סכנה לגורל המדינה. הססמה "מושחתים, נמאסתם" נמסה והתפוגגה מזמן. מעשי שחיתות זוכים כבר בקרב מספר גובר והולך של אזרחים, למגינת לבנו, להוקרה, לחיקוי ולסלחנות.
מסקר שנעשה באוניברסיטת תל אביב עלה ממצא שמדליק נורות אזהרה: חלק הארי של אזרחי המדינה סבורים שמי שאינו מושחת אינו יכול להצליח בחיים הפוליטיים ולהגיע לצמרת המדינה. חלפו עברו הזמנים שבהם השלטון הממושך השחית. היום רצוי להתמודד במישור הפוליטי כאשר קופת שרצים כבר תלויה צווארך. אזרחי המדינה אינם חדלים מלהאשים את הפוליטיקאים בהתעשרות במהלך שירותם הציבורי, בשוד הקופה הציבורית, במסירת אוצרות הטבע של המדינה לידי אילי הון, ששמו את ידיהם גם על הנכסים הפיננסיים של אזרחי המדינה ועל קופות הפנסיה שלהם.  התוצאה הבלתי נמנעת היא אי אמון בסיסי של האזרחים בפוליטיקאים ברמות השונות, שאינם מציגים דוגמה אישית, אי אמון שמקרין על החברה הישראלית בתחומים רבים.
יש חוסר אמון מוחלט גם בין קבוצות האוכלוסייה במדינה: חרדים וחילונים, מתנחלים ותושבי הקו הירוק, אזרחים ישראלים ותיקים ועולים שמתקשים לזכות בהתיישנות, מזרחים ואשכנזים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים. תופעה פסולה זו מחלחלת לתחומים נוספים: תלמידים אינם מאמינים במוריהם, ואלה מסתייגים מהוריהם; דיירים לא מאמינים בשכניהם, ואלו אינם נותנים אמון בקבלנים; עובדים לא מאמינים להנהלות, ואלו אינן מאמינות לוועדי העובדים; אזרחים לא מאמינים למשטרה, וזו עוצמת עין לתדמיתה העלובה; קוראים ומאזינים לא מאמינים בכלי התקשורת, ואלו לא מתאמצים להחזיר את האמון בהם. סוציולוגים מיומנים טוענים בהקשר זה שהבעיה העיקרית היא שהתרבות הנהוגה במדינה אינה קרובה לתרבות האירופית, שבה יש משקל סגולי לאמון ההדדי, אלא לתרבות המזרח התיכון, שבו מקובלת שפת הכוח.
בעיה לא פחות חמורה של החברה הישראלית היא היעלמות העזרה ההדדית וקביעת נורמה חדשה: כל אזרח לגורלו. אין תמה אפוא שעל רקע זה חלה שחיקה בלתי פוסקת באמון של אזרחי המדינה בנוגע לעתיד המדינה. הפטריוטיות אבדה מזמן וספק אם תחזור. במשך שנים דמם העם היושב בציון דממת אלחוט. רוב העם אטום כמעט לחלוטין לשחיתות שהלכה ותפחה במדינה לממדים מפלצתיים, בבחינת השלמה עם כך ששלטון חייב להיות מושחת ולמעשה אי אפשר לעשות דבר כדי לשנות את פני הדברים.
למרבה הצער, דור ההמשך גדל והתחנך על ברכי השחיתות באווירה של נורמות חברתיות רקובות, והתחיל להבין שהשלטון לא משחית רק את אלה שהם חלק ממנו. נוגעים בו והופכים לנגועים גם אלה שבסביבתם הקרובה, והשחיתות מתפשטת כמו אש בשדה קוצים. יותר ויותר נשמע בקרב הצעירים הרצון שלא לשרת בצה"ל ואפילו לרדת מן הארץ שיושביה התחילו לאכול אותה. האופציות האלה לא קיימות כבר לאזרחים ותיקים, בעלי משפחות ובעלי מחויבויות שונות, שחלק ניכר מהם חשים מקורקעים. הביצה החברתית המצחינה תרמה ללא ספק להתערערות בלתי פוסקת של יסודות החוק במדינה.
השוחד היה למכת מדינה בקבלת שירותים ציבוריים אלמנטריים. הבשורה הטובה היא שמערכות אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט – אינן נגועות. מערכת המסים, לעומת זאת, נדבקה בנגע, למרבה הבושה. המוסר הציבורי הידרדר במהירות, טוהר המידות נשחק כמעט עד דוק, המִנהל התקין נרמס בראש חוצות. חציית גבולות החוק נעשתה נורמה, וידם של הגופים העוסקים באכיפתו קצרה מלהרתיע ולמנוע את המשך ההידרדרות.
חוסנה של מדינת ישראל מורכב מארבעה יסודות: ביטחון, שלטון החוק, כלכלה וחברה שפועלים ככלים שלובים, ואם אחד מהם סדוק הוא מקרין על היתר ושולח אליהם גרורות. למרבה הצער, ארבעת היסודות של המדינה נסדקו ונבקעו. מלחמת לבנון השנייה הרחיבה והעצימה את הסדקים ואת הבקיעים. העם איבד לגמרי את האמון במנהיגיו. השחיתות שדבקה ברבים מהם תרמה לאווירת נכאים ולייאוש. לראשונה חדרה לתודעתם של אזרחי המדינה ההכרה שיש קשר ישיר בין שחיתות שלטונית להתנהלות ביטחונית. 
ביטחונה של ישראל התחזק לאין ערוך במרוצת השנים והיה מושתת בעיקרו על התפיסה של צה"ל כאחד הצבאות החזקים בעולם, על חיל אוויר שנחשב לטוב בעולם ועל ארסנל של נשק מתוחכם. תפיסה זו התערערה במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה נחשפה ערוותו של צה"ל. ללא קושי אפשר היה לזהות את הקשר הישיר בין השחיתות האישית של כמה מקברניטי המדינה ובין התנהלותם בתקופת המלחמה ובדרכי קבלת החלטותיהם. היסוד המוצק ביותר של המדינה – הביטחון – התערער קשות אחרי שצה"ל נחשף במחדליו ובכשליו. הביטחון הבלתי מוגבל שצה"ל הקנה לאזרחי המדינה כבר אינו מובן מאליו. ביטחונם האישי של אזרחי המדינה באזורי העימות ובטווחי הטילים התערער. האיום האיראני על כל שטחה של מדינת ישראל עורר אווירת נכאים, חוסר תקווה ודיבורים ממשיים על סופה של המדינה כביכול.
היסוד השני שנסדק הוא שלטון החוק. בשנותיה הראשונות של המדינה היו שלושת היסודות הראשונים לסירוגין רעועים ובעייתיים. רק היסוד הרביעי של שלטון החוק היה מוצק ומעורר תקווה. בשנות קיומה הראשונות אולי יכלה מדינת ישראל לשמש "אור לגויים". היה לנו במה להתגאות: אנחנו מדינה דמוקרטית ושומרת חוק המוקפת בארצות דיקטטוריות פורעות חוק. המזרח התיכון החדש, שאמור היה להזניק את הדמוקרטיה בארצות ערב, פשט ולבש צורות והגיע למצב הנוכחי של קטל חפים מפשע, הפגנות שהדרדרו למרחצי דמים, סתימת פיות של התקשורת וחסימת אמצעי הטכנולוגיה החברתיים.
למרבה הצער, הנורמה המוסרית הגבוהה שקבע ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון לא הייתה תמיד נר לרגליהם של ראשי ממשלה בישראל שבאו אחריו, אף כי הם עדיין לא פעלו בגבול הפלילי. מאז ראשית המדינה זרמו מים רבים בכנרת, בנהרות ובנחלים, והיו בהדרגה למים מעופשים, מזוהמים ועכורים, ומדינת החוק הייחודית שינתה את פניה בהדרגה לבלי הכר עוד בטרם הגענו עד הלום. ישראל חדלה מזמן להיות אור לגויים בתחומי ההגינות השלטונית וטוהר המידות. אורותיה המוסריים כבו מזמן, והעלטה השוררת בה מעיקה ומקוממת אזרחים טובים שחיים במציאות עגומה שהולכת ומעיקה, ומתרפקים על העבר שספק אם אי פעם יחזור. לא נותר אלא לייחל ולקוות שבראש המדינה יחזור ויעמוד ראש ממשלה מנהיג, בעל רמה מוסרית גבוהה, שיסחף אחריו את ההמונים בדוגמה האישית שיקרין, לא רק לצורך יישוב המדינה בחלקיה הערומים בנגב ובגליל, אלא גם, ואולי בעיקר, יְיַצב אותה בתחום המוסרי וייצור לה מחדש תשתית של שלטון חוק.
בינתיים המציאות העגומה נוגסת בכל אחת מהחלקות הטובות שעדיין קיימות במדינה. במחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים החלו להבליח בקצה המנהרה החשוכה אורות מבשרי טובות. כאשר נתמנה השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס למבקר המדינה והכריז כי הוא מתכוון להיאבק חזיתית בשחיתות השלטונית היו שהתנגדו לו, אבל לא לזמן רב. הם לא הכירו אותו די הצורך ולא הבינו שההתבייתות שלו על מטרות היא בלתי נלאית. לינדנשטראוס חרג ממנהגם של אלה שקדמו לו, שישבו מוסתרים במגדל השן שלהם, ולא הסתפק בדוח הביקורת השנתי השגרתי, אלא החל לפרסם דוחות תקופתיים אחרי חשיפת מעשי שחיתות ציבוריים, שהועברו להכרעת היועץ המשפטי לממשלה ובהם צוינו במפורש שמותיהם של המבוקרים.
תגובות הנגד לא איחרו לבוא, אבל הפתיעו לרעה בעוצמתן. התקשורת המגויסת אפיינה את פעילותו של מבקר המדינה בסרקזם: "יעיל-פעיל מדי". אנשי תקשורת מסוימים הרחיקו לכת וכינו את המבקר בכינויי גנאי. ככל שהעמיק המבקר את מאבקו בשחיתות, כך הוא הפך מטרה סמויה לפעילות מאחורי הקלעים כדי להשחיר את דמותו, להעניק לו דימוי שלילי ולהחלישו. עיתונאים שתמכו בפעילותו המבורכת של המבקר הפכו ל"הזויים", וחברי תנועות שפועלות נגד השחיתות השלטונית שהעניקו למבקר גיבוי כונו "סוכני מוסר". במקביל החלה פעילות פרלמנטרית לחקיקת חוק חדש שיגביל את סמכויותיו של מבקר המדינה. לא חסרים חברי כנסת בעלי רמה מוסרית ירודה ומושחתים שהתלהבו ממהלך מביש זה, שבשלב זה לא הבשיל, אולי משום שיורשו של לינדנשטראוס, השופט בדימוס יוסף שפירא, הוריד פרופיל בתחום המאבק בשחיתות השלטונית.         
הרעה החולה צמחה בקרב המנהיגות הפוליטית במדינה, ולא רק בקרב ראשי הממשלה. מנהיגות זו לא השכילה לשמש דוגמה אישית והוכיחה שהדגים מסריחים לאורך השנים דווקא מראשיהם של מנהיגי מפלגות ואישים מכל צבעי הקשת הפוליטית, שהחלו לבעוט בשלטון החוק, לזלזל בו או לעקוף אותו, מי במישרין ומי בעקיפין. על ידי כך נפרצו הסכרים ואיש הלא ישר בעיניו יעשה. למרבה הצער, הפגינה האופוזיציה הפוליטית בארץ בשנים האחרונות חידלון מול התנהלותם של קברניטים פורעי חוק.
האם זה מקרי שחלק ניכר מחברי הכנסת נתפסים בציבור כאוכלי חינם על חשבון הקופה הציבורית, כמתנכרים להבטחותיהם לציבור בוחריהם, פוגעים בעקרונותיהם ודבוקים לכיסאותיהם? למרבה הצער, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, הוכיח בתקופת כהונתו הקצרה שהוא לא אדם בעל חוט שדרה, נחוש וזקוף קומה מול שועי הארץ. מזוז היה היועץ המשפטי הראשון שנבחר על פי הנוהל החדש של חיפוש מועמדים לתפקיד היועץ ובחינתם על ידי ועדה מיוחדת.
נוהל זה נקבע אחרי שהתברר שחל פיחות הדרגתי במעמדם של היועצים המשפטיים לממשלה וביכולת ההכרעה שלהם, והיה פשרה אחרי שירדה מעל הפרק התוכנית להפריד בין שני התפקידים של יועץ משפטי לממשלה והתובע הכללי של המדינה, שמזמן היו צריכים להיות מופרדים למען ההיגיינה הציבורית.
אבל ההר הוליד עכבר. מזוז הפך לתובע הכללי של המדינה בעקבות שורה של החלטות שגויות שהיטיבו עם אישי ציבור מועמדים לקבלת כתבי אישום וגרמו להרמת גבות של הקהילה המשפטית האקדמית הבלתי תלויה.
אבל מזוז זכאי גם לכמה מילים טובות אחרי שזיהה באיחור רב את היקפה המדאיג של השחיתות השלטונית במדינה. מזוז שנתגלה, כאמור, כצמחוני בהכרעותיו בנוגע לאישי שלטון שסרחו, אמר דברים בעלי תוכן ובשר שהפתיעו את המאזינים: "יש לחתור לשינוי התרבות השלטונית בישראל, שנהפכה לחסרת בושה ועכבות יותר מאי פעם [...] כמעט מדי יום ניתן להיתקל בסימן אזהרה כזה או אחר המאותת על היחלשות נמשכת במערכת החיסונית. התעלמות מסימנים אלה עלולה להוביל אותנו להידרדרות מהירה וכואבת במדרון".
למען האמת ההיסטורית כדאי לציין שכמה יועצים משפטיים לממשלה שקדמו למזוז הפגינו אף הם חולשה ורפיסות מול ראשי ממשלה ואישים פוליטיים בכירים, ושירתו לעתים את האינטרסים שלהם יותר מאשר שמרו על שלטון החוק. למרבה הצער, לעתים לא נקב הדין את ההר. חמור מכך: הרבב דבק גם במערכת המשפט וגרם להתערערות מסוכנת באמון הציבור בכל הערכאות, לרבות בית המשפט העליון.
למרבה הצער נמשך תהליך השחיקה בנחישותם של היועצים המשפטים לממשלה שבאו אחרי מזוז למצות את הדין עם קברניטי המדינה שסרחו. ההחלטה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה לשעבר אולמרט לא הייתה יוצאת דופן, ונתקבלה ע"י פרקליט המדינה היוצא משה לדור. היועץ המשפטי הנוכחי יהודה וינשטיין מנוע מלעסוק בענייני אולמרט מאחר שזה היה בעבר לקוחו.
הולך ומתברר שיש במדינה משפט לעשירים ולבעלי יכולת לשכור פרקליטים יקרים (לרוב על חשבון הציבור), ומשפט לבעלי אמצעים מוגבלים הנאלצים לשלם מכיסם. מבחן בוזגלו פשט מזמן את הרגל. לפתע נשמעות זמירות שהמערכת המשפטית קורסת תחת הר התיקים ובעקבות זאת יש נטייה גוברת והולכת לעסקאות טיעון ותשלומי כופר. נשמעות גם טענות כלפי השופטים שנוטים משום מה להיות רחמנים יותר כלפי המורמים מעם. בשל אופיו המיוחד של העם היהודי, דרכי התנהלותה של המדינה ובעיותיה המיוחדות, מדינת ישראל צועדת בראש המדינות בעולם מבחינת מספר התביעות המשפטיות לסוגיהן. מיליוני תביעות נוספות כל שנה למיליוני התביעות התלויות ועומדות. עינוי הדין הוא לפעמים מדומה, כשפרקליטים של נאשמים סוחבים בכוונה תחילה דיונים משפטיים ומבקשים אחר כך רחמים ופטירה בעונשים קלים ובעבודות שירות מזדמנות.
האם זה מקרי שבית המשפט העליון, המוסד השיפוטי העליון, שבעבר ערערו על מעמדו ועל פסיקותיו רק חוגים ימניים קיצוניים וחוגים חרדיים, זוכה למגינת לבנו לאמון מוגבל של הציבור? זהו אות מבשר רעות, וזה מזמין פעילות של גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים, ובראשם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, לנסות להגביל את סמכויותיו של המוסד השיפוטי העליון. בין השאר עומדת על הפרק הגבלת זכות העמידה בבג"ץ רק לגופים וגורמים שקשורים ישירות לעתירות. בדרך זו יש מגמה ברורה לסתום את פיותיהם של גופי מתנדבים נגד שחיתות מסוגם של אומ"ץ ולהגביל את יכולת פעולתם.
הצעה אחרת היא לנסות ולרוקן בהדרגה מתוכן את היקף השפיטה של בית המשפט העליון, בעיקר ביכולת השיפוטית לבטל חוקים בלתי ראויים שנתקבלו בכנסת. אחת התוצאות של סירוס המערכת המשפטית באה לידי ביטוי במדד השחיתות הבינלאומי, שמתפרסם כל שנה וממקם את ישראל שלא בצדק במקום רחוק מדי מהמדינות המושחתות של העולם השלישי. המדד מיטיב עם ישראל רק משום שמערכת אכיפת החוק אינה מצליחה להתמודד עם היקפה הריאלי של השחיתות במדינה, ולכן לא משתקף בעולם המצב לאשורו.
אין ספק שלתופעה הפסולה של חבירה הדוקה בין ההון לשלטון הייתה השפעה שלילית מרחיקת לכת על היסוד השלישי – הכלכלה – שנכנס לסחרור. כך גם מצבה הכלכלי של המדינה, שלכאורה נראה יציב פחות או יותר, והניב שביעות רצון בעיקר בקרב אילי ההון שהשכילו להתחבר אל עטיני השלטון במספר גובר והולך קריסתם של חלק מהטייקונים חשפה תופעה מדאיגה: כספי ציבור, בעיקר קרנות הפנסיה, הוזרמו לחברותיהם ולכיסיהם של אילי הון לצורך צבירת רווחי עתק. כאשר הסתבכו כמה מאילי ההון בגלל המצב הכלכלי העולמי, אבל בעיקר בגלל השקעות פיננסיות כושלות, החלה עונת התספורות המעיקה. שוב התברר שבנקים ציבוריים במדינה מינפו את עסקיהם של אילי ההון וצברו חובות אבודים בהיקפים ענקיים. במקביל נחשפה תופעה פסולה שאילי הון מביאים מעט מאוד כסף פרטי משלהם, ומעדיפים לשחק בכספי הציבור מבלי שהרגולטורים עמדו על כך בזמן אמת.
סוד גלוי הוא שהכלכלה הישראלית, שנראית יציבה ולפעמים אפילו פורחת בעידן של חגיגות בבורסה, היא פוליטית ביסודה ומוכתבת בהסכמים קואליציוניים, שהסחטנות של הקופה הציבורית המידלדלת היא מכנה משותף להם לאורך כל השנים. סימפטום אחד מני רבים לדוגמה: רוב יושבי הראש של ועדת הכספים של הכנסת היו נציגי מפלגות חרדיות שהצטרפו לקואליציה רק כדי שיהיה להם קל יותר לחלוב את קופת המדינה. הם לא התביישו לעכב אישור של תקציבים למטרות חיוניות כל עוד לא יאושרו העברת מיליארדי שקלים לאוכלוסייה החרדית ההולכת ומתעצמת. לבסוף הם ניצחו.
בשנה החולפת הראשונה לכהונתה של ממשלה זו נדמה היה שחל שינוי מהותי מאחר שהמפלגות החרדיות לא הצטרפו לקואליציה ונושא השוויון בנטל עלה לראש הדיון הציבורי. אבל עד מהרה התברר שאת מקומו של היו"ר החרדי התורן תפס נציג מסורתי של מפלגה ימנית, שהחל לדאוג לאינטרסים של ציבור המתנחלים ולא בחל באמצעים דומים. חליבת כספי המדינה נמשכת.סימן היכר נוסף הוא הכניעה לקבוצות לחץ של עובדים חזקים שיושבים עם היד על ברזי המדינה או תשתיותיה: חברת החשמל, עובדי הנמלים, עובדי הבנקים, המורים, עובדי רשות שדות התעופה ועוד. קבוצות לחץ אלה, שמחזיקות את המדינה בגרונה ואת ההסתדרות במקום רגיש, פועלות נגד הרפורמות ואינן בוחלות באיומים גלויים על שרים ומקבלי החלטות במשרדי ממשלה, ומצאו דרכים נלוזות של השתלטות עוינת על מפלגותגם התחום החברתי מקרטע. המצב החברתי במדינה הולך ומחמיר. החברה הישראלית כיום היא חברה שסועה, קרועה, מפולגת, בעלת מעמדות שנוצרו על פי רמת החיים האישית וקוטביות עמוקה ובלתי ניתנת לגישור. בשנים האחרונות מצבם הגרוע של חלק מתושבי המדינה בשפל לא רק בגלל הנשק האטומי האיראני המאיים על קיומה של המדינה, אלא גם בגלל השחיקה הבלתי פוסקת בחוסנה של המדינה, המצוי ברמה שמדאיגה מאוד את אזרחי ישראל, מלחיצה אותם ללא הרף ומוכיחה את עקרון הכלים השלובים הסדוקים.
החברה הישראלית כיום שסועה, מפורדת ומסוכסכת בגלל התפוררות הערכים. הפערים מתרחבים, הקטבים מתחדדים, האלימות שוברת שיאים. במדינה חיים כמה "עמים": עשירים ואנשי אליטות, עניים, חרדים, חילונים, אנשי ימין, שמאלנים, מזרחים וצפונים, ותיקים ורוסים, וכמובן ערבים. כך נוצרה קרקע פורייה לשחיתות המונית, כשכל אחת מהקבוצות רואה את עצמה מקופחת בתחום אחר.
החוק הישראלי מקרטע ואינו נאכף כראוי על ידי משטרת ישראל, שידה קצרה מלהושיע. המשטרה מגלה לאורך השנים אוזלת יד מוחלטת בשמירת ביטחונם האישי ורכושם של אזרחי המדינה, ובאותה עת מתהדקים הקשרים בין אנשי משטרה ובין נציגיהם של ארגוני פשע.
הדוחות המעודכנים מלמדים שמספרם של הילדים העניים במדינה, שנאמד במאות אלפים בשנים האחרונות, מתקרב למיליון. יותר מארבעים אחוז מתושבי המדינה דיווחו שבגלל מצבם הכלכלי החמור הם אינם יכולים לספק צרכים בסיסיים של דיור, מזון, תעסוקה, בריאות וחינוך לילדיהם. הם זקוקים להשלמת הכנסה. מערכות הסיוע הוולונטריות קורסות ולא יכולות להתמודד עם העומס הרב של משפחות שנזקקות למזון.
יוקר הדיור הוא מכת מדינה, וגרם לצעירים רבים לנטוש אותה. כל הפתרונות שנשלפו לא שינו עד כה את פני הדברים. מערכת הבריאות הציבורית קורסת ואינה עומדת בעומס הכבד שמוטל עליה. יש כיום בריאות לעשירים ולבעלי יכולת ובריאות שנייה למעמד בינוני ולדלת העם. הרפואה הפרטית השתלטה על בריאות הציבור והחלה לחדור גם לחדרי הניתוח ולטיפולים בבתי החולים הציבוריים.
גם בני הגיל השלישי אינם מלקקים דבש. הפנסיות השחוקות והמגולחות והקצבאות של המוסד לביטוח לאומי לא מאפשרות להם לחיות בכבוד מינימלי. מצבם של הקשישים בכי רע, ורבים מהם שרידי השואה הסובלים בבתיהם מתת-תזונה, מרמת בריאות ירודה ומשפל נפשי. הקשישים חסרי הישע המתגוררים במוסדות ציבוריים סובלים מהתעללות בלתי נסבלת. אוכלוסיית המוגבלים נעשתה זנוחה והייתה לנטל סביבתי. זעקתה לא הרעידה את אמות הספים ולא זעזעה את לבותיהם של שליחי הציבור רמי הדרג.
אלפי אזרחים טובים נחלצים לסייע למצוקות של הזולת ומתנדבים במאות עמותות לסיוע ועזרה לאוכלוסיות החלשות, לפגועים, לנכים ולמוכי גורל למיניהם. הם מתחילים להתייאש כשהם נוכחים לדעת שהשלטון אטום לגורלם של אנשים חריגים, וגם בחלק מהעמותות הללו פשה נגע השחיתות האישית. עקרון העזרה ההדדית בהתיישבות העובדת התפוגג. כל אדם וכל חבר לגורלו וליכולת הכספית שלו. ותיקים וקשישים מדור המייסדים של הקיבוצים עומדים בפני שוקת שבורה. עברם נשכח להם. קשה להתעלם גם מאוכלוסיית הפליטים, שהפכה מטרה לרדיפה חסרת מעצורים וכליאה סיטונאית ללא מידה של חסד ורחמים. העם היהודי, שאיבד שישה מיליון מבניו בשואה ונרדף כמיעוט לא רק בגרמניה אלא במדינות רבות אחרות בעולם, היה צריך לנהוג אחרת בפליטים הללו.
אני מבקש לסיים בנימה אופטימית של אזרחות טובה של מתנדבים אלו, שאינם מסתפקים בפעילות בקרב השכבות הנחשלות, אלא מקבלים על עצמם סיכונים. בדקתי ומצאתי שאין עוד מדינה בעולם, זולת מדינת ישראל, שבה מתארגנים אזרחים מתנדבים מרבדים שונים, רובם אלמונים, ופועלים יחד למען שמירה על המִנהל התקין ועל טוהר המידות בשירות הציבורי.
עם אזרחים טובים אלו נמנים עשרות חברי אומ"ץ, שעומדים בקו הראשון של המאבק למען עיצוב דמותה המוסרית של המדינה; מלאכה סיזיפית שאנו משתדלים לבצעה ללא כחל ושרק ובמשאבים כספיים מוגבלים. שאלתי את עצמי לא אחת מדוע תנועות כאלה קמו דווקא בישראל, ומדוע הן זוכות לזכות עמידה משפטית , להכרה ציבורית רחבה ולהוקרתם של רבים וטובים. התשובה הפשטנית היא שאזרחים מופתיים אלה מקרינים אכפתיות לגורל מדינת ישראל ופועלים ללא לאות בניסיונות חוזרים ונשנים לחבר את החישוקים בין ארבעת יסודותיה הרעועים של המדינה.
זו הסיבה שתמונת המצב ששררה בעשור שנות פעולתנו הכתיבה את אופי הפעילות שלה. אף שפעילותה של אומ"ץ אינה מעוגנת בחוק ולחברי התנועה אין סמכויות והם חסרי הגנה מפני התנכלויות, תביעות לשון הרע ותביעות נזיקין אישיות, הם לא נרתעים ממלאכת הקודש. חברי אומ"ץ לא מתייאשים ולא מרימים ידיים לנוכח השחיתות הציבורית המפלצתית בקרב מנהיגים חסרי בושה, לא נכנעים מול אישי ציבור פורעי חוק סדרתיים, ולא מאבדים את התקווה כאשר עינינו כלות מול נבחרי ציבור ועובדי ציבור שבזים למערכות המשפט ורודפים את אוכפי החוק. אלה שמתייחסים אל הלוחמים בשחיתות כאל אנשים תימהונים ומכנים אותם "הזויים", "דון קישוטים", "מלשינים" אמנם פוגעים במאבקנו אבל לא מצליחים לבלום אותנו.
שאלתי את עצמי לא אחת כיצד קרה שתנועות של אזרחים כורעות תחת הנטל בגלל פניותיהם של מאות אזרחים ברחבי המדינה ששמים בנו את מבטחם ואנחנו עושים כל אשר בידינו כדי לא לאכזבם. אומ"ץ היא התנועה היחידה במדינה שחרתה על דגלה, במקביל למאבקה הבלתי נלאה בשחיתות השלטונית ולפעילותה הציבורית והחינוכית למען מנהל תקין, גם את הבטחת הצדק החברתי והמשפטי ואת הדאגה לשכבות החלשות ולאוכלוסיות הפגועות. ראינו חובה לעצמנו לסייע לשכבות החלשות והפגועות כשאנו חפים מאינטרסים כלכליים, ממעורבות פוליטית ומשיקולים זרים.
אומ"ץ מודעת היטב לאופיו של העם היהודי, שאינו הומוגני ומורכב מילידי תרבויות מגוונות בעלות רמות התנהלות שונות. זו משימה בלתי אפשרית כמעט למצוא מכנה משותף של שמירה קפדנית על טוהר המידות. לחלקם זו ללא ספק מציאות חדשה שלא חונכו לקראתה. לשם כך יש צורך לא רק בסעיפים כתובים ממוספרים המפרטים עבירות פליליות של חוק, אלא גם, ואולי בעיקר, בעבודת שטח. לא בכדי הוקם לאחרונה, ביוזמה משותפת של המחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת חיפה ואומ"ץ, מרכז לחקר מקורות השחיתות הציבורית ומניעיה. בימים אלה נערך המחקר הראשון של המרכז על השחיתות המוניציפלית המפלצתית, שמקיפה למרבה הצער עשרות ערים ויישובים.
בחודשים האחרונים נדמה היה שבכל זאת אנחנו לא פועלים בחלל ריק ויש תקווה. אישים מרכזיים במישור הממלכתי המוניציפלי שהואשמו בביצוע מעשי שחיתות חמורים נאלצו לפנות את מקומם. לשם כך יש ליצור נורמות התנהלות חדשות של נבחרי ציבור: שרים, חברי כנסת וראשי ערים, שעקיפתן תהיה "מעשה שלא ייעשה", גם אם אינו עבירה על החוק. תרבות פוליטית כזאת מחויבת המציאות וצריכה להיבנות בשיתוף פעולה מלא של תנועות מתנדבים דומות, אנשי רוח, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, אנשי חינוך ועוד. זו הערובה הראויה למשטר נקי משחיתות בצמרת ולחיסול עוולות חברתיות מעיקות.

נאבקים בשחיתות גם בלונדון/אריה אבנרי

הכל שפיט - ללא אומ"ץ
תנועת אומ"ץ נותנת לפרקליטות גיבוי מלא, אך נראה שכבר אין להם כוח להלחם. אחרת אין דרך להסביר איך פוליטיקאים מורשעים שבים ומציפים את הפוליטיקה.

ימים נוראים אלה, ימים שבהם מצווה כל אדם בישראל לעשות את חשבון הנפש האישי שלו ראויים גם לחשבון נפש לאומי בסיומה של שנה שבה הגיעה השחיתות השלטונית במדינה לשיאים חדשים ובא לציון הגועל נפש.

אזרחי המדינה הקדימו ופסקו בסקר מקיף שנערך באחרונה מטעם מעריב שהם כועסים על נבחריהם ואפילו מתעבים אותם. לא פחות מ-97 אחוז מן הנשאלים ייחסו לפוליטיקאים את התכונות השליליות ביותר לפי החלוקה הבאה:

33.8 אחוז מאזרחי המדינה קבעו שהם מושחתים, 30 אחוז קבעו שהם מועלים בשליחותם ודואגים רק לעצמם, 21 אחוז טענו שהם תככנים ו-14.3 אחוז פסקו שהם נהנתנים, מעניין מה חושבים עלינו בעולם הגדול?

מדי שנה, בסמיכות אקראית לתחילתה של השנה היהודית, מפרסם ארגון השקיפות הבינלאומי "transparency international", דוח שנתי על מדד השחיתות בעשרות מדינות בעולם ומדרג אותן עפ"י רמת השחיתות בכל אחת מהן.

ערב פרסום הדוח אני שרוי לרוב במתח עילאי ובתקופת המתנה דרוכה מלווה בקוצר רוח ובכיליון עיניים כדי לבחון אולי יקרה נס ומדד השחיתות החדש יחשוף סו"ס את הרמה הריאלית של השחיתות הקיימת בישראל אבל אני מתאכזב מחדש.

כך, למשל, המדד האחרון, שפורסם בימים אלה, הצביע על כך שישראל הידרדרה למקום ה-33 ברשימת 180 מדינות בעולם שרמת השחיתות שלהן נסקרה ונסרקה. ישראל קיבלה ציון 6 מתוך 10 נקודות אפשריות.

המדינות שמדורגת במקומות העליונים נחשבות לנקיות משחיתות במידה זו או אחרת ואילו המדינות שמופיעות בתחתית הרשימה הינן המושחתות ביותר.

במדד השחיתות הנוכחי המדינות הנקיות ביותר הן דנמרק, ניו-זילנד ושבדיה ובתחתית הרשימה מופיעות רוסיה, אירן, סוריה, בנגאלדש וארתריאה ה"מצטיינות" ברמת שחיתותן. הרשות הפלשתינית שחרטה באורח גלוי ולגאלי את השחיתות על דגלה ממוקמת במקום ה-95.

לכאורה אנחנו צריכים לברך על כך שגורמים ברי סמכא הציבו בפנינו ראי המשקף את המציאות המשתנה לרעה במעמדה של ישראל מבחינת הזוהמה ומחייבים אותנו לערוך חשבון נפש לאומי נוקב. המדד הנוכחי מבוסס על 13 משאלים נפרדים שנערכו בנפרד ע"י 11 מכוני מחקר והינו מושתת על תפיסת ממדי השחיתות בכל מדינה כפי שגובשה ע"י מומחים זרים ואנשי עסקים בינלאומיים שהסתייעו בחוות דעת של עמיתים למקצוע ולעסקים בכל אחת מהמדינות הללו.

כך, למשל, בשנת 2001 דורגה ישראל במקום ה-16 בקרב מדינות העולם כאשר צברה באותה שנה 7.65 נקודות ובשנים לאחר מכן חלה התדרדרות בלתי פוסקת וישראל צנחה בסולם המדינות הישרות. בשנה שעברה ניצבה ישראל במקום 30 כאשר צברה קצת מעל ל-6 נקודות. למרבה הבושה עקפו השנה את ישראל מדינות שנחשבו מושחתות יותר ממנה מסוגן של קפריסין, קטאר, סלובניה וצ'ילי. צמודות לה מאחוריה איחוד האמירויות ובוטסואונה שמעולם לא הצטיינו בניקיון כפיהן.

אבל בפועל מתברר כי המדד הנוכחי נדיב במיוחד כלפי ישראל, בשנה שבה הגיעה בה השחיתות השלטונית לממדים מפלצתיים ולמעשה רחוק מלשקף את המציאות.

בעקבות פרסום הדוח קראתי את דברי הקינה והתוכחה של פרופ' יוסי גרוס נשיא שב"יל (שקיפות בינלאומית לישראל), הסניף הישראלי של הארגון, שאמר, בין השאר, כי במקום שבו קיימת שחיתות, משאבים חשובים אינם מגיעים ליעדם המקורי וכמה תחומים כמו ביטחון, חינוך ורווחה יוצאים נפגעים.

בשעתו כיהנתי כחבר הנהלת שבי"ל וכבר אז טענתי כי חובתו של הסניף הישראלי להתריע על כך שהמדד לגבי ישראל רחוק מלשקף את המציאות אך פרופ' גרוס דחה את בקשתי מסיבות השמורות אתו ואתי. זו הייתה גם אחת הסיבות להתפטרותי מהנהלת שבי"ל.

למרות שהמדד הנוכחי מצביע על הידרדרות מסוימת ברמת השחיתות בישראל, הוא רחוק מלשקף את המציאות העגומה השוררת במדינה. השחיתות השלטונית הממלכתית והמוניציפאלית כבר הפכה לנחלת הכלל

אני מרשה לעצמי לקבוע באורח חד-משמעי שהמידע שהתקבל מישראל ושימש בסיס לסקרים לא היה מדויק ומעודכן ולמעשה החטיא את המטרה וגרם גם לעורכי הסקרים לחטוא.

המדד הבינלאומי מדייק מאחר שאינו משקף פעילות מושחתת של אישי ציבור ואילי הון המסתיימת באי הגשת כתבי אישום ע"י היועץ המשפטי, זיכוי מחמת הספר, תשלומי כופר, עסקות טיעון עם עבריינים למיניהם, סגירה סיטונית של תיקים בנימוק הזוי של "אין עניין לציבור".

בניגוד למדינות מתוקנות שמקדימות את ישראל בדירוג או מזדנבות אחריה ובהן יש משמעות מעשית לכלל של שכר ועונש, בישראל יש עדיין פער גדול בתחום זה. מספרם של אישי הציבור העבריינים שנתנו בפועל את הדין על התנהלותם העבריינית הינו מזערי.

הון ושלטון

זאת ועוד: במערכת הפוליטית והציבורית, בממשלה, בכנסת, בקרב ראשי העיריות ובפקידות הבכירה מצויים רבים ורעים שכל אחד מהם הצליח לממן רכישות של נדל"ן בארץ ולעתים בחו"ל בהיקף של מיליוני דולרים. רובם מחזיקים במקביל נכסים פיננסיים סמויים בהיקפים אדירים.

תופעה נלוזה זו מתודלקת בעיקר מהרעה החולה של הון ושלטון. ההון המקומי הזר הפסיק מזמן להיות מחובר לשלטון הוא כבר שולט בו. הסירחון של הדג שהחל, כאמור, בראשו החל להתפשט בגופו ולא פסח על זנבו. הפשע חדרו לכל מגזרי המשק והחברה. יש דיין ואין דין.

אין כמעט כיום ארגון ציבורי במדינה שנגע השחיתות לא פגע בו במידה זו או אחרת. אין כמעט תחום שבו יש ניקיון מוחלט. תופעת השוחד שהפכה למכת המדינה ואכלה כמעט כל חלקה טובה במדינה, אזרחים מן השורה איבדו את הבושה והחלו לזלזל בחוקי המדינה. נחצו קווים אדומים בסיטונות ונתגלו פרצות רבות בגדר הטובה שמפרידה בין שמירת החוק לבין עקיפתו. איש הלא ישר בעיניו יעשה.

בגלל חוסר האמון הבסיסי שרוחשים האזרחים כלפי המשטרה לא מוגשות רבבות תלונות על מעשי עבריינות שהם חלק בלתי נפרד מהתשתית של השחיתות. המשטרה מצדה משחקת בנדמה לה ומנסה ליפות את מצב הפשיעה ולהצביע על ירידה מדומה בפשיעה ע"י משחק פנימי בנתונים הסטטיסטיים בין העבירות למיניהן. שמחה של משטרה ענייה בהישגים.

המורסה החלה להתפשט גם בקרב גופי אכיפת החוק וגם במערכת המשפטית שהחלה לקרטע. לעניות דעתי, הציון הריאלי שיאה לישראל הינו מחצית מהכמות שהוענקה לה, דהיינו כ-3 נקודות פלוס מינוס. ניקוד זה יקנה לישראל מקום בין 70 ל-80 ברשימת המדינות.

ללא קשר לחילוקי הדעות לגבי היקף השחיתות האמיתי שקיים בישראל, יוזמת בימים אלה אומ"ץ בשיתוף עם גופים אקדמיים וגורמים נוספים, הקמתו של מרכז לחקר השחיתות ראשון בסוגו בישראל שיחשוף בדרך מקצועית מיומנת את הקפו האמיתי של נגע השחיתות במדינה ויציע דרכים מעשיות לביעורו.

הסיכוי שבראש ממשלת ישראל תעמוד אולי ראש ממשלה נקיית כפיים מסוגה של ציפי לבני, בעלת אות מופת של אומ"ץ בזכות הגינותה השלטונית עשויה לכאורה ליצור אווירה ציבורית נוחה. אבל אין כל ביטחון שיהיה שיתוף פעולה פעיל בתחום זה עם השלטון החדש.

כפי שהדברים נראים עתה, לבני עלולה להיות לפותה בידיהם של פוליטיקאים מושחתים ואולי גם להיות מחויבת להם ולכן תמשיך להחריש מול השחיתות המלחכת סביבה כפי שנהגה בתקופת כהונתם של שני קודמיה המושחתים, אריאל שרון ואהוד אולמרט.
.
רק אם תהיה דיאגנוזה אמיתית של מחלת השחיתות ותהיה היחלצות של כלל אזרחי המדינה, ניתן יהיה לרפא את המחלה. לשם כך איננו זקוקים למומחים חיצוניים. זו חייבת להיות עבודת כחול לבן שתצבע סו"ס את השחור. מוטב מוקדם לפני שיהיה מאוחר מדי.

ספקותי באשר למידת התאמתו של העיתונאי-הידוען רפי גינת לשמש כמנהל חברת החדשות של הערוץ השני (במקומו של שלום קיטל, הפורש בעוד כחודשיים) התאמתו מאליהם השבוע כאשר התחוור לי, שהאיש הנוהג להלך אימים על יצרני חומוס ופדופילים הוא בעצם פחדן שאינו מוכן להתעמת עם ביקורת המוטחת נגדו בנושאים עקרוניים הקשורים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת.

לפני זמן לא רב פניתי בשם עמותת אומ"ץ אל שר התקשורת, מבקר המדינה וחברי מועצת הרשות השנייה, בדרישה שיפעלו לסיכול מועמדותו של גינת לתפקיד, בגלל קשריו ההדוקים מדי עם אילי הון במדינה, ובמיוחד עם מוזי ורטהיים, בעלי תשלובת קוקה-קולה ישראל, שהוא גם אחד מבעלי קשת, אחת משתי זכייניות הערוץ השני. ורטהיים, למען הסר ספק, פועל ללא לאות למען בחירתו של גינת, חברו הקרוב.

בהקשר לכך, ציינו בפנייתנו כי חוק הרשות השנייה קובע שחברת החדשות של הערוץ "תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה"; וספק האם גינת, לנוכח מחויבותו לאילי הון שונים, יוכל לשמור בקפידה על עיקרון זה.

לאמיתו של דבר, הפנייה נועדה לסכל תהליך מסוכן, שלצערי הולך וצובר תאוצה: קשר בין ההון והתקשורת, שהשלכותיו עלולות להיות הרסניות לא פחות מזה של הקשר בין ההון והשלטון, שהשחית חלקות טובות רבות במדינה. כלי התקשורת, כמה מפתיע, נמנעו ברובם מלדווח לציבור על פנייתנו זו, חרף חשיבותה. מדובר במעשה חמור, ואין זה משנה האם השותקים נהגו כך מתוך טעמי קולגיאליות של "שמור לי ואשמור לך", או מתוך מורא מגינת, עורכו של ידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה, והמגיש והעורך של "כלבוטק", תוכנית הטלוויזיה הפופולרית.

לאור כל זאת, הופתעתי כשהוזמנתי השבוע להתראיין על הפרשה בתוכנית "תיק תקשורת", אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה החינוכית, מה גם שעמותת אומ"ץ מתחה באחרונה ביקורת חריפה על כמה מהלכים פנימיים שבוצעו בערוץ התקשורת הזה. כשהגעתי לאולפן, נאמר לי כי איש מבין אלה שהוזמנו להתעמת עימי בסוגיית גינת - בהם יו"ר הרשות השנייה, נורית דבוש - לא הסכים להגיע, מסיבות שלא נמסרו לי. לא היתה לי בעיה להתראיין בגפי. יצאתי מתוך הנחה שהראיון עימי יתקיים כסדרו, ובעקבותיו יתבקשו גורמים שונים, בהם חתן השמחה גינת, להגיב בכתב על דברי המרגליות שיפיק פי.

המראיין, חיים זיסוביץ', הקשה עלי בשאלות נוקבות. בין היתר, הסברתי לו את הסכנות הטמונות בשילוש הלא-מקודש הון-שלטון-תקשורת והבהרתי שעמותת אומ"ץ תיאבק נגד התופעה הפסולה הזאת. כדוגמא, הזכרתי את מעורבותו האישית הבוטה של ורטהיים, בניסיון למנוע בשעתו את שידורו של תחקיר שהכין צוות התוכנית "עובדה" על התנהלות חברת התעופה ישראייר. בנוסף, העליתי על נס שליח ידוע לדבר עבירה - רני רהב, יחצ"נם הבלתי-נלאה של אילי ההון - שנוהג להשתלח בעיתונאים שמעזים לא לצעוד בתלמים שנחרשו עבורם; תמרור האזהרה האחרון שהוצב בהקשר זה בפני חופש הביטוי הוא התפטרותו של גבי גזית מרשות השידור. גזית, חתן אות אומ"ץ על פועלו העיתונאי האמיץ בתוכנית "הכל דיבורים", עוזב את הרשות במחאה על כך שמעסיקיו אילצו אותו להתנצל בפני רהב על כמה הערות ביקורתיות שהשמיע נגדו בשידור.

אשר לגינת, הבהרתי בראיון שמאבקה של עמותת אומ"ץ נגד המינוי הצפוי אינו מאבק אישי, אלא מאבק עקרוני, על-רקע התנהלותו המקצועית הבעייתית בכל הקשור לאינטרסים של אילי הון. הבעתי בפני זיסוביץ' את החשש שגינת, המתחכך בשועי הארץ, ישרת את האינטרסים של ידידיו, אם בפרסום ידיעות החשובות להם ואם במניעת פרסום ידיעות שליליות על אלה שהם חפצים ביקרם, בהם שרים ואישי ציבור שמטיבים עם עסקיהם. לגינת, כך סיפרתי, יש היסטוריה לא מכובדת בכל הנוגע להענקת "טיפול" עיתונאי מחמיא לאילי הון מסוימים ובפסילת כתבות לא מחמיאות אודותיהם.

מניסיוני האישי העשיר בעולם התקשורת, אני יודע שעורכים ומו"לים שפועלים בסתר לגנוז או לצנזר כתבות ביקורתיות על אנשי שלומם משתדלים שטביעות אצבעותיהם לא ייחשפו. במקרה של גינת, פעילותו הבעייתית נחשפה בשעתו בעקבות תביעה שהגיש ניר בכר, בעבר עורך המוסף "7 ימים", נגד ידיעות אחרונות, לאחר שפוטר מתפקידו. בתצהיר הגיש לבית הדין לעבודה, בכר גילה כי גינת נהג להתערב בתוכנן של כתבות על אילי הון. כך, למשל, גינת עיכב במשך שבועות רבים פרסום תחקיר העוסק בניסיונותיהם של אישי ציבור ומקורבי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לקדם את עסקי ספינות הקזינו של איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף. "לפרסום התחקיר בעת ההיא היתה חשיבות ציבורית עצומה", נכתב בתצהיר, "למיטב ידיעתי, הסיבה לדחיית הפרסום היתה העובדה שאישיות ציבורית קרובה למו"ל מוזס היתה ממושאי התחקיר".

לפי עדותו של בכר, גינת פסל, בין היתר, כתבה שבה "כיכב" אלי לנדאו, לשעבר ראש עיריית הרצליה ויו"ר דירקטוריון חברת החשמל (ממקורביו של שרון). לנדאו, חבר אישי של ורטהיים ושל יולי עופר, גייס אותם להיות שותפים במרינה של הרצליה, שנסיבות הקמתה הן אחת מפרשות השחיתות החמורות בתולדות המדינה. וכשם שידע גינת להיטיב עם חבריו שלו ועם חבריו של מוזס, כך ידע להשתמש בעיתון כשופר נגד מי שאינו נמנה עם אנשי שלומם. "גינת לא היסס לנצל את מעמדו כעורך ראשי כדי לבוא חשבון עם מי שהוא מחשיב ליריביו האישיים או ליריבי העיתון", כתב בכר.

מיותר כמעט לציין: גינת הכחיש את דבריו של בכר. בכתב הגנה שהגיש נטען, כי בכר בודה דברים כדי לפגוע במעסיקיו וזאת לאחר שהחליטו לפטרו - במסגרת שינויים שבוצעו בעיתון. נטען עוד, כי בכר לא קיים הוראות מערכת כאשר סירב לקבל את מרותו של עורך העיתון, ותחת זאת ביקש לפרסם תחקירים בלא תימוכין ראויים. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, וזו הוגשה וקיבלה תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה.

עדותו של בכר לא הפתיעה אותי. מאז ומתמיד הערכתי כי בלקסיקון של גינת, השחיתות מתחלקת לשתי קבוצות: זו של העשירים, שהיא בדרך-כלל לגיטימית; וזו של האזרח הפשוט - המוסכניק או השיפוצניק או המתדלק בתחנת הדלק - שאותה חייבים להוקיע בראש חוצות, ובמקרה הצורך אף לפרסם קלסתרון של הפושע.

זיסוביץ' התייחס בשאלותיו לתפקיד הציבורי השני שלי - חבר נשיאות מועצת העיתונות - והקשה מדוע המועצה אינה מטפלת במקרים כגון אלה (גניזת או צנזור כתבות), אם אומנם יש בהם משום פגיעה בחופש העיתונות. הבהרתי לו כי למגינת לבי: מועצת העיתונות היא גוף חסר שיניים שאינו ערוך להיאבק בקשר בין הון ותקשורת; היא מתמקדת בסוגיות הקשורות לאתיקה של עיתונאים, ופחות בנושא אתיקה של מו"לים.

שעה קלה לאחר הקלטת הראיון, נתבשרתי על-ידי עורכי "תיק תקשורת" ועל-ידי היועץ המשפטי של הטלוויזיה החינוכית שיש בעיה עם שידורו, בעקבות מכתב אזהרה ששיגר אליהם פרקליט ידיעות אחרונות, עו"ד מיבי מוזר. במכתבו טען מוזר כי דברי נגד גינת מהווים כביכול הוצאת דיבה והזהיר את הערוץ מפני שידורם ברבים. למרבה הצער, פרנסי הטלוויזיה החינוכית נבהלו והתקפלו בפני גינת. הראיון המפולפל הומר בהודעה לקונית מפי זיסוביץ', שבישר לצופים כי בגלל איום בתביעה משפטית, שידורו יידחה בשבוע, לצורך עריכת בירורים שונים.

אני רוצה עדיין להאמין ש"תיק תקשורת" היא תוכנית בלתי תלויה, שאינה נכנעת לתכתיבים של אדם מסוגו של גינת, חברם של בעלי ההון, שבמקום להתעמת איתי ולנסות לסתור את דברי בשידור, נהג כמו פחדן והסתתר מאחורי גלימתו של מוזר, אביר חופש הביטוי, פרקליט שייצג אותי בעבר כמה פעמים, בשנות עבודתי בידיעות אחרונות, מול גורמים שונים שאיימו על העיתון ועלי אישית בתביעות של לשון הרע, בניסיון לסתום את פי ולמנוע פרסום של תחקירים ביקורתיים שהכנתי (אני אספן כפייתי של מכתבי אזהרה מעורכי-דין, שלאורך השנים איימו עלי בתביעות דיבה. את חלקם הצגתי בשעתו בגלריה עמליה ארבל, בתערוכה שנשאה את השם "על חבל דק", לצד מסמכים על-אודות שני תריסרי תביעות דיבה שהוגשו נגדי בפועל, שבאף אחת מהן לא הפסדתי. כעת אוכל לצרף את מכתבו של מוזר לאוסף).

בעצם, לא הייתי צריך להתפלא לנוכח התנהלותו הפחדנית של גינת. לפני כשנה עמדה להתפרסם ב"גלובוס" כתבת פרופיל לא מחמיאה אודותיו, פרי עמלו של העיתונאי שרלי שטרית. היא מעולם לא פורסמה. אינני יודע מי לחץ על בעליו של העיתון, אליעזר פישמן, לגנוז את הכתבה. האם היה זה ארנון (נוני) מוזס, שפישמן שותף עימו בבעלות על ידיעות אחרונות, או שמא גינת עצמו? בכל מקרה, אם גינת כה חושש מחשיפה תקשורתית, נראה שיש לו מה להסתיר.

איזה מצב עלוב: עיתונאי המקדם בתוכניתו הטלוויזיונית עשרות תחקירים, ובמקביל משמש עורך ראשי של עיתון חשוב המפרסם בשנה מאות תחקירים, חושש מתחקיר שנעשה עליו. האיש בעל הקול הרועם, שבמשך שנים שימש ככרוז-מעודד במשחקי קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב (את התפקיד עזב רק אחרי שהתמנה, לפני כשנה, לעורך ידיעות אחרונות). עם זאת, הוא התבקש לשמש כקריין הפרסומות של העיתון, שדרוג ראוי לציון), היה שותף להשתקת קולו של עיתונאי שביקש לשפוך אור על התנהלותו. אני מקווה כי במוקדם או במאוחר תימצא דרך לפרסם ממצאים מעובדים ומשודרגים של התחקיר הגנוז, אולי באתר "חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc).

אודה ואתוודה: מעולם לא התפעלתי מרמתו של גינת, השנוי במחלוקת, שאורחות חייו הראוותניים אינם הולמים כל-כך עיתונאי המתיימר לחשוף את העוולות הנגרמים לאזרח הפשוט. משום מה, מקננת בי ההרגשה שמה שבאמת מעניין אותו הוא דווקא ה"שואו" והרייטינג של התוכנית, ולא הבעיות האמיתיות המועלות בה.

היתה לי בעבר הזדמנות לעמוד מקרוב על אופיו של גינת, אחרי שנעצר על-ידי המשטרה בחשד לקבלת שוחד וטובות הנאה (פרשה שבה זוכה על-ידי בית המשפט). באותה עת שימשתי בתפקיד יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב. גינת פנה אלי בבקשה שהקופה הדלה של האגודה תסייע לו במימון ההגנה המשפטית שלו. הבהרתי לו כי כספי האגודה מיועדים למימון תביעות משפטיות עקרוניות, הנוגעות לכלל ציבור העיתונאים, ולא למימון הסתבכויות משפטיות אישיות של חברי האגודה. הוא לא קיבל את עמדתי ונטר לי על כך. בסופו של דבר, גינת זוכה מההאשמות ויצא מהפרשה בשן ועין.

כעבור זמן מה, כשנודע כי ראש היחידה לחקירת פשעים חמורים דאז, תת-ניצב סנדו מזור, עומד להתמנות לראש מחלקת החקירות במטה הארצי, בדרגת ניצב, החליט גינת לנקום במזור על כך שהאחרון הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת גם אחרי זיכויו. גינת הגיע לביתי בניסיון לרתום את עמותת אמיתי (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ) לבלימת המינוי, בנימוק שהשופטת כינתה את מזור "שקרן". ניסיתי לשכנע אותו להירתם למערכה מאחורי הקלעים. הוא סירב. ניכר היה שהוא רוצה לגונן על עצמו ומעדיף לשלוח אחרים לשדה הקרב - תכונה שכיחה בקרב פחדנים.

והנה, כשעמותת אמיתי, בלי לחכות לגינת, החלה לטפל בעניין מינויו של מזור, פנה אלי לא אחר מאשר נוני מוזס (לימים הבוס של גינת, ובאותה העת הבוס שלי), בבקשה שאניח למזור, עימו הוא ניהל קשרים סמויים משתלמים. חרף העובדה שסיכנתי בכך את מקור פרנסתי, לא נעניתי לו. לצערי, היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, שבתקופתו חלה זילות בתפקיד, הכשיר את המינוי הבעייתי הזה.

למרבה האירוניה, דווקא העיתון של מוזס הוא שעתיד "לסמן" את מזור, מאוחר יותר. כאשר מונה גינת לתפקיד עורך ידיעות אחרונות, הוא ניסה ליזום פרסום תחקיר במוסף "7 ימים" על ניצב (בדימ.) מזור, שהתמנה בינתיים לשגריר ישראל ברומניה. לפי עדותו של בכר, "גינת טען כי למזור עסקים במזרח אירופה שראוי לבדוק את כשרותם, וכן טען טענות בנוגע לעסקיה של אשתו של מזור, שהעמידו את מזור במצב של ניגוד עניינים חמור, בהיותו בכיר במשטרה". לדברי בכר, הכתבת אשר מונתה לבדוק את העניין, שוש מולא, מצאה כי אין כל ממש בטענות של גינת.

שם המשחק של גינת היה ונשאר הכסף והשררה. לא התפלאתי לקרוא שהוא דרש מחברת החדשות מענק חתימה בסך מיליון דולר כתנאי קבלת תפקיד המנהל - ניסיון לתמחר את המוניטין המדומים שלו. מאז ומתמיד, המאמץ לצבור הון קידש, מבחינתו, את האמצעים. נכסיו הבלתי מבוטלים הופכים אותו לחבר מכובד באליטה החברתית ומאפשרים לו לחקות את סימני ההיכר שלה: יאכטה יקרה, מכונית מפוארת מאוד, בית לתפארת, ועוד כהנה-וכהנה סמלי סטטוס המבחינים אותו מחלק ניכר מהעיתונאים, הנאבקים על פרנסתם.

עד היום אני מתקשה להבין מדוע מוזס התעקש כל-כך למנות את גינת לעורך ידיעות אחרונות, תוך התעלמות בוטה ממחאותיהם של כמה מבכירי העיתון, שהצביעו על הרקורד המוסרי והבעייתי שלו. האם לא היה ער, למשל, לניגוד האינטרסים החמור בין תפקידו של גינת כעורך העיתון לבין תפקידו הטלוויזיוני כמגיש וכעורך "כלבוטק", עליו סירב לוותר? בכר התייחס לסוגיה זו בתצהירו, כשטען כי "כשהיה על גינת לקבל החלטות הנוגעות לנושא זה (ניגוד האינטרסים, א.א.), הוא לא היסס מלעסוק בכתבות ובפרסומים הנוגעים ל'רשת' (הזכיינית המשדרת את "כלבוטק", א.א.) ולזכיינים האחרים, כאשר לא אחת קיבל החלטות מוטות לרעת 'קשת' או 'טלעד'".

מאותה הסיבה, קשה לדעת מדוע מבקש עתה נוני להשתחרר מגינת ולא לחדש את חוזהו, המסתיים בקרוב. הטענה שגינת לא הזניק את העיתון בתקופה שבה העיתונות הכתובת נמצאת בשקיעה, בין השאר בשל עקשנותו להפיק במקביל את תוכנית הטלוויזיה שלו, נשמעת פשטנית מדי. אודה על האמת: קשה לחדור למוחו של נוני המופנם, אשר נדמה לעיתים כמי שממדר גם את עצמו. בכל מקרה, התסריט שלפיו שחרורו של גינת מידיעות אחרונות יתורץ במעברו לחברת החדשות של הערוץ השני עלול להיות מסוכל בזכות מאבקה של עמותת אומ"ץ נגד המינוי. אולי בשל כך יצא עלי קצפו של עו"ד מוזר, שליחו של מוזס, שפעל לסכל את שידור הראיון עימי.

שמחתי לקרוא אתמול בעיתון הארץ התייחסות ראויה של מבקר הטלוויזיה אהוד אשרי לצעד שנקט פרקליט ידיעות אחרונות בשם עורכו הראשי. לדברי אשרי, "כעורך עיתון ומגיש תוכנית תחקירים צריך גינת להיזהר מאוד משימוש בנשק הדיבה לבלימת פרסום עיתונאי. אדרבה, הוא אמור לשמש דוגמה ולהתייצב באומץ מול הטענות נגדו. אילו נתקל באיום מדומה מצד אחד ממבוקריו, היה מכנה אותו בוודאי 'ניסיון לסתימת פיות', וספק האם היה מתקפל".

ייתכן כי במעשהו הנלוז כרה גינת קבר תקשורתי לעצמו, הן בידיעות אחרונות והן ב"כלבוטק": איש ציבור, בעלי תפקידים וגופים ציבוריים ופרטיים אשר ירצו בעתיד למנוע פרסום תחקירים על פעילותם בעיתון או בתוכנית, יפעילו נגדו נשק דומה, באמצעות מכתב אזהרה מוקדם מעורך-דין. הניצחון הזמני של גינת הוא אפוא ניצחון פירוס.

למען הסר כל ספק, עמותת אומ"ץ תמשיך במאמציה לפעול לבלימת מינויו של גינת לתפקיד מנהל חברת החדשות של הערוץ השני. אני רק מקווה שמקבלי ההחלטות בידיעות אחרונות לא ינקמו בנו על מאבקנו הלגיטימי נגד העורך הראשי של העיתון ולא ימנעו פרסום ידיעות אודות פעילותנו המסועפת לביעור השחיתות במדינה. זכותם של קוראי העיתון לדעת על פעילות חשובה זו; ואם בכל זאת יחליט העיתון להחרים את אומ"ץ, מן הסתם נמצא דרכים אלטרנטיביות להבטיח את זכותם זו של קוראיו. אחרי הכל, יש לזכור: עיתון ידיעות אחרונות מוגדר כמונופול. כך שלצד עוצמתו בשוק התקשורת, הוא מחוייב למסור לקוראיו דיווח נכון והוגן. מניעת מידע באופן מכוון, משיקולים זרים, עלולה להיחשב כהפרה של חוק ההגבלים העסקיים.

כאשר מונה, בימים אלה, שר הפנים רוני בר-און כחבר הוועדה לבחירת שופטים, במקומו של השר המיועד, אופיר פינס, היו צריכים לנוע אמות הסיפים האישיות של האזרחים הישרים במדינה מחשש שיש כוונה מחודשת של הרשות המבצעת להשתלט בשלט קרוב על הרשות השופטת.

המינוי החדש הינו יוזמה משותפת של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושר המשפטים, חיים רמון, שני פוליטיקאים ערמומיים ואופורתוניסטים שמובילים את הממשלה ומחפשים ללא הרף דרכים להגן על עצמם ועל ממשלתם מידי שלטון החוק שמעולם הם לא סגדו לו.

חברם הקרוב המשותף, השר לשעבר הרב אריה דרעי, ששילם פעם במאסר בגין עבירות פליליות שביצע וזכה באותה תקופה לתמיכתם ולהזדהותם, משמש להם מאז דוגמן בית, ולא אצא מכלי אם ייחשף שהוא משמש יועץ סתרים שלהם.

בר-און לא נבחר באקראי לתפקיד אחראי ורגיש זה - שמצריך נאמנות עיוורת לשולחיו. מאז שבר-און הכיר את אולמרט, בשנות ה- 80', כאשר כיהן כיו"ר הנהלת בית"ר ירושלים וכחבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, הוא הפך להיות שפוט של אולמרט, וביצע עבורו עבודות שירות גלויות וסמויות ויצא נשכר מכך.

לאולמרט ובר-און יש כמה קווי משותפים: שניהם משפטנים בעלי ממון, חסרי מעצורים, בעלי פה גדול - שאינם חוששים לתקוף, ללא רחמים, את יריביהם הפוליטיים והאישיים, נהנתנים, חובבי סיגרים המעידים, כביכול, על סטטוס חברתי.

בשנת 1996, בתקופת כהונת של נתניהו כראש הממשלה, נעשה תרגיל ציני ומסריח להשתלט על שלטון החוק באמצעות מינויו של בר-און ליועץ המשפטי לממשלה - המשמש גם כתובע הכללי במדינה, וקובע גורלות של אישי ציבור לשבט או לחסד.

שני השותפים הפעילים לתרגיל היו שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, שמאז ומתמיד בז לשלטון החוק והיה חייב לבר-און מאז שהיה מתמחה במשרד הפרקליטים שלו, והשר אריה דרעי, שצפה לתמורה משמעותית מבר-און שהיה מקורב אליו בצורת עסקת טיעון נוחה במשפטו התלוי ועומד.

נתניהו, שגילה בתפקידו תמימות ואטימות (לסירוגין), הסכים לאכול את ה"תבשיל" המוכן שהכינו לו הנגבי ודרעי, ונתן את ידו למינוי של פרקליט חסר הניסיון ומוניטין לתפקיד המשפטי המרכזי במדינה. נתניהו טען, מאוחר יותר, כי לא היה בסוד השיקולים שהולידו את המינוי המוזר. המינוי עורר אז ביקורת ציבורית נוקבת של הקהילה המשפטית, שהעצימה אחרי שהועלה חשד כי מאחורי הקלעים של מינוי בר-און, היתה עסקה פוליטית צינית שעל-פיה התחייבה ש"ס, בתמורה, לתמוך בממשלה בהצבעה על פינוי חברון. בר-און כיהן כיועץ משפטי לממשלה שלושה ימים בלבד, ונאלץ להתפטר בבושת פנים כשהוא מותיר אחריו סיסמה מבישה: "בר-און-חברון".

המשטרה פתחה בחקירה מקיפה, אחת הגדולות בתולדות המדינה, שבמהלכה נחקרו כל המעורבים בפרשה. בסיומה הוחלט להגיש כתב אישום רק נגד דרעי. מאוחר יותר נסגר התיק גם נגדו.

אחד האישים שלא נחקרו היה אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, למרות שהיתה עדות כי ערב המינוי ביקר בר-און בלשכתו של אולמרט. הם לא דיברו כנראה רק על בית"ר ירושלים. מתוך היכרות אישית של כל הנפשות הפועלות, יכול אני להעריך כי אולמרט היה בתמונה, אבל השכיל, כדרכו, לטשטש את העקבות. בכל מקרה, היה צפוי שמחמת הבושה הגדולה שנגרמה לו ירד בר-און למחתרת, ויעבור תקופת צינון אישית. אבל התברר שלבר-און יש עור של פיל. במצח נחושה ובפנים מיוסרות הוא ביקש פיצוי בתפקיד ציבורי אחר. בסופו נתפרה לו חליפה שהלמה את מידותיו האישיות, כאשר התמנה ליו"ר מועצת ההימורים. למי שלא יודע עדיין, מאז ומתמיד בר-און הוא מהמר ותיק, אורח רצוי בבתי קזינו בעולם. לא כל העובדות בתחום זה נחשפו.

בשלב הבא התעורר אצל בר-און החיידק הפוליטי, והוא התמודד על ראשות עיריית ירושלים - אחרי פרישתו של אולמרט, אך כשל. לתפקיד זה נבחר אורי פוליאנסקי.

בשנת 2003 נבחר בר-און לכנסת ברשימת הליכוד. הוא נתמנה על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, ליו"ר ועדת הכנסת, והחל לשרת את שרון ומשפחתו בכפיפות מורו ורבו, אולמרט, שהיה השרת הראשי של שרון בתפקידיו כממלא-מקום ראש הממשלה, שר התמ"ת, הממונה על רשות השידור והאחראי על מינהל מקרקע ישראל.

בר-און נהג להשתלח בגסות רוח בחברי כנסת שלא הלכו בתלם. הפה הגדול שלו הפך להיות הסמל המסחרי שלו. הוא לא הסתפק בנביחות, אלא נשך מדי פעם ונעץ את שיניו בעיקר בקבוצת המורדים בליכוד. תפקידו של ח"כ בר-און כיו"ר ועדת הכנסת אפשר לו להעניק הגנה היקפית לחברי כנסת שביקשו חסינות מהוועדה מפני העמדה לדין. אילו ח"כ לשעבר, עמרי שרון, לא היה מבקש בעצמו להסיר את חסינותו - אם הדבר היה תלוי רק בבר-און, מן הסתם לא היה עומד עמרי לדין.

אחד השירותים החשובים ביותר שבר-און ניסה להגיש לשרון, היה ניסיונו למנוע את הקמתה של ועדה פרלמנטרית לחקירת השחיתות הציבורית במדינה על-פי הצעתו של ח"כ פרופ' אריה אלדד. העובדה שמשפחת שרון היתה מעורבת בכמה פרשיות שחיתות גדולות, שחלקן עדיין נחקרות, לא הטרידה את מנוחתו של היועץ המשפטי לשעבר של הממשלה, רוני בר-און. שלושה ימים בתפקיד זה לא הצמידו אותו כנראה אל שלטון החוק (שרון ביקש לגמול לו על-ידי מינויו כשר בממשלה, אך הדבר לא עלה בידו למגינת ליבו של בר-און שהיה שרוי זמן רב בעמדת המתנה).

בסופו של דבר החליטה הכנסת להטיל את המלאכה על ועדת חוקה חוק ומשפט בראשותו של ח"כ מיכאל איתן, אחד מאישי הציבור הישרים במדינה, אלא שהוועדה לא הספיקה לסיימה בגלל הקדמת הבחירות.

כאשר הקים שרון את קדימה, היה בר-און מראשוני המצטרפים לתנועה הפוליטית החדשה. הוא נתמנה כמזכיר התנועה, ובתוקף תפקיד זה הופיע לעיתים מזומנות בכלי התקשורת, והוכיח שהפה הגדול שלו הוא גם פה מלוכלך שהתאים מאוד למאווים של שרון ושל אולמרט שהחל לנשוף בעורפו.

בר-און שימש בשירותו של ראש הממשלה שרון, ככלב שמירה מסוג דוברמן, שנועץ את שיניו החדות, מדי פעם, והפך אחרי הסתלקותו של שרון מהחיים הפוליטיים לכלב בולדוג מאופק יותר בשרותו של היורש אולמרט.

ראש הממשלה החדש לא רצה להחזיר את בר-און למשרד המשפטים. בתפקיד זה הוא רצה בן ברית מתוחכם יותר בדמותו של רמון, שאיתו ניתן לגנוב סוסים, גמלים וחמורים.

לבר-און הועיד אולמרט את התפקיד של שר הפנים - שיאפשר לו להטיב עם ראשי הערים ברחבי המדינה ולגרור אותם לקדימה. אחד מצעדיו הראשונים בכיוון זה, הוא ניסיון להרחיב את סמכויותיהם ולצמצם את הרחבת סמכויותיהם של המבקרים הפנימיים ברשויות המקומיות.

בר-און כבר הוכיח את חוסר רגישותו לביקורת הציבורית כאשר החל לבצע עבודות שיפוצים בלשכתו והורה לרכוש על חשבון המדינה מטהר אויר לטיהור הזיהום מעשן הסיגרים שלו.

בר-און היה שותף פעיל של אולמרט ורמון להחלטה שלא לחדש בכנסת החדשה את פעילותה של הוועדה לחקר השחיתות הציבורית. לבר-און היתה כנראה סיבה טובה לכך: במסגרת כנס שדרות שנערך לפני שנה נערך סקר לבחירת חמשת הפוליטיקאים המצטיירים כמושחתים ביותר. בר-און נבחר כאחד מחברי החמישה הפותחת, והוא נמצא עכשיו בהחלט בחברה טובה תחת אהוד אולמרט - ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות המדינה.

מי שעדיין לא מעודכן במה שמתרחש במדינה בתחום יחסי ההון והשלטון, ישכיל אולי לעשות זאת באמצעות שלל עובדות מאלפות חדשות שהתפרסמו ונחשפו בשבוע האחרון.

העובדות הללו כבר לא מדברות בעד עצמן. הן פשוט שותקות שתיקה רועמת, שכן אין מי כבר מי שמתרגש מהן. הן הפסיקו להזיז גבינות וגם לא מאכלי בשר.

דוח של חברת BDI מגלה ש- 16 משפחות של אילי הון שולטות על כרבע מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות במשק הישראלי. ההכנסות השנתיות של החברות האלה הסתכמו ב- 570 מיליארד שקלים. המסקנה הבלתי נמנעת: לריכוזיות הקיימת במשק הישראלי אין אח, אחות, רע וגיס באף מדינה חופשית בעולם. כמילות השיר: "רק בישראל".

אחת המשפחות הללו, האחים סמי ויולי עופר, בעלי החברה לישראל, הרוויחה השנה למעלה מ- 100 מיליון דולר מהאשלג, אחד מאוצרות הטבע של המדינה. הרווחים נגרפו מאחת מחברות הקבוצה, חברת כימיקלים לישראל (כי"ל) שנמכרה להם בשעתו במחיר מבצע במסגרת מכירת החיסול של אוצרות הטבע. אבל מי שסבור שהאחים עופר מסתפקים בכך, חי במדינה אחרת.

האכילה של אילי ההון במדינה מביאה לתיאבון נוסף, והתיאבון הנוסף גורם לאכילה נוספת והתיאבון עולה ועולה בלי סוף.
עובדה לתיאבון: על דעת שרי הממשלה משתי המפלגות אמורים האחים עופר לקבל מהמדינה מתנה נוספת בהיקף של מאות מיליוני שקלים נוספים, וזאת תמורת רכישת חלקה של המשפחה בחברת בתי הזיקוק (בז"ן) שבבעלותה שני בתי זיקוק בחיפה ובאשדוד.

חברה זו הייתה שייכת בעבר לממשלה המנדטורית ונמכרה לפני למעלה מיובל שנים לחברה בריטית באחזקתה היה בית הזיקוק הענק בחיפה. בהסכם המכירה נקבע במפורש, כי כעבור חמישים שנה תחזור הבעלות לידי לידי הממשלה, ללא תמורה.

אחרי המדינה חולקה הבעלות על החברה בין הממשלה לבין משפחתו של המיליארדר המנוח, שאול אייזנברג - אחד החולבים הגדולים של משאבי המדינה, והוקם בית הזיקוק השני באשדוד. שעיקר הנטל, איך לא, נפל על המדינה.

אחרי פטירתו של אייזנברג נכנסו האחים עופר ללא קושי לנעליו הגדולות מבלי שהיה להם צורך להצר אותן. במרוצת השנים משכו האחים מהחברה דיבידנדים בסך עשרות מיליוני דולר. לעומת זאת, הקפידו לצמצם את השקעותיהם בפיתוחה של החברה בציפייה ל"חגיגת היובל".

לפני כמה חודשים תמו יובל השנים, והאחים עופר היו אמורים להעביר לידי הממשלה את חלקם בחברה, ללא תמורה. אבל במקום לקיים את ההסכם, דרשו האחים מעופר מהמדינה מאות מיליוני שקלים.

בלהיטותה של הממשלה לפצל את בתי הזיקוק ולהפריט את החברה, הסכימה הממשלה להיענות לתביעת האחים עופר ולשלם להם סכום מופחת על חשבון בעלת הבית. לעובדה שבגלל מאבק בין משרדי האוצר והתשתיות, הוקפא המהלך, בשלב זה, אין כבר כל משמעות לאחים עופר שגזרו כבר לא רק קופונים אלא פנקסים עמוסי תלושי חינם.

איל הון אחר הוא דודי ויסמן. הוא רכש השבוע את חלקו של שותפו, המיליארדר היהודי קנדי מתיו ברונפמן בחברת הריבוע הכחול, בעלת רשת הקו-אופ.

לא צריך להספיד את ברונפמן. לפני זמן קצר הוא עשה שתי "מכות נמרצות": בנק דיסקונט והסניף הישראלי של חברת "אקיאה".
ויסמן גם הוא לא קוטל קנים. עכשיו מנסים לקדם תוכנית להעתיק את פסי הרכבת, ליד יבנה, עיר שבה יש לו אינטרסים כלכליים - כדי ליצור חפיפה בין הפסים והרווחים.

וזה עוד לא הכול עדיין: גם איל ההון היהודי-בריטי סמי שמעון שרכש בשעתו את חברת השימורים יכין חק"ל מהסוכנות וההסתדרות זכה השבוע לעדנה, רינה ודיצה.

אחרי רכישת החברה הציבורית העדיף שמעון לדאוג לכיסיו התפוחים, ולא לקיבות המצומקות של רבים מאזרחי המדינה. הוא התמקד לא בייצור דברי שימורים, אלא בהפשרת מאות דונמים של קרקע חקלאית ששימשה קודם לכן לגידול יבולים לצורכי תעשיה.
לפני כמה ימים התבשר שמעון כי כמה ממקורביו בשלטון דאגו לו: על השטחים החקלאיים יצמחו מגדלי מגורים. הרווח הצפוי לשמעון הינו מאות מיליוני דולרים, וכדי שלא אחטא בלשון הרע אומר, כי אני מקווה שאין לו שותפים סמויים מקומיים. בכך אני מקווה שאני מצוי עדיין בגבול הלשון הטובה.

אבל הגילוי המפתיע ביותר השבוע קשור בשר האוצר החדש, אהוד אולמרט, שהצדיק השבוע את התואר: "מתווך", שהוענק לו בעבר. אולמרט שידך בין איל ההון היהודי הרוסי ארקדי ויידמיק לבין בעליה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, לרכישת הקבוצה. בעבר, כאשר אולמרט כיהן כראש עיריית ירושלים, תיווך אולמרט בין איל ההון גד זאבי לבין קבוצת בית"ר ירושלים כדורגל. זאבי רכש את הקבוצה בעסקה כושלת בציפייה שיסלל לכבודו קיצור דרך לפרויקטים שונים בבירה אבל בגלל הסתבכותו בעסקיו האחרים נעצר זאבי בשער הגיא ופרש מהקבוצה.

בעבר, כאשר היה אולמרט "רק" חבר כנסת, נהג לגבות כספים עבור פעולות תיווך (יתרת תשלומים על אחת מהעסקות, "הכשרת הישוב", שולמה לו כשכבר היה שר הבריאות). הפעם היה השירות של אולמרט בתוקף מעמדו הכפול: כאוהד שרוף של בית"ר וחבר דלוק של כמה מהאוליגרכים היהודים ממדינות חבר העמים, שהפכו את ישראל לארץ מקלט. אולמרט הוא הקולט הפעיל ביותר שלהם. חבל שהוא לא משמש גם שר לקליטת עולים עשירים.

העובדה שאולמרט משמש כיום ממלא-מקום ראש הממשלה, שר האוצר, שר התעשיה והמסחר, והממונה על מינהל מקרקעי ישראל, מזמינה חיזורים מצד אינטרסנטים אחר חסדיו של אולמרט. אולמרט שולח ככל הנראה את עוגתו על פני המים בתקווה שברבות הימים תהיה העוגה מוקצפת.

האמת חייבת להיאמר: אין חולקים על כך שתהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות, בהן חברות שהחזיקו באוצרות הטבע של המדינה, הינו מבורך וחיוני במשק חופשי. אבל זאת בתנאי שתהליך המכירה של הגופים הציבוריים יהיה תקין, המכרז לא יהיה תפור והמחיר שהממשלה תקבל עבור כל מניותיה בחברה המופרטת או חלקן יהיה הוגן.

למרבה הצער, הקריטריונים החיוניים האלו לא נשמרו בעבר בעת מכירת אחזקות ממשלתיות בשורה של חברות, בהן: "פז" ו"אל על". המחירים שהממשלה קיבלה עבור מניותיה בחלל מהמכירות התבררו כעבור זמן כ"מחירי סוף העונה" בלתי ריאליים בעליל ולעיתים מגוחכים.

בנוסף לכך, ראוי לציין שהבנקים הישראלים, לרבות אלה שהיו או עדיין מצויים בבעלות המדינה, נהגו להעניק אשראי נדיב למימון רכישת חברות מופרטות וציבוריות.

ע"י כך שחררו הבנקים את המשקיעים מהצורך להביא "כסף מן הבית". תמורת האשראי שועבדו המניות של החברות והדיבידנדים והרווחים כיסו לרוב את השקעה.

לא בכדי חגגו משקיעים מקומיים וזרים על חשבון הקופה הציבורית המדולדלת שהם לא מילאו אותה בתמורה נאותה לנכס שרכשו מהמדינה או מגופים ציבוריים למיניהם.

תודה לאל, ישתבח שמו: בעסקת מכירת חברת "בזק" נבלם הליך בלתי תקין זה.

הגיעה השעה שנקרא לילד לא רק בשמו המפורש, אלא גם בכינוי החיבה שלו. נחזיק את השור לא רק בקרניו, אלא בראשו, ונגיע למסקנה הבלתי נמנעת שישראל אינה כשאר המדינות...

במרוצת השנים הצליחה קבוצה מצומצמת של אילי הון מקומיים וזרים לנגוס "ביסים" רציניים במשק הממשלתי והציבורי והותירו לנו רק את השיריים והשאריות. אבל, אילי ההון לא הסתפקו בכך שעלה בידיהם להשתלט בהדרגה גם על אישי מדינה בכירים מהקואליציה, האופוזיציה ומפלגות הלוויין שסרים למרותם, ואפילו מתבטלים בפניהם. לכסף יש כוח רב, ובכוח הזה מחזיק מי שיש לו כסף. כוח זה הלך והתעצם, אבל האוחזים בו לא הספקו מעולם במה שהיה להם במה שהצליחו לקבל מהמדינה ושלוחותיה.

אילי ההון ביקשו לצבור כוח נוסף לזה שיש להם. כדי לצבור כוח זה הם היו זקוקים לתוספת כספית גדולה, ואת זו סיפקו להם נבחרי ציבור, ראשי ערים, פקידים בכירים ואנשי אליטות למיניהם.

למרבה האירוניה, התלות של אישי הציבור הישראלים באילי ההון הולכת וגוברת ככל שהם התעצמו בזכותם של אותם אישי ציבור. ואם לא די בכך, אילי ההון המקומיים והזרים זוכים להטבות במיסוי. מערכת המיסים הישראלית מעשירה את העשירים ומענייה ומענה את העניים ושכבת הביניים.

שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, טען שיש להטיב עם אילי ההון ואנשי העסקים הגדולים שמניעים את גלגלי המשק, שאם לא כן, הם יעבירו את מרכז הכובד לפעילותם העסקית לחו"ל והמדינה תצא מפסידה מכך. נימוק זה שיכנע את חבריו לממשלה.

אני מבקש מדעתם לנוח: למרבית אילי ההון ואנשי העסקים הגדולים במדינה לא רק חשבון בנק גלויים וסמויים בארצות שונות, אלא גם עסקים פורחים, בעיקר עסקי נדל"ן.

כך נהנים אנשי הכסף מכל העולמות. הם רכשו חברות ישראליות במחירים אטרקטיביים, קיבלו סיוע בנקאי, שילמו מיסים מופחתים בגלל מדיניות המיסוי ובזכות תרגילי מס למיניהם שהם עשו. לפעמים הם משיכים לקבל מהמדינה מתנות וזה לא מפריע להם לעשות ביזנס בחו"ל.

מי יודע, אולי הם ייהנו גם בעולם הבא בגן העדן. מרבית אזרחי המדינה חיים בינתיים בעולם הזה בגיהנום כלכלי.
 

ראש הממשלה אריאל שרון לא יכול היה למצוא מועמד מתאים יותר לתפקיד שר האוצר, במקומו של בנימין נתניהו, מאשר ממלא-מקומו, אהוד אולמרט, שנחון בכמה תכונות זהות לאלה של שרון ונחשב לתומך נלהב שלו, עד שייבעט בו, כפי שעשה בעבר למיטיביו הפוליטיים שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ואחרים.

שרון ואולמרט מאוהבים מאד בכסף. לא נוהגים לשנן את סעיפי החוק הפלילי ובזים לאמת. שניהם ערמומיים, מתוחכמים, אופורטוניסטים, חדי לשון, כוחניים וחסרי מעצורים לשעת סכנה.

לשרון ואולמרט יש חברים קרובים רבים בקרב אילי ההון המקומיים, ובעיקר הזרים, שמתייצבים לימינם ומסייעים להם לאו-דווקא בעיתות של צרה ומצוקה. אין כמעט איל הון ישראלי בעל משקל שאולמרט לא מיודד איתו אישית.

כמה מהם הוא ייצג כפרקליט. לאחרים סייע בשעה שכיהן כחבר כנסת והייתה לו נגישות למערכות השלטון. הוא התמחה בסלילת קיצורי דרך וכבישים עוקפי בירוקרטיה ושירותים. בעת היותו פרקליט עשה זאת, כמובן, תמורת שכר טירחה מבלי שהתאמץ וטרח כל כך.

אולמרט יודע לגמול לאילי הון בעת צרה. כך עשה כאשר צירף את חתימתו לבקשת חנינה למיליארדר היהודי אמריקני מארק ריץ', שנמלט מארה"ב לשווייץ, אחרי שביצע כמה עבירות מס חמורות. הבקשה הוגשה לנשיא ביל קלינטון.

מידיד אחר, שבתי קלמנוביץ, נאלץ אולמרט לקחת מרחק באיחור, בגלל הנסיבות המיוחדות שהיו קשורות בביטחון המדינה.

שרון ואולמרט נחקרו במשטרה בנפרד, כמה פעמים, כחשודים בפרשות שונות, שהאחרונה בהן הייתה ה"אי היווני" של ידידם האישי דוד אפל, פרשות שמהן נחלצו בעור שיניהם.

למרבה הצער, התברר ששיניהם של גורמי אכיפת החוק - היועצים המשפטיים לממשלה, הפרקליטות והמשטרה - היו חלשות יותר. חקירות והחלטות שנויות במחלוקת סייעו דווקא לעבות את העננים שהיו פזורים מעל ראשיהם של שרון ואולמרט, ואלה הפכו לגשמי ברכה חדשים. למרבה האירוניה, חשקה נפשו של אולמרט בעבר בתיק של שר ביטחון הפנים החולש על המשטרה. אולי ביקש בדרך זו להיות קרוב יותר לתיקי החקירות שלו.

שרון ואולמרט נחשבים אנשים אמידים מאוד. את מיטב כספם ונכסיהם הם צברו באמצעות קרדומים שהם הצטיידו בהם, ולצורך ביצוע חפירות במהלך פעילותם הציבורית המצויה עדיין בעיצומה. שרון רכש בשעתו את חוות השקמים ששוויה כיום נאמד בלמעלה מ- 10 מיליון דולר, באמצעות הלוואה נדיבה של חברים. לאורך השנים שימשה החווה מקור בלתי נדלה לגלגול כספים גלויים וסמויים בהיקפים לא ידועים.

אולמרט רכש בשעתו בית בודד רחב מידות בשכונה יוקרתית במרכז ירושלים, אחרי שקיבל "תמיכה" נדיבה מקבלן ידוע שבנה את הבית. אולמרט דאג לצרף את אותו קבלן לרשימת קבלנים שקיבלו בשעתו סיוע מכספי המדינה. באחרונה מכר אולמרט את הבית בסכום עצום ועבר לבית חדש אחר.

מי שמבקש חפיפה סמלית נוספת בדרכי התנהלותם של שרון ואולמרט, יכול למצוא זאת, ללא ספק, בלהיטותם של השנים להחזיק במינהל מקרקעי ישראל, שהחלטותיו יכולות להעשיר עשירים. בתחום זה יש לשניהם וותק ו"קבלות". בתחום זה, שרון נטל עימו את מינהל מקרקעי ישראל כבן טיפוחיו כמעט בכל משרדי הממשלה שבהם שירת: החקלאות, שיכון ובינוי, תשתיות ואפילו חוץ, וכמובן בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. אף גורם שלטוני לא התעמת אתו בגין צעד מוזר זה. רק בממשלה הנוכחית, כאשר ניגוד האינטרסים של שרון שבר את השיא הלאומי הישראלי, החליט שרון להפקיד את המינהל בידיו של אולמרט, בידיעה מראש שבעת הצורך הוא יטה לו חסד. למרות ניגוד האינטרסים בין משרד האוצר לבין המינהל, אולמרט לא מתכוון להיפרד מהמינהל. הוא יודע את הסיבה לכך.

רבים מאזרחי המדינה הספיקו בינתיים להתנתק מהתמימות שלהם. לשיבחו של אולמרט יאמר: הוא דאג לפתח לעצמו כמה ערוצי שיוט עצמאיים בעלי ערך מוסף אישי שתמיד מצוי בעליה וצמוד לדולר, ולטפח קשרים אישיים עם אנשי תקשורת בכירים שמענקים לו בקביעות מטריה מוסרית עמוסת חורים.

הסיגר הנצחי שבפיו של אלמרט הפך להיות סמל של סטאטוס ועוצמה, ולהבהיר מאין משתין הכריש ועל מי... הרשימה ארוכה.
לאמיתו של דבר, אולמרט, שנבחר לכנסת הנוכחית באחד המקומות האחרונים ברשימת הליכוד, ביקש לפצות את עצמו ע"י קבלת תיק האוצר. אבל לאסטרטג הוותיק שרון היו תוכניות אחרות: הוא רצה לתקוע את בנימין נתניה במשרד האוצר ולהטיל עליו אחר כך את האחיות לכל תחלואי המשק.

אולמרט קיבל כפיצוי את תפקיד ממלא-מקום ראש הממשלה, שר התמ"ת, שר התקשורת, והאחראי על תיק רשות השידור. תפקיד נוסף שניתן לו היה ל"נבוח" כמה נביחות מוקדמות בנושאים שונים לפני ששרון עצמו החל לנשוך.

ההינתקות יכולה בהחלט לשמש כמשל. מי שעקב בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית אחר פעילותו של אולמרט במשרדי התמ"ת, התקשורת ובמינהל, שם לב לכך שהציר המרכזי של הפעילות היה סיוע מכספי המדינה לאילי ההון. הוא פעל, בין השאר, להענקת תגמולים של מאות מיליוני שקלים למשפחת דנקנר בעלת תעשיות המלח, לחץ להעניק מענקים למשה (מוזי) ורטהים, בעליו של קוקה קולה, וסייע למשפחת פרופר בעלת תשלובת אסם תמורת הקמת מפעלים בדרום, זאת למרות שלשני הגופים הכלכליים האלה לא חסרים משאבים.

ההודעה הדרמטית של שרון ואולמרט על כוונתה של חברת אינטל הבינלאומית להעדיף את ישראל ולהקים מפעל ענק חדש בארץ בהשקעה של מיליארדי דולרים, נחשפה בימים האחרונים כפיאסקו.

אחרי שנבחר לתפקידו החדש במשרד האוצר, לא שכח אולמרט היכן מרוח הקוויאר.. החמאה קטנה עליו מזמן. אולמרט הבהיר שהוא מתכוון להיות מעורב בנושא הצבתן של אלפי האנטנות הסולולריות ברחבי המדינה.

אלה שמשלים את עצמם שאולמרט יעשה זאת כדי להפיג חששות של אזרחים מודאגים מהאנטנות המוצבות בקירבת מקום מגוריהם, אינם מכירים את המיניסטר החדש של משרד האוצר שיתחיל לפעול מכאן ואילך לפי כל הסימנים כתמנון רב-זרועות. החברות הסולולריות יכולות להיות מרוצות. בעיקר נוחי דנקנר, מבעלי השליטה של אי.די.בי שהשתלטה בימים האחרונים על סלקום.

אולמרט סימן את דנקנר מזמן ככוח עולה מאוד במשק וכיעד חברתי מועדף כפי שעשה פעמים לא מעטות בעבר. אחת ההודעות הראשונות של אולמרט בתפקידו החדש כשר האוצר, הייתה הודעתו שהוא משאיר בתפקידו את איתן רף, יו"ר דירקטוריון לאומי, המצוי עדיין בבעלות המדינה. נתניהו כעס מאוד על רף, על כך שהוא עומד בראש המערכה נגד הפרדת קופות הגמל מהבנקים. הוא התכוון להחליפו, אבל אולמרט העביר את רוע הגזירה. דומה שאין צורך להדגיש כי מרבית הבנקאים הבכירים נמנים עם מיודעיו, ועתה ישחרו על פתח משרדו שיפתח בפניהם לרווחה.

אני מציע לשרון ליזום החלפת שמו של משרד האוצר, ל: "משרד הכסף". אוצרות הטבע של המדינה נמכרו מזמן לאילי ההון, מרבית האוצרות האחרים, בהם החברות ממשלתיות, כבר הופרטו. נותרו רק המיסים והתשלומים למיניהם שאנו משלמים כדי לממן את פעולות הממשלה ולמען ביטחון המדינה, חינוך ילדיה ורווחת אזרחיה.

אולמרט הבטיח אומנם לחפש דרכים כדי להקל על מצוקתם של העניים, אבל חזקה עליו שידע כיצד לגלגל את הכספים בדרך שהעשירים יתעשרו עוד יותר והעניים יענו ויתענו.

תמיד יוכל אולמרט לגולל את האשם על נתניהו שהצמיח כאן דור חדש של עניים, אבל הוא לא יזכיר את העובדה ששרון מטיבו היה שותף פעיל ביותר למדיניות הכלכלית. בתחום זה, של הטלת אחריות על האחרים, יש לאולמרט מורה טוב. שמו אריאל שרון.
 
 
 

רק אזרחים תמימי דרך, אטומי מוח, חסידים שוטים ובעלי ראות קצרה שסובלים עדיין מקשיי עיכול ולצערי הם מהווים למעלה משליש מהאוכלוסיה במדינה מתקשים להכיר בכך שישראל היא כיום מהמדינות המושחתות בעולם.

דומה שלא אחטא לאמת הצרופה אם אציין שרק מדינה אחת באירופה ( איטליה) מדינות העולם השלישי והרשות הפלשתינית עולות עליה ברמת השחיתות אבל כנראה שלא לאורך זמן.

מי שנזקק לסימוכין נוספים כדי לשכנע את עצמו יכול להסתמך על המדד האחרון של הבנק העולמי שפורסם השבוע וקבע על יסוד נתונים בדוקים מן השטח, שישראל מובילה בשחיתות השילטונית בעולם המערבי מאחר שהשילטון בישראל הנו בלתי יעיל, קיים בו שיעור גבוה של שחיתויות פוליטיות שאינן אופייניות למפלגה אחת בלבד והדירוג של אכיפת החוקים נמוך.

החומרה של הקביעה הנחרצת הזו היא בכך שמדד שחיתויות השילטון בודק, בין השאר, את נושא הפעלת כוח שילטוני לצורך השגת רווחים פרטיים ואישיים של אישים בשלטון (גם כאלה שעברו בינתיים לאופוזיציה).

בתחום זה נקבע כי ישראל מזדנבת אחר המדינות המפותחות בעולם שאצלן שלא השכילו לאמץ לעצמן עדיין את כל השיטות, הקומבינות והתחמונים כדי להתעשר באמצעותם על חשבון הציבור. כנראה שרק הראש היהודי של מנהיגי ישראל ממציא להם פטנטים חדשים ללילות ולבקרים..

רמת אכיפת החוקים במדינה מדאיגה במיוחד מאחר שהנה מבוססת על אימון הציבור במערכת המשפטית. המדד של הבנק העולמי קובע כי ישראל זוכה לשיערו של 74.4 אחוז בלבד לעומת ספרד (85.אחוז), צרפת (88.9 אחוז), ארה"ב (92.3 אחוז), גרמניה (93.2 אחוז), בריטניה (93.7 אחוז) והולנד (95.2 אחוז). הממוצע של המדינות המפותחות עומד על 90.3 אחוז.

לא היה צורך להמתין כלל ל"חוות דעת" חיצונית כדי להעריך את עוצמתה של השחיתות במדינה שהספיקה לחסל כמעט את כל החלקות הטובות ועדיין לא הגיעה לשיאה. לאחרונה התהפכה המגמה והשופטים נוטים להתייחס יותר לעבירה של הפרת האמונים.

תמונת המצב הנוכחית היא שאין כיום במדינה גוף שילטוני ממלכתי או ציבורי בעל משקל בתחומי החברה ומגזרי המשק שבו לא נחשפו פרשיות שחיתות ברמה זו או אחרת. בממשלה, בכנסת, מערכות המשפט ואכיפת החוק, צה"ל, שב"כ, שב"ס, מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, קק"ל, אקדמיה, הסתדרות, הבנקאות, שוק ההון, הרבנות הראשית, מערכת הביטחון, ביטוח לאומי, רפואה, תקשורת, חינוך, אמנות, ספורט, חקלאות, אנרגיה ,תעשיה, מערכת מיסוי, ארגוני עולים, שירותי דת, תחבורה, מסחר, שיווק, קמעונאות ועוד כהנה ולא כהנה.

אין אפשרות למחוק את ה"מיותרים". אין כאלה ברשימה הזו.. הכול בדוק ומלווה ב"קבלות" חוקיות.

פרק בפני עצמו מהווה השלטון המקומי. בחלק ניכר של העיריות והמועצות המקומיות יש קיני שחיתות פורחים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף המוניציפאלי ואינן מביישות את השחיתות הממלכתית הגואה. ראשי ערים ורשויות בועטים לא רק בחוקי העזר העירוניים אלא גם בחוקי המדינה ומספרם של אלה שפצו את פיהם וצפצפו התמעט.

שורש כל הרעה החולה נובע מכך שחלק לא נכבד של המנהיגים, נבחרי העם, אישי הציבור לא הכירו ולא הבינו את משמעותה של הדוגמא האישית. חלק מהם התעשרו במהלך השירות הציבורי שלהם או אחרי שסיימו אותו.

חלק מאילי ההון הישראלים והזרים שחברו אליהם ושסייעו להם בהתמודדויות הפוליטיות, המשיכו לסייע להם, בדרך כלל, גם אחרי פרישתם. אין בעולם אח ורע וקרוב משפחה אחר של קשרים בין הון ושילטון מסוג אלה שקיימים בארץ. יש אצלנו בהחלט כיסוי לכלל הבדוק: "זה נהנה וזה אינו חסר". בהעדר דוגמא אישית של נבחרי הציבור הדבקים בכיסאות ובזים לעקרונות עוקב הציבור על גילויי התקשורת, הנגועה בעצמה, שהחלה לחשוף נגעים של אישי צמרת בזה אחר זה, החלו המוני בית ישראל להבין כי הדג מסריח מן הראש ואין כל סיבה שיסריח כולו.

לתדלוק השלילי של אזרחי המדינה נוספו כמה פקידים בכירים במדינה שעל פיהם יישק דבר. חלק מהם ממשיכים בעסקיהם הפרטיים במהלך שרותם הממשלתי כולל בלשכת ראש הממשלה.

פקידים בכירים אחרים המחזיקים בתפקדי מפתח בתחום הכלכלי המועסקים במשרדים האוצר, תמ"ס, שיכון, אנרגיה ועוד, חזקים לעיתים יותר מהשרים הממונים עליהם. יש ביניהם כאלה שנוהגים לפי העיקרון שהוכיח את עצמו: "שלח עוגתך על פני המים". הם יודעים כי יזכו כמו כמה חבריהם בעבר לערך מוסף מאוחר לאחר פרישתם, בדרכים גלויות וסמויות.

המושג צינון לא קיים לגביהם. הם עברו מיד לחימום באמצעות תנאי שכר מפליגים שמעלים אותם למעלה לשלבים העליונים של סולם השכר.

נציבות המדינה התעוררה מאוחר מאוד בבוקר והודיעה באחרונה שהיא מגבשת תקנה חדשה שלפיה עובדי מדינה בכירים יחויבו להגיש הצהרות הון אחת לכמה שנים כך ניתן יהיה לגלות אם הם מקבלים שוחד או טובות הונאה. החלטה זו באה מאוחר מדי. השאלה היא גם אם ומתי תיושם הלכה למעשה.

נראה לי שהסוסים ברחו מזמן מהאורווה וגם החמורים לא נראים כבר בשטח. כספי השוחד לא מניחים בעובר ושב או בתוכניות החיסכון שלהם בארץ. ברוך השם יש בנקים זרים.

אם נקנה נדל"ן בארץ הוא עבר לפי כל הסימנים כמה סיבובים כדי לטשטש עקבות ואולי בכלל הנדל"ן הוא בניכר וכך, להכרתם של המוני בית ישראל חדרה בהדרגה ההכרה שעל פיה אם בארזי ירושלים נפלה השלהבת למה שישתקו הם הנחשבים לאזובי הקיר בצפון, בדרום במרכז.

נותרו באוכלוסיה סרחי עודף מעטים שהשלו את עצמם שהם חיים בבועה ובשמורות טבע מוגנים ממעשי נוכלות, רמאות, שחיתות, העלמות מס וכל סוגי העבירות המרכיבים למעשה את השחיתות. השוחד הפך למכת המדינה. היו ימים שבהם אלה שביקשו לזכות במכרזים, רישיונות למיניהם וקיצורי דרך למשרדי ממשלה למיניהם היו משלמים במעטפות סגורות עמוסות מזומנים באמצעות מתווכים ומעאכרים בדחילו ובלי רחמו.

מאז, זרמו מים עכורים רבים בנחלי הארץ וכל הנוכלים החלו לזרום אליהם. היום תשלום שוחד נעשה כבר מעל השולחן תוך חיסכון של פער התיווך. השוחד החל מקבל "לגיטימציה" בקצב גובר והולך כמעט בכל משרד שמעניק שירותים נדרשים.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז שהתעשת באיחור אחרי שנה כושלת בתפקידו כאשר החליט להגיש גיליון אישום נגד עמרי שרון, זיהה לפני זמן מה בפומבי את השחיתות השילטונית במדינה. מזוז שנתגלה כצמחוני בהכרעותיו לגבי אישי שילטון שסרחו אמר דברים בעלי תוכן ובשר שהפתיעו את המאזינים: "יש לחתור לשינוי התרבות השילטונית בישראל, שנהפכה לחסרת בושה ועכבות יותר מאי פעם... כמעט מדי יום ניתן להיתקל בסימן אזהרה כזה או אחד המאותת על היחלשות נמשכת במערכת החיסונית. התעלמת מסימנים אלה עלולה להוביל אותנו להדרדרות מהירה וכואבת במדרון"..

מזוז המחזיק בתפקיד כפול של יועץ משפטי ותובע כללי הבין באיחור שהמצב במדינה הוא ללא נשוא הוא חייב להעביר את כובד המשקל מהייעוץ לתביעה.

גם בית המשפט העליון החליט לשנות כיוון. בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבתי משפט בערכאות נמוכות וקיבלו גושפנקא של בית המשפט העליון "הולבנה" עבירה של קבלת טובת הונאה באמצעות סעיף מעומם של "הפרת אמונים", שאפשר לזכות מחמת הספק שהיה מוטל בספק את מקבלי השוחד. בגין סעיף חילוץ זה החלו הפרקליטויות להימנע מלהגיש כתבי אישום.

לפני כמה שבועות הציע חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד העומד בראש ועדת האתיקה של הכנסת הצעה להקים ועדת חקירה שתבדוק את השחיתות השילטונית במדינה. ראש הממשלה אריאל שרון נהג כדרכו בציניות. במאמציו לשחוט את הקמת הוועדה ניצב על דוכן הכנסת לא דיבר על השחיתות במדינה שהגיעה בתקופת כהונתו לשיאים חדשים, התעלם ממעשי השחיתות האישית שלו ושל בני משפחתו והעדיף לעומת זאת לטעון כי "כללי המשחק" שקיימים בליכוד נהוגים גם במפלגות האחרות.

אפשר לחשוב שאנשי העולם התחתון ועבריינים כבדים חברים גם במפלגת אחרות לא רק במרכז הליכוד. בסופו של דבר הוחלט להפוך את ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בראשותו של חבר הכנסת מיכאל איתן לוועדת חקירה ולצרף אליה אל חבר הכנסת אלדד.

חבר הכנסת איתן הוא, למרבה המזל, לא "יס מאן". הוא הבין שמסקנות הוועדה עשויות להתפרסם בתקופה של ערב בחירות ומשום כך עלולים להערים עליו קשיים. הוא הודיע בימים האחרונים, כי לא יעמוד בראש "ועדת מריחה" וכתנאי לתחילת העבודה הוא דורש להעמיד לרשות הוועדה את כל הסמכויות והאמצעים כדי לבצע חקירה אמיתית.

זו אשליה לא אופטי, הוועדה אמורה לסיים את תפקידה בתקופה של ערב בחירות. קשה להאמין כי תקבל את מבוקשה. קרוב לוודאי שיתחילו תהליכים של סחבת ובירוקרטיה כדי למשוך את תחילת דיונים לכנסת הבאה, אבל גם אם הוועדה תצליח לפרסם ערב הבחירות דוח חלקי על השחיתות השילטונית קשה להניח כי הוא ישפיע על אזרחי המדינה כבעבר.

למרבה הצער חלפו עברו הימים של "מושחתים נמאסתם". הם הפסיקו להימאס והפכו להיות בני בית אצל רובנו.

את מה שקרה לנו אפשר אולי לסכם כך: לאורך שנים נחשבה ישראל על-פי ההגדרה ההלכתית כ"ארץ אוכלת יושביה", בינתיים היוצרות התהפכו והפכנו לארץ שיושביה אוכלים אותה. חולבים את המדינה בכל דרך אפשרית החל התחמקות מתשלום מיסים ובגלגול הון שחור וכלה בגביית תשלומים שלא מגיעים על-פי החוק שמת מזמן מצחוק.

מי שלא רוצה להשתתף ב"סעודה האחרונה" על חשבון המדינה נשאר רעב. הוא כנראה לא יוצלח כי הוא אזרח ישר זה כל הסיפור על השחיתות הישראלית.
 
 

היועץ המשפטי לממשלה צריך להימנע מחתימת עסקת טיעון עם עמרי שרון, אלא אם תובטח שליחתו למאסר בפועל  אין להסתפק בעבודות שירות.

סוד גלוי הוא שהמערכת המשפטית שהיתה בעבר המבצר האחרון של היושרה, אי התלות והתקווה של אזרחי המדינה, נסדקה. רמת האמון של אזרחי המדינה בה פחתה בצורה מדאיגה.

שתי הרשויות האחרות: המחוקקת (כנסת) והמבצעת (ממשלה), הפכו מזמן לשנויות במחלוקת לגבי יושרם האישי של חלק ניכר של המכהנים בהן.

הרשות השופטת (בתי המשפט, ועימם הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה) היו בעבר מקור לאמונה ש"כולם שווים בפני החוק". גם בוזגלו וגם גולדשטיין. אבל החלום התנפץ. גם בארזי ירושלים נפלה השלהבת והיא התפשטה ל"היכלי צדק" אחרים ברחבי המדינה.

במרוצת השנים נוצרו כלים לא שלובים, שבאמצעותם ניתן היה לנקז את המיוחסים למיניהם. הדין לא נקב את ההר אלא עקף אותו. הארץ מלאה הרבה "הרים" מושחתים ורקובים. חלקם ממלאים כיום תפקידים מרכזיים ביותר. המשטרה המותשת מחקירות ממושכות וסבוכות שהסתיימו בפיאסקו לא הייתה מנפיקה למנהיגים הללו תעודת יושר .

זו שעתם הגדולה של עורכי דין בעלי מוניטין ותיאבון כספי בלתי נדלה, בעלי קשרים וכישורים, שיודעים כיצד ליישר דרכים עקלקלות, לדחות עד אין קץ ביוזמתם דיונים משפטיים, ולהכריז על שולחיהם כמעוני דין, רחמנא לא ליצלן, ונהנו מדלתות פתוחות ללשכותיהם של שופטים נותני ההכרעות ופרקליטים מקבלי ההחלטות.

המדובר הוא, בין השאר, במוסד השימוע שנועד רק למורמים מעם, שהתואר מרמים את העם היה הולם אותם יותר. אי העמדה לדין שנויה במחלוקת בנימוק צולע של "העדר ראיות מספיקות", או לחילופין - בזיכוי מפוקפק מחמת ספק תמוה, סגירת תיקים בנימוק מצחיק של "אין עניין לציבור", תשלום כופר בחדרי חדרים תמרות אי העמדה לדין פלילי, ואי פרסום פומבי של משלמי הכופר והנימוקים להטלתו, ועוד כמה "סידורים" מן היקב ומן הגורן.

ויש כמובן סידור נוסף המכונה עסקת טיעון, שבמסגרתה מודה נאשם בעבירות פליליות בחלק מסעיפי האישום, זאת תמורת מחיקת חלק מהם וקציבת עונש מוסכם מראש על הפרקליטות ופרקליט הנאשם, אך בית המשפט אינו מחויב, אומנם, לקבלו ככתבו וכלשונו אבל בדרך כלל אין הפתעות.

אחד הנימוקים הפורמאליים לעסקות אלה, שמהן נודף ריח מסחרי, הוא הרצון לחסוך למדינה הוצאות בניהול משפט יקר וממושך. העובדה שיש כאן מידה של איפה ואיפה בהשוואה לנאשמים אחרים שמשלמים את מלוא המחיר, לא זועקת לשמים. גם על פני האדמה לא נשמע קולה.

"סידור" מעין זה מבקש עורך הדין דן שיינמן, מוציא-ומביא מבריק בתחום זה, לעשות גם לחבר הכנסת עמרי שרון, נגדו מבקש היועמ"A להגיש כתב אישום בגין הקמת כמה "חברות קש" לא חוקיות ב-1999 כדי להזרים כספים למטה הבחירות של אביו בדרכו לכס ראש הממשלה.

עם לקוחותיו של שיינמן נמנו בעבר כמה משועי המדינה, שנחלצו בעונשים קלים יחסית. ה"עונש" המקסימלי ביותר הינו עבודות שירות למען הקהילה, שלעיתים אינן עבודות הלכה למעשה ואינן שירות בעל רמה מניחה את הדעת.

סעיפי האישום החמורים נגד עמרי שרון בכתב האישום המקורי, הם קשירת קשר לביצוע פשע או עוון, שבועת שקר, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים. הסעיפים הקלים יותר הם עבירה על חוק המפלגות (קבלת תרומות אסורות, אי ניהול מערכת חשבונות, הוצאת כספים מעל למותר ועוד).

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שקיבל בשעתו החלטה שנויה במחלוקת לסגור לראש הממשלה אריאל שרון את התיק בפרשת האי היווני, קיבל מאוחר יותר החלטה מרגיזה שלא יגיש נגד שרון האב כתב אישום גם בפרשת "חברות הקש" הללו חוקיות שהוקמו ב-1999 כדי להזרים כספים למטה הבחירות שלו לראשות הממשלה.

מזוז זרה כמות של חול ים בעינינו הדומעות, כאשר העיר בהקשר לכך: "סגירת תיק פלילי אינה מהווה "תעודת הכשר ציבורית" למעשיו של אדם. זו החלטה בתחום הפלילי שנתונה לסמכותי. ביחס לתחומים האחרים יקרא הציבור וישפוט".

אבל הציבור לא קרא ולא שפט את שרון. באילו אמצעי ענישה יכולים אזרחי ישראל להשתמש כדי להעניש את ראש ממשלה, שעושה במדינה כבתוך שלו? רק התמימים בינינו יכולים לחשוב שבמשפחה סגורה הרמטית כמשפחת שרון, שבה רמת התיאום מעוררת פליאה, יכול עמרי להמרות את פיו של אביו ולפעול בחברות הקש הללו כבתוך שלו הרחק מחוות השקמים עמוסת התבן.

שרון האב נהנה מרוב מוצק ברשויות המבצעת והמחוקקת. גם אם היה הציבור פותח את פיו ומצפצף, הוא היה נתקל בנבחרים שסמוכים על שולחנו של שרון, ורובם נוהגים כמנהג הקופים: לא שומעים, לא רואים, לא מדברים. רק יושבים על הכיסא הלא מתקפל, וממתינים להתקפלות של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון.

בשבועות האחרונים התנהלו מגעים בין פרקליטו של עמרי לבין הפרקליטות, בניסיון לגבש את פרטי ה"עסקה". עורך הדין שיינמן מבקש, כמובן, למחוק את סעיפי האישום החמורים תמורת הודאתו של עמרי בסעיפים הקלים שבגינם יקבל שישה "חודשי שירות". הפרקליטות מתעקשת לדרוש עונש מאסר קל בגבולות תישעה חודשים.

הבדיחה הגדולה הייתה, שבמהלך הדיונים עלתה הצעה שתמורת מחיקת הסעיפים החמורים יסכים עמרי שרון לפרוש מהחיים הפוליטיים. חבר הכנסת עמרי שרון נכנס לכנסת בעורמה, כאשר שובץ במקום המשוריין (מספר 27) ברשימת הליכוד כנציג הנגב למרות הוא מתגורר בתל אביב, ורק בסופי השבוע מגיע החווה להתכנסות משפחתית ולפגישת "פורום החווה".

מאין הוא יפרוש? עד שיסתיימו כל ההליכים, ממילא תסיים הכנסת הנוכחית את כהונתה. אנשיו של עמרי פזורים בעמדת מפתח במנגנון המפלגה, ברשויות ממלכתיות ומוניציפאליות, ואפילו ברשויות דתיות, והוא מרושת היטב בתאגידים ממשלתיים וציבוריים. ללא קושי יוכל עמרי למשוך בחוטים שונים.

למרבה המזל, התפוגגה הצעה הזו ואינה כלולה בהצעה שגובשה. ההכרעה לגבי עסקת הטיעון תיפול (ביום ראשון) כאשר היועץ המשפטי לממשה מני מזוז יודיע על החלטתו לגבי ה"עסקה המשפטית".

מזוז הכריז אומנם שמדובר ב"תיק חמור", אבל הבהיר גם שהאינטרס של המדינה הוא להגיע לעסקת טיעון כדי לסיים את הפרשה במהירות ללא צורך במשפט. יש סימנים שמזוז עלול להעניק לעמרי הנחה משמעותית. אולי יהיה לנו כלל חדש: "האב, הבן ועסקת הטיעון", שתחליף במקרה זה את רוח הקודש.

אני דווקא סבור שיש עניין רב לציבור שלא תהיה עסקת טיעון, ושיתנהל משפט על-פי גיליון האישום המקורי, ככתבו וכלשונו, כדי שתהיה לנו הזדמנות נדירה לעקוב מקרוב אחרי התנהלות המערכת השלטונית העליונה. מלאי תקווה אנו שבית המשפט יחרוץ דין צדק.

אם בכל זאת יחליט היועץ המשפטי לאשר את עסקת הטיעון, חובה להותיר בה כמה סעיפי אישום חמורים, כדי שבית המשפט לא יוכל להתחמק מאי שליחתו עמרי למאסר בפועל.

כך או כך, אסור לשכוח שיש עוד תחנה צדק מדומה בדרך. ועדת הכנסת, שבראשה עומד עושה דברו של שרון-האב, חבר הכנסת רוני בראון (ששימש יועץ משפטי לממשלה עד שהודח אחרי שנחשפו נסיבות מינויו) אמורה לדון בהסרת חסינותו של עמרי ולא בטוח כלל שהיא תעשה זאת. רק לפני כמה חודשים מנעה הוועדה את הסרת החסינות של חבר הכנסת גורלובסקי.

אם בכל זאת יוחלט להטיל על עמרי עבודות שירות בלבד, יש לי מקום מתאים לביצוע העבודות הללו: מפעל הפיס. שרון מינה בשעתו את מקורבו הפוליטי, שמעון כצנלסון, לתפקיד יו"ר דירקטוריון הגוף הפיננסי האדיר שמחלק משאבים לערים וישובים שעמרי חפץ ביקרם. אולי עמרי יעבוד בהתנדבות במחלקת החשבונות של המפעל. הרי לעמרי יש ידע משפחתי ואישי בנושאים כספיים וכדאי שכישוריו ינוצלו.
 

יש סימנים ראשונים לכך, שאזרחי המדינה המוטרדים ממה שעלול להתרחש במדינה בתקופת ההינתקות ואחריה, ברובם המכריע מתחבטים בבעיות כלכליות ועסוקים בעניינים משפחתיים ואישיים, מגלים מחדש אטימות לשחיתות הגואה בקרב אישים בצמרת המדינה ובשלוש הרשויות (מבצעת, מחוקקת ושופטת), מתעלמים מנושא ההון והשלטון ומעדיפים לעצום עיניים מול הריקבון של מרבית המפלגות.

דומה שאפילו המבצע המבורך של "מעריב" לביעור השחיתות תחת הסיסמה "איפה הבושה", קהה במידה מסוימת והמשך צלצולי האזהרה שמשמיע העיתון מדי פעם כבר אינם ערבים לאוזניהם של אזרחי המדינה, שנמאס להם אולי לשמוע השכם, הצהר והערב על המושחתים למיניהם.

כדאי אולי לעשות באורח חד-פעמי תפנית ולעסוק ב"שחיתויות קטנות", שהן מנת חלקם של רבבות רבות של אזרחי המדינה שהשתלבו במרוצת השנים בנורמות פסולות שהשתרשו במדינה, וניתן לסווגן תחת ביטויים: "קומבינות", "שטיקים", "תיכמונים", "תרגילים, "טריקים".

לכאורה, המדובר בעבירות פעוטות ערך כביכול: בתחום האפור שבין אזרח למדינה או לגוף ציבורי זה או אחר; או בתחום הרחב שבין אדם לחברו. אבל בפועל, יש ברוב העבירות הללו חצייה ברורה של הגבול הפלילי, חליבת הקופה הציבורית, פגיעה בחפים מפשע, מעילה באמון, הטעייה מכוונת, התחזות וניצול תמימותם של אזרחים תמימים.

למרבה הצער, מעורבים בנורמות הפסולות הללו בעלי מקצועות רבים ומגוונים, שהספיקו להרוס כמעט כל חלקה טובה במדינה, והמוני אזרחים מן השורה שהשתלבו באווירה הכללית. אם לראש הממשלה, שרי ממשלה, חברי כנסת, ראשי ערים ורשויות, אנשי מערכות המשפט ואכיפת החוק ומנהלי ארגונים ציבוריים מותר לעקוף את החוק, מדוע נאסר הדבר עליהם.

בבואך לרומא היה רומאי. ואם אתה מתגורר בישראל, היה רמאי. והמשכיל בעת הזו לא ידום, והוא מצווה לפצוח את פיו ולזעוק גם אם דבריו נשמעים כקול קורא במדבר, ללא הד.

לצורך המחשת דברי ריכזתי כאן בהמשך "מבחר" אקראי, הכולל, שורה של עבירות מסוג אלה שמוכרות היטב לעם היושב עדיין בציון. הנתונים הללו מתפרסמים להלן לא לפי סדר חשיבותם והיקפם, אבל מהווים מקשה אחת - צילום מצב עגום ביותר:

- מדי שנה מגלגלים רבבות אזרחים מאות מיליוני שקלים במזומנים, בעסקות ובתשלומים עבור שירותים בכל ענפי המשק. בכך הם מגדילים במידה ניכרת את "מצבת" ההון השחור במדינה, הנאמדת בעשרות מיליארדי דולרים.

- מספרם של העובדים העצמאיים והשכירים שאינם משלמים מס אמת ומצליחים להערים מים על שלטונות המס הגיע לשיאים חדשים.

- אלפי מאעכרים פועלים במדינה. אלה מסוגלים להסדיר תמורת עמלות רישומים בטאבו ללא תור, רשיונות בניה חריגים, רישיונות נהיגה ללא מבחן וטסט למכונית ללא בדיקה, קבורה בבתי עלמין במקומות עם ארבעה כיווני אוויר ואישורים מזויפים בעל תחום.

- מתווכים שמציעים דירות למכירה בלי לחשוף את האמת על מצבה של הצנרת והביוב או משכירים דירות תוך הסתרת המפגעים הסביבתיים.

- עובדי מכס ומס הכנסה שמציעים להסדיר שומות נמוכות ותשלומי מיסים מופחתים תמרות "מעשר".

- "מריצי מניות" באמצעות שימוש במידע פנים, הפצת שמועות ותרגילים שונים, כולל שימוש באינטרנט.

- אזרחים שמדווחים על כך שהם מובטלים וזוכים לדמי אבטלה למרות שבפועל הינם עובדים.

- נכים מדומים שמצליחים לזייף אחוזי נכות, להערים על הוועדות הרפואיות ולגובת סכומים ניכרים מהביטוח הלאומי. אזרחים בריאים שמשתלבים בתעשיה המשגשגת של תווי חניה מזויפים לנכים.

- מנהלי מחלקות בבתי חולים ורופאים בכירים שמבצעים ניתוחים או מקדישים תשומת לב אישית מיוחדת רק למיוחסים ולאלה שמשלמים להם במעטפות בעלי גוון ירוק מתחת לכיסא. השולחן כבר לא בטוח. האחרים זוכים לטיפול ברמה של "יד שלישית". במקביל מצויים רופאים אחרים שמוכנים לתת "סיכום מחלה" לכל מחלה מדומה שתידרש ולכל מטרה שהיא.

- עורכי דין אזרחים שמוכרים את לקוחותיהם מאחורי גבם תביעות אזרחיות תוך שיתוף פעולה עם עמית למקצוע שמייצגים את הצד השני, ומשכנעים אותם להגיע להסכמים לא הוגנים.

- בוררים ומגשרים שמקיימים קשרים סמויים עם אחד הצדדים כדי להטות את החלטתם.

- פסיכולוגים מדומים שמשחקים בנפשם של אנשים פגיעים ורגישים.
 
- יועצי נישואין שמתאמים מראש את חוות דעתם המקצועית, כביכול, עם אחד הצדדים.

- שמאים שמוכנים לתת דוחות שומה לרשום כל סכום שיידרש.
בעלי מוסכים ועובדים מדווחים על תקלות מדומות בכלי רכב לסוגיהם וגובים כספים עבור תיקונים שבוצעו כביכול. לעיתים נגבים סכומי כסף יקרים עבור חלקים חדשים שהשמישו מזמן.

- עיתונאים שמייצרים חדשות ומביימים סקופים ע"י הסתת ערביי שטחים, קיצונים ילדים לנקוט באלימות מול מצלמות.

- מדריכי תיירות חוץ ופנים שבוחרים מסלולים עפ"י חנויות המזכרות והתכשיטים והמסעדות שמשלמות להם עמלות.

- רבנים שנותנים לבעלי ממון היתרים לעבור על חוקי הדת בעיקר אי שמירת שבת.

- שיפוצניקים מבצעים עבודות חפיפות, מנפחים מחירים ומדווחים על קלקולים שלא היו.

- חנוונים, בעלי באסטות ורוכלים שמשתמשים במשקלות לא מכויילות ומרמים את לקוחותיהם.

- מומחים שמעריכים פריטים מתחת למחירם הריאליים ושולחים קונים.

- חלפנים שמחליפים נייר במקום מטבעות זרים.

- רופאי קופות חולים ושירותי בריאות שמקציבים לכל חולה 10 דקות שמהן 7 דקות מוקדשות לעבודה מנהלית במחשב, עיון במסמכים רפואיים והכנת מרשמים רפואיים, ורק 3 דקות ברוטו מוקצבות לבדיקה לא יסודית של החולה.

- מורים שנותנים שעורים פרטים ונוטלים מתלמדיהם תשלומים במזומן ללא קבלות ובכך מעניקים להם גם שיעור ראשון באזרחות לא טובה.

- רוכלי רחוב שמעסיקים קונים פיקטיביים ליצירת "לחץ", כביכול, לקניית סחורה זולה.

- יבואנים שמחליפים תוויות של מוצרי טכסטיל שיוצרו במזרח הרחוק ומוכרים אותם כאילו יוצרו בניי יורק, פאריז או רומא.

- נהגי מוניות שעושים סיבובים מיותרים עם נוסעיהם במטרה לצבור קילומטראז' ולהגדיל את מחיר הנסיעה.

- פקידי מדינה שמוכרים מידע מהמאגרים המצויים בשליטתם תוך פגיעה בוטה בצינעת הפרט.

- קציני צה"ל בכירים שמשתפים פעולה עם אישים בצמרת, קרובי משפחה ומכרים, כדי לשחרר בעלי פרופיל גבוה מיחידות קרביות.

- מתקני מחשבים שמדווחים על תוכנות שלא שמו ועל תיקונים שביצעו כביכול.

- תחנות דלק שמוהלות מים, או עובדי תחנות שמשתמשים בקופסאות פתוחות של שמנים ומספקים רק חלק מהכמות למרות שהנהגים שילמו מחיר מלא.

- אנשי עולם מסתורין חסרי מיומנות וידע ושרלטנים, ביניהם חוזים בכוכבים ובמזלות, מומחים מפוקפקים לטלפתיה ונומורולגיה, קוראי קפה ותה, רואי קלפים, וכל מיני מכשפים שמבטיחים עתיד ורוד לבעלי עבר שחור והווה אפור.

- אזרחים שמגישים תביעות מדומות לחברות הביטוח תוך ניפוח הנזק האמיתי שנגרם להם. לעיתים הדבר נעשה בשיתוף עם שמאים או סוכני ביטוח.

- חוקרים פרטיים שממשמשים כסוכנים כפולים.

- אזרחים במספר גובר והולך שמצאו דרכים להתחבר אל מקורות מים וחשמל של זולתם.

- אזרחים שמסירים משמשות מכוניותיהם דוחות חניה ומדביקים על מכוניות אחרות שחנו כחוק בתקווה שבעליהם ישלמו את הדוחות מבלי שיבדקו את מספרי הרכב.

- סוכנים מבית-לבית שמחתימים אזרחים תמימים על חזוי רכישה מבלי שקוראים את האותיות הקטנות.

- עובדים שחותמים על שעוני נוכחות בעבודה במקום חבריהם הנעדרים.

- אזרחים המשתמשים בטלפונים ציבוריים בארץ בלי לשלם לבזק או בעת שהותם בחו"ל, מחייגים בסימן מוסכם מראש וטוענים שנפלה טעות במספר השיחה לא קוימה כביכול.

- בעלי מכוניות שמזייפים את הקילומטראז' של כלי הרכב שמיועדים למכירה והולכים בדרכם של שוחרי מכונית שמעלימים תאונות ומענקים ברק מדומה לכלי הרכב.

- מתרימים עבור גופים פקטיביים של מוכי גורל למיניהם.

- זייפנים המייצרים בארץ מוצרי חוץ יוקרתיים תחת השמות המקוריים.

- סוחרים שפוגעים בקניין הרוחני ומפיקים יצירות מזויפות.

- תלמידים שמעתיקים בבחינות באמצעות הודעות SMS.
 
ויש עוד שורה ארוכה של דוגמאות נוספות. הסירחון של הדג החל בקצה הזנב והתפשט לבטן הקשה של הדג. הסכנה היא שבהדרגה יתחבר לראש והסירחון של מעשי השחיתות הגדולים של ראש הדג והרמאויות הקטנות של זנב הדג יתמזגו לסירחון כללי של שחיתות גלובאלית שתביא אותנו למצב של חוסר תקווה.

האם אזרחי המדינה לא ישמעו ולא יראו לפני שיהיה מאוחר מדי ונהפוך לארץ זבת נוכלים, רמאים, גנבים ומתחזים, שבזים לחוקי המדינה.

איש הלא ישר בעיניו יעשה.
 

יו"ר העבודה (הזמני) שמעון פרס, זן נדיר ועתיק בנוף הפוליטי הישראלי, עשה בימים האחרונים מאמצים בלתי נלאים להרחיק את עצמו מפרשת השחיתות החדשה במפלגתו, שפרצה בעצמה תחת הנהגתו.

למשל הקופים הידוע: "לא ראיתי, לא שמעתי לא ידעתי", אפשר להוסיף כמה מרכיבים נוספים מבית מדרשו של פרס: "לא ידעתי, לא התערבתי, לא התעניינתי, לא בחשתי, לא תמכתי לא הזדהיתי".

לא התפלאתי, אפוא, לקרוא בסוף השבוע את הכרזתו של פרס: "בעבודה אין שחיתות ואין בטיח".

מי שעקב מקרוב, במשך השנים, אחר התנהלותו הפוליטית הבלתי נלאית של שמעון פרס, הגיע מזמן למסקנה כי מניעת שחיתות לא הייתה מעולם בראש מעייניו. גם כאשר אירעה שחיתות בסביבתו הקרובה של פרס הוא לא יצא מגידרו כדי לחסלה ולוודא שהאשמים יועמדו לדין, אלא דאג שבו שלא ידבק רבב כדי לא להפריע למסעותיו הארוכים החוזרים ונשנים לראשות הממשלה.

הדוגמא הצורמת ביותר הייתה בשנתיים האחרונות, שבמהלכן נערכו כמה חקירות משמעותיות שקשורות בראש הממשלה, אריאל שרון ובני משפחתו.

פרס, שכיהן כראש האופוזיציה עד להצטרפותה של העבודה לממשלה הנוכחית, מעל בתפקידו, התנכר לציבור שולחיו ולא השמיע מילה אחת של ביקורת נגד שרון. פרס התחמק. הוא לא גינה את השחיתות הציבורית שצברה תאוצה רבה בתקופת שרון, לא התייחס לנורמות פסולות זועקות לשמים שהשריש שרון בחיים הפוליטיים, ולא התייחס להתנהלותם הנלוזה של עמרי וגלעד - בניו של ראש הממשלה.

במקום זאת העדיף לקיים עם שרון מגעים שקטים, במגמה להרחיק את שינוי מהממשלה ולהכניס במקומה את העבודה כמנוף למימוש ההינתקות שאמורה להתבצע על-ידי ראש ממשלה בגיל שמונים מינוס, בסיועו של המשנה שלו בן השמונים פלוס.

לצורך הצלחת מהלך זה, חוותו של שרון היא כיום בעיניו של פרס לא חוות השקמים, אלא חווה של אתרוגים, שיש לשמור עליה מכל משמר לבל תינזק חלילה.

העובדה שהחווה חשודה ששימשה כצינור לספיגת מיליוני דולרים ממקור בלתי מזוהה בחו"ל, וכמקום עבודה של הבן גלעד יועץ כלכלי יקרן של מי שמבקש את חסדי אביו.

המוציא והמביא בין פרס ושרון - השר חיים רמון, חברו הטוב של אריה דרעי, ואיש ציבור שנוי במחלוקת בזכות עצמו שהמומחיות שלו היא ב"שטיקים" ו"בתרגילים מסריחים". נחש קטן שגדל מזמן והפך לקוברה בזכות עצמו.

שרון הוא ידיד ותיק של פרס. יש ביניהם כמה קווי אופי משותפים, שהבולט בהם הוא אי אהבת האמת. לשקרים שהשמיע אחד מהם לאורך השנים לא היו רגליים ולא ידיים, ושום אבר אחר בגוף פרט לפיות שהשמיעו אותם מבלי שהנידו עפעף.

כבר בצעירותם זוהו פרס ושרון ע"י מייסדי המדינה וקברניטיה הראשונים, שראו בהם פוטנציאל לדוגמא אישית.

העיתונאי יאיר קוטלר פרסם בשעתו ספר על הצמד פרס שרון, בשם: "הזרזיר והעורב", שם המדבר בעד עצמו. מצא מין את מינו.

בפתח הספר מצטט קוטלר דברים שאמר ראש הממשלה השני, משה שרת, על פרס: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראה אותו יושב על כסא של שר בממשלה".

קוטלר מצטט גם דברים שאמר ראש מהמשלה הראשון, דוד בן-גוריון, לשרון, כאשר הועלה לדרגת אלוף משנה: "האם נגמלת מאמירת לא אמת"?

פרט מאלף: לפרס ושרון יש גם אהבה משותפת לאילי הון זרים שסייעו להם בדרכים שונות. אחד מהם, ג'ו לייבו, שהיה בראשית שנות השמונים יו"ר מועצת המנהלים של אליאנס ונחשף מאוחר יותר כנוכל בינלאומי, התפאר אז במתנות שהוא מחלק לחברו, שר הביטחון דאז, שמעון פרס, ובין השאר מממן את תפירת חליפותיו היקרות.

בתחום זה יש הבדל מהותי בין פרס ושרון: חבריו עתירי ההון של פרס, בדרך כלל לא היו מתוקשרים, ושמותיהם לא נכרכו בשמו כמו אלה של שרון.

בגלל הוותק של פרס ושרון עלה, בידם להקדים את הדור המושחת הנוכחי של אישים פוליטיים, שהפכו את השירות ציבורי קרדום לחפור בו ולעשות לעצמם ולביתם.

פרס ושרון המציאו את השידוך בין ההון לבין השלטון הרבה לפני ה"טירונים" הפוליטיים שמבקשים לרשת אותם. כל אחד מהם בז לאלה שנושפים בעורפו, במפלגתו שלו.

חבריו עתירי ההון של פרס הזרימו בשנים האחרונות סכומי כסף אדירים למרכז השלום שהוא עומד בראשו. כאשר נחשפו אי סדרים כספיים בפעילות של המרכז שנושא את שמו המכובד, לא נראה פרס נרגש במיוחד. הוא אמנם לא הכריז: "לא שחיתות ולא בטיח", אולי משום שעונת האבטיחים המושחתים לא הייתה עדיין בעיצומה.

בשנת 1987, בתקופה שבה כיהן פרס כשר חוץ וממלא-מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, פרצה סערה ציבורית אחרי שנודע שפרס קיבל מתנה שעון יוקרתי מדגם "באום את מרסייה" ממלך השוק האפור, דוד באלס, שכיכב באחרונה בתקשורת בעקבות מטען נפץ שהונח ליד דלת ביתו בשדרות חן בתל אביב

לבאלס היה עניין לרכוש את לב הקיבוצים באמצעות קירבה לראשי מפלגת העבודה. משום כך דאג להזרים כספים לעבודה שבאמצעותם "נרכשה" תנועת "יחד", שבראשה עמדו אז עזר ויצמן המנוח ופואד בן-אליעזר.

"הכשר" זה סייע לבאלס, כפי שהתברר מאוחר יותר, לקבל עשרות מיליוני דולרים מהתנועות הקיבוציות שאותם גלגל בשוק האפור.

לפני כמה חודשים הייתה לפרס מעידה פומבית נוספת, כאשר הוא ושלושה מבכירי מפלגתו (דליה איציק, בן-אליעזר ורמון) נסעו לקאן, לחתונתו איל הון הבינלאומי אהרון פרנקל. הנסיעה הייתה על חשבונו של פרנקל, תורם ותיק של העבודה, שגם מימן את האירוח המלכותי שלהם בסוויטות מפוארות.

בעבר היה לי הכבוד לכסות ב"ידיעות אחרונות" פרשה כלכלית שבה היה מעורב פרנקל. בהווה יזמתי הגשת תלונה של עמותת אומ"ץ למען מינהל תקין נגד הארבעה לוועדת האתיקה של הכנסת, שנזפה בהם על קבלת מתנות בניגוד לחוק. בשלב זה פרס וחבריו מסרבים להעביר את מי האירוח. עוד לא נאמרה המילה האחרונה שלנו בנדון.

כאשר החליט פרס לצרף, בכל מחיר, את תנועת "עם אחד" בראשותו של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ למפלגת העבודה, לא הוטרד פרס מכך שדבק בהסתדרות, במידה בלתי מבוטלת של צדק, דימוי של גוף מושחת. אם היו שואלים את פרס הוא היה אומר, שמדובר שאין שחיתות ומדובר בסך-הכל במקשת אבטיחים" לא פחות ולא יותר.

ההסתדרות, שהפכה ע"י פרץ לחצר ביזנטית שידעה לממש את החלום המגלומאני שלו להיות ראש ממשלה, ובעת ובעונה אחת להוות מקור תעסוקה לקרובים למיניהם, לא הטרידה את מנוחתו של פרס.

לפרס לא הפריעה גם העובדה שפרץ מכר לאילי הון נכסים של חברי ההסתדרות, בהם חברות כלכליות מסוגן של שיכון עובדים וסולל בונה, אצטדיונים של כדורגל ומתחמים, במחירים מגוחכים ובתנאים מוזרים. מערכת הביקורת של ההסתדרות לא הצליחה להתמודד עם תופעות אלה ואילו מבקר המדינה הוא מחוץ לתחום.

שנתו של פרס לא נדדה גם כאשר פרץ דרדר כלכלית את קופת החולים, השתמש בכספי החוסים במוסדות משען לצרכים פוליטיים, והחניף לראשי הוועדים הגדולים במשק שהצליחו לקבל עבור שולחיהם בעלי השכר הגבוה הנחות בתשלומי מיסי ההסתדרות.

למרבה האירוניה, כמה עשרות חברי הסתדרות ותיקים ותמימים הם קהל תומכיו של פרס, בן גילם במרכז המפלגה, ומהווים הגרעין הקשה של תומכיו הקבועים. הם היוו אלה שהכריעו את הכף בזכות צירופה של תנועת עם אחד לעבודה.

אפילו הבגידה הצינית של פרץ בפרס, לא הוציאה מפיו של פרס תגובה של אכזבה על האיש שהתחייב לא להתמודד מולו, אך מעל באמונו. פרס מכיר אישית את ה"תכמון" הזה.

פרס לא נראה מוטרד בחודשים האחרונים, כאשר קרא בכלי התקשורת על כפיית ההצטרפות לעבודה, חשד לזיופים, שימש ציני בחולי נפש ותחיית מתים ע"י אנשיו של פרץ בדרכו של ה"ראיס" לכיבוש את ראשות העבודה.

השבוע פניתי מטעם אומ"ץ אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. ביקשתי שיורה למשטרה לחקור ביסודיות חשדות לביצוע מעשים פליליים חמורים במיפקד של העבודה. חקירת המשטרה עד כה נערכה, למרבה הצער, בהילוך נמוך, ורק הגילויים האחרונים בתקשורת אולי "ינערו" את החוקרים.

מסיבה זו נדחו הפריימריז, למגינת ליבו של פרס, שצריך להתחיל להפנים שיש שחיתות במפלגתו והוא נושא באחריות מיניסטריאלית.

הגיעה סוף-סוף השעה שנשתחרר מעולו של פרס, ונייחל לכך שבמקומו יבוא מנהיג שתהיה לו רגישות לשחיתות, שיאבק בה ולא יהיה משת"פ של ראשי מפלגות מושחתים אחרים.
 

חלפו עברו הימים שהמושג "עשירון עליון" שיקף את המציאות החברתית והכלכלית במדינה. כך גם ה"מאיון העליון" ו"האלפיון העליון" שנשארו מאחור ויצאו מהאופנה העכשווית.

כרטיס הכניסה למועדון האקסלוסיבי של אילי ההון האמיתיים בישראל הוא רק למיליונרים כבדים שצברו נכסים בשווי של כמה מיליארד שקלים. יש בהם כאלה שסופרים את המיליארדים בדולרים.
חלקם ידועים בציבור ושמותיהם מפארים את כותרות העיתונים. חלקם אילי הון ישראלים מסתוריים ואוליגרכים נמלטים שאינם ידועים בציבור.

עיני אינה צרה באף אחד מחברי המועדון הכולל 40-50 חברים ותיקים וחדשים, בין אם עשה את כספו בדרך הישר - ויש לפי כל הסימנים מעטים כאלה, ובין אם חצה קווים והתרחק מהחוק בארץ או בחו"ל.

מה שעומד על הפרק הוא איזה מחיר אנחנו משלמים מכיסינו, שלרוב הוא דל ונקוב, כדי לממן את המשך ההתעשרות והעיבוי הנכסי של חברי מועדון המיליארדרים, שמספר חבריו גדל בהתמדה על חשבוננו.

כדי לפקוח את עינינו, לסבר את אוזנינו, לפעור את פינו ולהצית את דמיוננו, כדאי לציין מראש כמה נתונים מאלפים שפרסמה באחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מצבם המרנין של אילי הון במדינה.

מתברר שהיקף הנכסים הכספיים של אזרחי המדינה מסתכם ב- 1.57 טריליון שקלים (גידול של 4.17 מיליארד שקלים תוך שלושה חודשים). למעלה מ- 80 אחוז של הנכסים הללו מוחזקים בידי המעמד הכספי העליון, הכמות הגדולה ביותר מוחזקת בידי חברי מועדון המיליארדים.

במילים אחרות: עשרות חברי המועדון ועוד כמה מאות עתירי ממון כבדים ואלפי עשירים מחזיקים בנכסים פיננסיים ששוויים עולה פי-ארבעה על שוויי נכסיהם של מיליוני אזרחי המדינה האחרים, המסווגים בהם מאות אלפים מהמעמד הבינוני הענק, מספר דומה של כאלה שאינם גומרים אפילו את השבוע ורבבות רבות של עניים, נצרכי הבטחת הכנסה ורעבים ללחם.

זה מוכיח פעם נוספת, הלכה למעשה, את התיאוריה על הפער העצום שנוצר במרוצת השנים בין אצולת הממון לבין המוני בית ישראל. למעשה, רובצת בין שני הצדדים תהום שאי אפשר לגשר עליה אפילו לא בגשר ביילי.

צבירת הנכסים הכספיים האסטרונומים ע"י חברי מועדון המיליארדרים והמועדונים הנספחים, נזקפת בראש וראשונה ל"זכותם" של שרים וחברי כנסת מהמפלגות הגדולות בעבר ובהווה, שטיפחו אותם, לרוב סגדו להם, ותרמו כל אחד בדרכו שלו ובזמנו להתעשרותם על חשבוננו. אחריהם הלכו שורה של ראשי ערים המתבטלים בפני ההון והשלטון, השתלבו זה בזה כמו תאומים סיאמיים שלא ניתן להפריד ביניהם.

אולי לא במקרה התעשרו כמה אישים פוליטיים, כבדרך אגב, במהלך שירותם הציבורי ולאחריו.
בהמשך אביא כמה דוגמאות של מיליארדים מקומיים וזרים, שחגגו במרוצת השנים וצברו הון רב לא במחשכים ולא מתחת לשולחן ולא מתחת לכל עץ רענן, אלא בראש חוצות ובטקסים ממלכתיים.

הרעה החולה החלה להתפשט כבר בשנות ה- 60' כאשר שר האוצר המנוח, פנחס ספיר ז"ל, שהיה לי הכבוד לכתוב את הביוגרפיה שלו, דאג לחוקק חוק מיוחד עבור המיליארדר שאול אייזנברג שפטר אותו מתשלומי מס, איפשר לו להרוויח בארץ מאות מיליוני דולרים נוספים, וגם לרכוש במקביל חלק מאוצרות הטבע של המדינה.

בשנות ה- 70' חלבו את המדינה בחסותם של שרים בכירים מימין ומשמאל שהטיבו עימם מיליארדרים אחרים מסוגם של מנכ"ל המדינה, אברהם שפירא המנוח, שאת מעלליו חשפתי בספרי "הגביר". לכבוד שטיחיו של שפירא נחקק חוק מיוחד, שבלם יבוא של שטיחים והעניק להם העדפה וסכומי כסף אגדיים. גם משפחת ברונפמן מקנדה ואחרים ליקקו כאן דבש רב. בתחום זה היה פעיל במיוחד שמעון פרס.
בשנות ה- 80' כיכב איל ההון הישראלי אמריקני, אריה גנגר, בן חסותו ותומכו הפיננסי של אריאל שרון, שכיהן אז כשר התעשיה והמסחר. גנגר רכש, בין השאר, את תשלובת חיפה כימיקלים בחצי חינם. שרון הצליח להפוך לכבודו את חיפה לאזור פיתוח א', על כל המשתמע מכך.

שרון מחובר אל מיליארדר יהודי- אוסטרי, מרטין שלאף, בעליו של הקזינו ביריחו. זה זכה בשנות ה- 90' לשטיח אדום, בתיווכו של פרקליטו - עו"ד דב ויסגלס, המשמש, למרבה האירוניה, עד היום, בעת ובעונה אחת כפרקליטו הפרטי ומנהל בפועל של לשכת ראש מהמשלה, בשליש משרה, שהוא שילוב מנצח, לכל הדעות. עושים צחוק מכולנו, ואפילו היועץ המשפטי לממשלה מחריש.

שמו של שלאף הוזכר כחשוד, כצינור להזרמת כספים, להצלת חוותו של שרון ששועבדה בעקבות הסתבכות שרון בעמותה בלתי חוקית שפעלה למען בחירתו כראש הממשלה ונחשפה ע"י מבקר המדינה היוצא, אליעזר גולדברג.

סמי שמעון, איל יהודי בריטי, הצליח לרכוש בשעתו, בתקופה שבה כיהן מאיר שטרית כגזבר הסוכנות היהודית, את חברת יכין חק"ל, בעלת מפעל שימורים ומאות דונם של שטחים חקלאיים. באחרונה הוחלט על הפשרתם לבנייה ושוויים קפץ בעשרות מיליוני דולרים.

גם איל ההון היהודי-אוסטרלי המנוח ג'ק ליבמן לא יצא מקופח. הוא רכש את מניות הממשלה בחברת הדלק הגדולה ביותר - פז, תמורת מחיר מציאה. ליברמן, כמו מרבית אילי ההון המקומיים וחלק מהמשקיעים הזרים, שרכשו חברות ממשלתיות וציבוריות, לא הביא כסף מהבית כדי למלא קצת את הקופה הציבורית המדולדלת השייכת לאזרחי המדינה, אלא קיבל הלוואה נדיבה מבנק לאומי השייך עדיין לכולנו.

את ההלוואה מימן ליברמן מכספי הדודנים שמצא בקופת החברה ומרווחיה הנאים. מנכ"ל הבנק דאז, צדיק בינו, היה מרוצה מהעסקה. אחרי פרישתו מהבנק עבר בינו תקופת חימום, במקום לעבור תקופת צינון. הוא הפך להיות בעל חבילת מניות בפז. מאוחר יותר הצליח השתלט על פז. אחרי ההשתלטות על חברת פז בינו הצטרף בעצמו למועדון המליארדים".

ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, האיר את פניו למיליארדר היהודי גרמני יוסלה בוכמן, תורם ותיק למוסדות ציבור, בתי חולים ופרויקטים תל-אביבים. תחת חסותו של חולדאי קיבל בוכמן הטבות תמורת פינוי מתחם הדולפינריום. כתחליף לשטח המפונה החליטה עיריית תל אביב להעניק לו שטח חליפי ליד מנשיה, שטח יקר ערך פי כמה, ועוד צ'ופר בצורת הנחה משמעותית על תשלומי מס שבח בשווי של מיליונים. כך עובדת השיטה גם בערים נוספות במדינה.

כפסע היה בין החלטת משרד האוצר תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, לבין קבלת החלטה שהייתה מאפשרת למיליארדרית שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, מלקבל הטבות מס משמעותיות תוך הענקת פטור על הכנסותיה המופלגות בחו"ל, בטיעון שהמדובר בתאגידים שהחוק הישראלי מעניק להם "מקלט".

האיש הפוליטי המקורב ביותר לאילי ההון, ומי שדאג להם יותר מכל איש פוליטי אחר, הוא ממלא-מקום ראש הממשלה ושר התעשייה והמסחר, אהוד אולמרט, חברם האישי של חלק נכבד מחברי מועדון המיליארדרים.

במשך כל הקריירה הפוליטית שלו דאג אולמרט לעשירים, ולעיתים גם לעצמו, בדרך זו או אחרת. כך עשה כאשר עסק בהיותו עורך דין וחבר כנסת, בעת ובעונה אחת, במכירת חברת הכשרת הישוב המיתולוגית למשפחת נמרודי תמורת דמי תיווך של מאות אלפי דולרים. חלק משכר הטירחה גבה מאוחר יותר כאשר היה כבר שר הבריאות.
כאשר כיהן אולמרט כראש עיריית ירושלים, דאג לכמה מחברי המועדון, בהם אלפרד אקירוב שהקים בעיר את מתחם ממילא. פרקליטים של אילי הון ברמתו של עורך הדין יגאל ארנון (שהיה גם פרקליטו האישי) זכו לדלת פתוחה כל הזמן.

בתפקידו הזמני כשר התקשורת גילה אולמרט רוחב לב ונדיבות רבה על חשבוננו כלפי אילי ההון אליעזר פישמן ושמואל דנקנר, בעלי השליטה בערוצי הכבלים, שביקשו הטבות שונות (בינתיים החליף איל הון אחר, יצחק תשובה, את דנקנר, בשותפות בבעלות על הכבלים).

בתפקידו כשר התמ"ת לא איכזב אולמרט את דנקנר מבעלי תעשיית המלח, יולי עופר מבעלי בז"ן שהקופה הציבורית אמורה להזרים לכיסם מאות מיליוני דולרים.

ומוזי ורטהיים, בעל השליטה בחברת קוקה קולה, ויתר ברגע האחרון על הטבה מפליגה מסוג אחר שנועדה לממן העתקת מפעלו לדרום הארץ.

אל חשש: בקצב הנוכחי, תוך כמה שנים יחלשו חברי מועדון המיליארדרים על 90 אחוז מנכסי הציבור. מי יודע: אולי ביום בהיר אחד הם יהפכו חברי מועדון המיליארדרים לבעלי שליטה מוחלטת על כל נכסי הציבור, ואנחנו נהיה חוטבי עצים עלובים ושואבי מים בלי ששון.
 
 
 

יש סימנים ברורים לכך שקהילת המיוחסים במדינה, הכוללת שרים בכירים, חברי כנסת מובחרים, אילי הון מליגת העל, אישי משפט ברמות גבוהות, בעלי מקצועות חופשיים (רופאים, עורכי דין, אדריכלים ועוד) שמועדפים על פני עמיתיהם, גבירים מסורתיים למיניהם, אמנים פופולאריים, שחקני ספורט מצטיינים, פקידים בכירים בעמדות מפתח ועוד כל מיני מי ומי, הורידו באחרונה פרופיל עד יעבור זעם.

המיוחסים הללו ממתינים בקוצר רוח לכך שיחלוף הגל נגד השחיתות ששוטף עתה את המדינה ביוזמת מעריב בעוצמה רבה מדי, לטעמם.

הם מייחלים לכך שסדר היום הציבורי ישתנה, ושוב הם יוכלו להשתלב ולחדש את הנורמות הפסולות שהם הנהיגו במדינה ויוצאים נשכרים מהן.

האלימות סביב ההינתקות הצפויה מדאיגה את המיוחסים, כנראה, פחות מאשר את ההמון השותק, מאחר שהיא עשויה להסיט את תשומת הלב של הציבור לכיוון חדש ולהרחיק מהם את הביקורת התקשורתית.

ההינתקות משרתת כבר היטב את משפחת ראש הממשלה אריאל שרון, שבזכותה הוא הפך ל"אתרוג" ומעשי השחיתות של משפחתו נדחקו לקרן זווית. זו אולי הסיבה לכך ששרון הביע בימים האחרונים את זעמו על כך שהשד של השחיתות שהוכנס לבקבוק בכוח פרץ ממנו מחדש.

קהילת המיוחסים במדינה אינה מגובשת ואינה עשויה ממקשה אחת, אבל יש קו משותף לכולם: הם מורמים מעם, וכל אחד מהם נהנה בתחום זה או אחר מהעדפות, קיצורי דרך, פרוטקציות, "סידורים" למיניהם עם החוק - לרוב בדרך סמויה מעיניו של הציבור הרחב.

להלן אני אפרט על קצה הכף הגדולה שורה של מקרים אופייניים שלגבי כל אחד מהם יש דוגמאות ששמורות אצלי. בכמה מקרים צורמים אציין שמות.

עם קהל המיוחסים נמנים, למשל, בניהם או קרובי משפחתם של שופטים ואנשי פרקליטות, שמבקשים להמשיך בדרך של הוריהם, שובצו כמתמחים בבתי משפט או בפרקליטויות, ואלה מביניהם שיוצאים לשוק החופשי מקבלים תיקים שמנים לטיפול.

עם רשימה זו נמנים בניהם של הנשיא אהרן ברק, השופט (בדימ.) יצחק זמיר, והשופטת דורית בייניש.

כך קורה גם להורים המשפטנים עצמם, שנכנסים לחממה מרופדת בהרבה כסף ונהנים מסכומי עתק עבור בוררויות או גישור. השופטים מאיר שמגר וישי לויט הם רק דוגמאות בודדות.

בתחום המשפטי נחלצים מחומות הכלא אילי הון שעברו עבירות פליליות, ששוכרים את הפרקליטים היוקרתיים והיקרים ובעלי הקשרים המתאימים. כבר בשלב המקדמי, הם זוכים להליך מיוחד המכונה "שימוע", הליך שנועד, בעיקרו, לאפשר להם לשכנע את הפרקליטות ו/או את היועץ המשפטי לממשלה להימנע מלהעמידם לדין. אלי הורביץ, מבעלי קבוצת טבע, זכה לשימוע שכזה. ולאחר שבהליך זה לא הצליח לשכנע בחפותו, הוגש נגדו כתב אישום, ואז הוא שכר את שירותיו של עו"ד פנחס רובין - ידידו הקרוב של השופט (בדימ.) תאודור אור, שישב אותה עת, "רק במקרה", במשפטו של הורביץ. יש דוגמאות נוספות.

אלה מביניהם שעוברים על חוקי המיסים, מגיעים בסופו של דבר לוועדות הכופר שפועלות בחשאי, משחררות אותם מהעמדה לדין פלילי ופוטרות אותם מתשלומי כופר. חלק מתשלומים אלה משולמים מכסף ציבורי באמצעות חברה בורסאית. עם רשימה זו נמנים, בין השאר, איל ההון יולי עופר, ונשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' איתמר רבינוביץ.

בשעתו פעלתי מטעם תנועת אמיתי - העמותה הראשונה למלחמה בשחיתות במדינה, בשיתוף עם נציב מס ההכנסה לשעבר, משה גביש, ושר המשפטים דאז, יעקב נאמן, למען חקיקת חוק שיבטיח פומביות דיוני הוועדות ופרסום שיקוליהן למתן פטור מאי העמדה לדין פלילי, אך המהלך לא הושלם לצערי.

עמותת אומ"ץ למען מינהל תקין חידשה באחרונה את פעילותה בנושא זה, בשיתוף עם יו"ר ועדת חקוה ומשפט של הכנסת, חבר הכנסת מיכאל איתן.

בימים האחרונים פניתי בתלונה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ולמפקח על הבנקים, יואב להמן, בעניינם של שני אישים בולטים מקהילת המיוחסים: עורך הדין יגאל ארנון, ואיל ההון והבנקאי צדיק בינו.

נגד הראשון טענתי שהוא שימש בעבר בשני כובעים, ופעל תוך ניגודי אינטרסים: כיו"ר דירקטוריון הבנק הבינלאומי, ומצד שני כפרקליטו של איש העסקים גד זאבי בעסקה במסגרתה רכש זאבי חבילת מניות של בזק.

הבנק הבינלאומי הקים את הקונסורסיום הבנקאי להענקת הלוואה של מאות מיליוני דולר לזאבי. עורך הדין ארנון גבה שכר טירחה של מיליון דולר מזאבי, כאשאר כיהן כאמור בשני התפקידים.

אף עיתון או אתר אינטרנט תקשרתי (כולל nfc) לא פרסם את דבר הגשת התלונה נגד המיוחס.

במקרה של צדיק בינו, התייחסה התלונה לתצהיר שקרי שהגיש בינו ובעבירות נוספות שביצע במהלך מכירת חברת פז, כפי שקבע הבורר ישי לויט.

תלונה זו פורסמה רק במעריב וב-Nfc. העיתון הכלכלי גלובס לא פירסם את שתי התלונות.

בינו המיוחס זכה ל"הנחות", הן בזכות היותו כיום בעליו של הבנק הבינלאומי, והן בזכות היותו אחד האישים הדומיננטיים בחברת רשת - זכיינית הערוץ השני. לא במקרה דאגו מרבית אילי ההון המיוחסים, מבעוד מועד, להשקיע בתקשדורת. הם שולחים את עוגתם על פני המים.

בשלב זה לא ברור אם צדיק בינו יחלץ בעור שיניו מפרשת התצהיר הכוזב שהגיש. במציאות הישראלית, יש תקדימים רבים לכך שאנשי הקהילה הזו שביצעו עבירות יוצאים בלא כלום ואינם נותנים את הדין, גם כאשר מדובר בהגשת תצהירי שקר. עליהם נמנה גם מו"ל ידוע של עיתון יומי.

גם אמנים מיוחסים למיניהם נהנו מאי העמדה לדין בעקבות עסקות טיעון שנויות במחלוקת, לעיתים מופעל לגביהם העיקרון המוזר: "אין עניין לציבור", והם יוצאים פטורים בלא כלום; לפעמים העדר ראיות מתאימות. בשני המסלולים האלה יש הרבה תהיות.

על האמנים המיוחסים בתחום זה נמנה, למשל, הזמר בועז שרעבי, שנחשד בביצוע חבלה במשרדו של אמרגנו לשעבר. אני תוהה עתה לדעת מה קורה לתיקו של טוביה צפיר שהוחשד במעשה אלימות בעת הקלטת תכנית טלוויזיה. לא אתפלא אם על צפיר יוטלו עבודות שירות, והוא יבצע אותן בהופעות בכנסים של המשטרה. מה יש? רק לזלמן שושי, הקוקסינל האלים לשעבר, להבדיל, מותר להופיע בהרצאת בקורסים של משטרת ישראל.

מיוחסים הם גם בניהם של כל מיני אנשים בעלי-שם, שמשום מה מוצאים את דרכם בעת גיוסם ביחידות עורפיות בצבא. בניהם של אנשי תקשורת בכירים שנקלטים, משום מה, בגלי צה"ל, דובר צה"ל ובמחנה, ומשתמשים במיקרופונים ומחשבים במקום ברובים ובמוקשים.

המיוחסים שאינם מגיעים לבתי חולים פרטיים מקבלים טיפולים מיוחדים בבתי החולים ציבוריים ללא תור לניתוחים, זוכים לחדרים נפרדים, ומטפלים בהם הרופאים הבכירים ביותר - לרוב מנהלי המחלקות, בכבודם ובעצמם. יש רפואה למיוחסים, ויש רפואה לעם הפשוט.

למיוחסים יש שירותי דת מיוחדים בזירוז הליכי נישואין וגירושין. אין להם בעיה להשיג לעצמם ולבני משפחתם קברים בבתי עלמין שנסגרו מזמן ואפילו לטהר ילדים ממזרים.

המיוחסים המסווגים כ- "v.i.p" זוכים לעבור במסלולי היוצאים והנכנסים בלוד ללא ביקורת מטענים, ומבלי שמוטל עליהם לעמוד בתור לדרכונים. כל מה שהם רוצים לקבל אין להם בעיה להשיג. לפנינו ההדיוטות שומרי החוק, משלמי המיסים, בעלי המשכנתות והאוברדראפט.

ואסיים בנושא הבנקאי שמעיק על המוני בית ישראל: האזרח הקטן, נער היוחסין שאינו מכסה אוברדראפ בחשבון הבנק שלו, שמפגר בתשלומי המשכנתא והמיסים, משלם ריבית גבוהה ולעיתים מסתכן בעיקול של רכושו ולעיתים גם את דירתו.

אילי ההון חייבים עשרות מיליארדי שקלים לבנקים, בהם הבנקים הציבוריים ששייכים לאזרחי המדינה. חלק מהחובות הללו נמחקים לעיתים מזומנות וחלקם נפרסים לשנים רבות.

אין מי שיפצה פה ויצפצף, כי המאזינים אמורים להיות המיוחסים הנמנים עם קהל מקבלי ההחלטות. אף אחד כבר לא מוכן להאזין.

קולנו הוא קול קורא במדבר של ארץ של מדינת ישראל שאמורה הייתה להיות ארץ זבת חלב ודבש.

רק המיוחסים שותים מהחלב ומלקקים את הדבש. ואנחנו אוכלים מרור בכל ימות השנה.
 

 
לא היה צריך להמתין לדוח השנתי האחרון (55ב') של מבקר המדינה היוצא, השופט העליון (בדימ.) אליעזר גולדברג, כדי להגיע למסקנה העגומה הבלתי נמנעת: ישראל היא אחת המדינות המושחתות בעולם.

מדד השחיתות הבינלאומי מציב אותנו במקום "טוב באמצע" בדירוג 123 המדינות המושחתות בעולם.

לא היה גם מקום להרים גבה נוכח דבריו הנוקבים של המבקר, אשר השמיע קול קורא במדבר של השחיתות: "הסכנה הגלומה בשחיתות חמורה לדעתי מכל סכנה אחרת שהמדינה חשופה לה".

ברוב הגינותו לא שכח המבקר לציין, כי במהלך חצי תריסר שנות כהונתו חזר ונתקל בתופעות שליליות בתחום טוהר המידות, וחרף התרעותיו הן לא נעקרו מן השורש. מרבית הממצאים החמורים בדוחות המבקר נותרו על מדפי המשרדים כאבנים שיש להן הופכין, מדי פעם. אבל בניגוד לאבני הכותל, זולגות רק דמעות תנין כאשר חוזרים לעיין בדוחות הללו.

למרבה הצער, פורסם הדוח הקטלני כמה ימים לפני יום הזיכרון ללמעלה מ-20 אלף חללי צה"ל, מערכות ישראל והמחתרות שמסרו את נפשם על מזבחה של מדינת ישראל אחרת שלא קיימת יותר ורשימת הנופלים עדיין לא נסגרה.

ואפילו חלוקת פרסי ישראל במוצאי החג לאנשי אקדמיה, רפואה מחקר ומדע, לא המתיקו את הגלולה המרה. השחיתות הממארת במדינה קיבלה גם בערב חגיגי תזכורת מוחשית באקראי בעקבות דברי הברכה בשם הזוכים מפיו של הרב הראשי לישראל הרב ישראל לאו.

מי היה מעלה בדעתו ששני הרבנים הראשיים המכהנים כיום, הרב יונה מצגר (האשכנזי) ושלמה עמאר (הספרדי), שאמורים להיות הרועים הרוחניים, יהיו נתונים בחקירה באזהרה.

מי היה מעלה בדעתו שאפילו בהנהלת בית המשפט שכרו עוזרים משפטיים לשופטים ומזכירים לבתי המשפט, ללא מכרז. וחמור מכך: תפקידים אלה ניתנו למקורבים, ואפילו לבני משפחה מדרגה ראשונה, שוב - ללא מכרז כפי שמחייב החוק. מי שבחר באותם עוזרים משפטיים הם השופטים, שעצמו עין ושיתפו פעולה בהעסקת אותו מקורב, בלא מכרז.

אבל מה לנו כי נלין על רבנים ראשיים החשודים בכל שסרחו, אם רשימת המנהיגים החילוניים שנחקרו באזהרה במשטרה הינה ארוכה למדי וכוללת את "מיטב הנוער" לשעבר. בעקבות דוח מבקר המדינה יהיה צורך לחקור במשטרה שרים נוספים שעברו על החוק, בעיקר במינויים פוליטיים. הראשון שיצטרף לרשימת הנחקרים יהיה שר החקלאות, ישראל כץ, המשמש יו"ר מזכירות הליכוד.

השר לביטחון פנים לשעבר, עוזי לנדאו, שנהנה עד כה מתדמית חיובית יוצאת דופן בפוליטיקה הישראלית, עלול למצוא את עצמו בקרוב גם מול חוקרי המשטרה.

שר המשפטים והמשרד לביטחון פנים לשעבר, צחי הנגבי, שנחלץ בעבר בעור שיניו מהעמדה לדין פלילי בתקופת היותו יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, לא יצעד בגפו לחדר החקירות של המשטרה בנושא המינויים הפוליטיים.

ישראל היא מדינה שבה נשיא נאלץ לפרוש מתפקידו אחרי שהתברר שקיבל טובות הנאה, שלושה ראשי ממשלה נחקרו בחשד לעבירות פליליות, וכך גם שלושה שרי משפטים, שני שרי בטחון פנים, שורה של שרים ששימשו במשרדים אחרים, מספר בלתי מבוטל של חברי כנסת, שני מפכ"לים, לא פחות משני תריסר ראשי ערים קציני משטרה בכירים, אנשי חקירות של המכס ומס ההכנסה, פקידי מדינה בכירים, ראשי מוסדות וארגונים והרשימה ארוכה כאורך הגלות שממנה הגענו לארץ המובטחת.

אני לא עומד דום בפני כל סגירת תיק מחוסר ראיות או תיק שהסתיים בזיכוי מחמת הספק, או בעסקת טיעון שמולידות גל של ביקורת על המשטרה והפרקליטות, וכל העכברים המשחתים יוצאים מהחורים מצייצים.

אני גם לא עומד נוח כאשר בעל תפקיד ציבורי בכיר עובד דמינה לא מלא סיפוק על העמדה לדין משמעתי כתחליף להעמדה לדין פלילי. הרף הורד מזמן. במשך תקופה ממושכת לא ידעו בתי המשפט כיצד להתמודד עם העבירה של "הפרת אמונים" ופטרו את הנשמים הכבדים בלא כלום. אחד מהם היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לשעבר שמעון שבס, שחגג את זיכויו החלקי. בית המשפט העליון יצק אמנם תוכן לעבירה זו, אבל לפי שעה מצעד הזכאים של בצדק נמשך.

אני כן מברך ברכת גמילות חסדים על כך שהמערכת השיפוטית שלנו לא נדבקה במחלה הממארת של השחיתות. חקירות נגד כמה שופטים נסתיימו בזיכוי בהעדר ראיות.

שם המשחק הן ראיות הדרושות להעמדה לדין פלילי. כדי שימצו הראיות יש צורך בחקירה יסודית ממצה ומקיפה של המשטרה ורשויות האכיפה האחרות. צר לי לקבוע כי חלק נכבד מהחקירות הקשורות בצווארון הלבן אינן מתבצעות ברמה המקצועית הנדרש.

אחת הסיבות לכך קשורה במוטיבציה שחוקה של חוקרים מותשים, בעלי רצון טוב, שיודעים בסתר ליבם כי הם עובדים על ריק. הולכים ורבים המקרים שבהם תיקי צווארון לבן נתקעים בפרקליטות. אם הם עוברים את התחנה הזו, קיים סיכוי שהם יעצרו סופית על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שידוע בסלחנותו ומחילתו בעיקר כאשר מובאים להכרעתו תיקים של אישי ציבור מן השורה הראשונה.

יש כנראה גם חוקרים שנותנים משום מה הנחות לאילי הון שהם מטפלים בתיקיהם. תמיד טוב לדאוג למחרתיים, ויש מי שזוכר להם זאת לטובה.

מי שמבקש להגדיר ולהבהיר את תופעת השחיתות הגואה במדינה, מן הדין שיפנים את התקציר הבא: "ישראל היא מדינה של הון שהתחבר מזמן לשלטון ובה הולכים ונחתכים דברים ומתקבלות החלטות והכרעות נתפרים מכרזים, נמכרים נכסי צאן ציבוריים בחדרי חדרים, מתחת לשולחן, מאחורי הקלעים, בתשלום מזומן או בירוק רחוק בתרגילים סיבוביים, פרוטקציות, העדפות קומבינות, תחמונים טשטוש עקבות וכל השאר".

העשירים זוכים בכל הקופה. הם אוכלים את כל ארוחות השובע, בריאים ושאננים מרפואה מועדפת דשנים. ובני המעמד הבינוני ומטה לא זוכים אפילו לשיירים.

זו מדינה זבת חלב חמוץ ודבש מר.

היו זמנים רחוקים שבהם היה צריך לחפש ולבדוק ולבלוש כדג כדי לגלות פרשת שחיתות "ראויה לשמה". היום פזורות הפרשות בכל הגופים הציבוריים במדינה, כמעט ללא יוצא מן הכלל. סדום סיטי.

עמותת אומ"ץ למען מינהל תקין וטוהר מידות שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, מקבלת בכל שבוע לטיפולה עשרות פרשות שחיתות חדשות והזרם הולך וגואה.

אני מדוע היטב לכך ששורש הרעה החולה נעוץ במנהיגים הפוליטיים מכל המפלגות שחדלו מזמן להיות דוגמא אישית. לא אלה מפלגת השלטון שמבצעים את העבירות בפועל ומנסים להעביר תחיקה שתכשיר מינויים פוליטיים ושל חברות חברי מרכז מפלגה בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, ולא אלה ממפלגות האופוזיציה שמסתפקים בקול ענות חלושה או שותקים שתיקה שאפילו הכבשים בחוותו של ראש הממשלה אריאל שרון לא יכולים להרשות זאת לעצמם.

לא התפלאתי לקרוא את תשובתו של שר הביטחון, שאול מופז. כאשר נשאל על השחיתות שבה נחשד ראש הממשלה, השיב: "אני עסוק בענייני ביטחון ואין לי זמן לחשוב על נושאים אחרים".

אבל שתיקת מפלגות השמאל והמרכז נוכח מעשי השחיתות של שרים וחברי כנסת מהליכוד, מקוממת. הן זכו ברבבות קולות בזכות מאבקן נגד השחיתות או התחייבותן להילחם בה. ההינתקות הפכה להיות תעודת ההכשר להמשך התפשטות המחלה הממארת של השחיתות.

ולבסוף: כדי שלא אצטייר כמתחסד או חלילה כטובל ושרץ תקשורתי בידו, אומר גלויות: השחיתות לא פסחה גם על התקשורת הישראלית ברמות שונות.

אני לא מדבר על עבירות אתיות שגרתיות של קבלות טובות הנאה קטנות, וצ'ופרים למיניהם, שכבר הפכו לנורמה, אלא למטבעות עוברות לעיתונאים סוחרים בתפקידים שונים בהם גם עיתונאים חוקרים תמורת שירותים גלויים וסמויים.

זאת ועוד: מניעת והצנעת והמשך הפרסומים על מעשי שחיתות ברמות גבוהות שבהם חשודים כמה ממנהיגי המדינה, ובראשם ראש הממשלה, מנימוקים מדיניים או ביטחוניים, היא תופעה בלתי נסלחת.

מועצת העיתונות המקרטעת הנתונה בשנתיים האחרונות במאבקי כוח פנימיים חריפים בין נציגי הציבור לבין המו"לים והעיתונאים שמשתפים ביניהם פעולה, כל גוף מהאינטרסים שלו חדלה מזמן למלא את יעדה והפכה לחותמת גומי בלתי שמישה.

צר היה לי לשמוע את דבריו של הפרשן, אמנון אברמוביץ, מערוץ 2, ידיד אישי שלי, שתמך בטיוח הפרסומים בתקשורת על מעשי השחיתות הללו וטען שצריך להחזיק בשרון כמו באתרוג יקר ערך עד לפינוי.

אברמוביץ וחבריו לא ניסו מעולם למצוא סימוכין להערכת גורמים שונים שטוענים כי הפינוי הוא בעצם ספין מתוחכם של שרון, כדי להיחלץ מהביצה המסואבת שהוא ובניו שקעו בה עד צוואר.

הפינוי של מתיישבי גוש קטיף וכמה מאחזים בשומרון יצא אולי לפועל, אבל את הרקב שדבק במדינה אי אפשר יהיה כבר לפנות.

כל המדינה היא כבר מזבלה של שחיתות מהולה באלימות. כיצד ניתן להגדיר אותה לקראת יום העצמאות הבא עלינו לרעה אם לא נעצור על-פי התהום?

כל דאלים גבר וכל דמושחת זכה.
 

 
 

 
זמן רב מדי לטעמי התאפקתי ולא הגבתי על התופעה יוצאת הדופן המתגלמת באישיותה הססגונית של רעיית שר החוץ ג'ודי ניר-מוזס-שלום. ולא בכדי. עשיתי זאת מסיבות אתיות שיפורטו להלן, אבל בעיקר משום שסברתי לתומי שמדובר בתופעה חולפת של פרי הלולים שיתייבש במוקדם או במאוחר. לא העליתי על דעתי שיהפוך לעץ רענן...

החלטתי להפר את שתקתי הרועמת אחרי שהתגלגל לידי לפני כמה ימים השבועון "מקור ראשון" שנחשב בדרך כלל מהימן במקורות המידע שלו ובפרסומיו, כמו גם באי עשיית חשבון לעמיתים במקצוע.

במדור חוק וצדק בעריכת יאיר שפירא, תחת הכותרת המרמזת: "התחקיר של המדינה", הופיעה הפיסקה הבאה המדברת בעד עצמה: "גבירותי ורבותי קבלו נא את ג'ודי, מבעלי המניות של העיתון החזקה במדינה ואשתו של שר החוץ סילבן שלום שנחקרה מעל דוכן העדים בטענה שהעסיקה עובדים זרים בניגוד לחוק... . ג'ודי הודתה בעדותה שמסרה פרטים כוזבים במכתב ששלחה אל בתיה כרמון לשעבר ראש מחלקת אשרות במשרד הפנים"...

כשנשאלה ג'ודי במהלך חקירתה בבית המשפט על-ידי עורך הדין יעקב רובין מדוע בחרה לדעתה כרמון (שהועברה בינתיים מתפקידה) להיטפל דווקא אליה, השיבה תשובה שהלמה בהחלט את רמת החשיבה שלה: "יכול להיות שהיא רצתה להתפרסם, להיות סלבריטי... אולי היא מקנאה בי ובעצם אולי היא מאוהבת בי"...

העיר העיתונאי שפירא: "את הסצנה הזו לא תמצאו באף עיתון אחר. מדוע? לדברי ג'ודי משום שהעיתונים אינם עוסקים בשטויות, ברכילות זולה כגון עדותה"....

מתברר שלא רק עדותה המוזרה של ג'ודי בבית המשפט לא פורסמה בעיתונות הכתובה ובכלי התקשורת האלקטרוניים, אלא גם חקירתה המוקדמת במשטרה בפרשה זו סוקרה בצמחונות רבה. אף מילה בנדון לא הופיעה בעיתון של המדינה.

כשנשאלה ג'ודי מדוע לא סקר "ידיעות אחרונות" את החקירה שלה במשטרה, השיבה לשם שינוי תשובה חכמה: "זו הייתה תלונת שווא. מדוע שיפרסמו את זה בעיתון? כל אדם שמכיר אותי יודע שאיני עושה דברים לא חוקיים".

דומה שעתה הגיעה השעה להסיר את הכפפות דווקא באינטרעיתון Nfc שמעולם לא התרפס בפני שועי הארץ ולא התגמד מול אילי התקשורת.

במסגרת הגילוי הנאות עלי לציין: היו לי כמה נקודות מפגש מקצועיות עם ג'ודי בתפקידי כעיתונאי חוקר (עד לפני חמש שנים), חברת הנהלת המכללה לתקשורת המונים (לצידם של רם אורן ומשה תאומים), וכיו"ר אגודת העיתונאים וחבר נשיאות מועצת העיתונות.

בתוקף תפקידי האחרון הגשתי בשעתו תלונה נגד ג'ודי לבית הדין לאתיקה של העיתונאים, בחשד שג'ודי ביצעה עבירה אתית בכתבה מגמתית בעל אופי מסחרי שהיאה פירסמה ב-"ידיעות אחרונות". ג'ודי לא טרחה להגיע לדיון, אולי משום שלבית דין זה אין סמכויות של בית משפט ממלכתי לכפות עליה זאת. פסק הדין שהרחיק אותה זמנית מהאגודה לא הזיז לה. לעומת זאת, אני זכיתי לביקורת חריפה מצידם של נוגעים בדבר שלא הבינו כיצד אני מנסה לשחוט עגלה קדושה על לא עוול ברגליה.

לצערי, לא זכה הליך זה לסיקור בכלי תקשורת שהרחיבו את היריעה על עיתונאים אחרים שנשפטו על עבירות אתיות. Nfc לא היה אז באויר.

אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי אצל יהודית מוזס הייתה העובדה שהיא התעקשה להיפרד כמעט לצמיתות משם נעוריה, ולהיקרא בשם: ג'ודי. לא רק כשם חיבה אישי, אלא כשם רשמי ושם עט. מדוע? אולי משום שמדינת ישראל קטנה עליה והיא זקוקה לשם בינלאומי.

לא התפלאתי כאשר ג'ודי החלה לכנות את בעלה סילבן בשם "סטיב". לתופעה ייחודית זו אין לי הסבר בכל אופי פסיכולוגי, מה גם שהתרשמתי שהמיניסטר שלה אומר "יס" ולא מוחה בעדה.

אבל אולי יש קשר לעובדה שבעבר היה איל הון יהודי אמריקני בשם סטיב שלום, שמילא תפקידים בהסתדרות הציונית, וג'ודי רצתה שסטיב שלה יכנס לנעליו של סטיב המקורי. ואולי לא.

בעצם חייב סילבן סטיב הרבה לרעייתו ג'ודי, שבעבר הצליחה לגייס לו כמות גדולה של קולות בקרב באי המרכז בבחירות הפנימיות. היא ידעה כיצד לרכוש את ליבם באמצעות ליטופי אגו, פיזור הבטחות, השתתפות באירועים משפחתיים, חלקות תשורות בשמחות. העובדה שידיעות אחרונות היה ברקע לא הזיקה.

כאשר קיבלה ג'ודי בשעתו תוכנית רדיו בימי שישי, המאופיינת בכך שרמתה שטחית, רדודה ועילגת, עלבון לאינטליגנציה גם לאלה שאין להם אינטליגנציה, שבה מתארחים בעיקר חבריה, חשבתי לתומי הידוע שהמדובר הוא בגימיק זמני או בתוכנית עונתית של הערוץ הממלכתי שאנו משתתפים במימונו.

אבל המציאות העגומה הוכיחה שמנהל הרדיו לשעבר, אמנון נדב, התעקש דווקא שג'ודי תישאר כעורכת ומגישה של תוכנית רדיו קבועה וקיבל לכך את גיבויו של מנכ"ל רשות השידור, אורי פורת. הלשונות הרעות אמרו שנדב ביקש לרשת את פורת, וקשר עם העיתון הנפוץ במדינה ועם שר האוצר דאז סילבן-סטיב לא מזיק. הלשונות הטובות אמרו שג'ודי היא הסמל להתקרנפות התקשורת ואין לבוא אליה בטענות.

התברר כי המתכון של עיתונאית בינונית, שהינה גם רעייתו של מיניסטר החוץ וגם בת למשפחת אצולת ממון ועתירת תקשורת, הינו שילוב מנצח.

בשבועות האחרונים התברר, כי העגלה הקדושה הפכה בינתיים לפרה קדושה של ממש. ג'ודי החלה להשתלח בתוכניתה באישים שונים, בהם ראש הממשלה אריאל שרון, לייצג את האינטרסים הפוליטיים של בעלה המיניסטר ולהעלות נושאים עסקיים משפחתיים שהציקו לה. ואין פוצה פה ומצפצף או מפסיק לשדר. אפילו המנכ"ל הנוכחי של הרשות, יוסף בראל, שזכה בעבר לתמיכתו של סילבן-סטיב, תמך בהשארת התוכנית של ג'ודי.

גם ערוץ הטלוויזיה השני פתח בשעתו את אולפניו בפני ג'ודי, שטרחה להביא איתה לכל תוכנית גם את האסטרולוגית המשפחתית הצמודה, מרים בנימיני, שתפקידה היה גם לקבוע, בין השאר, את סדר היום הציבורי שלנו. גם תוכנית הטלוויזיה שלה הייתה חפיפה ומתאימה לעונה שבה יש מחסור לא רק במלפפונים אלא גם בשאר ירקות.

אני לא זוכר ביקורות צולבות על תוכנית הטלוויזיה של ג'ודי. גם תוכנית הרדיו שלה זכתה לחסד לא של אמת. שומר נפשו ירחק.

אחרי שתוכנית הטלוויזיה "ג'וד לאק" ירדה מעל האקרן, חשו מרבית הצופים הקלה מסוימת בעקבות פינוי "המשבצת" לתוכנית רצינית יותר. אבל ג'ודי לא תיתן להם לנוח זמן רב מדי על זרי הפיצוחים שלהם. לפני זמן קצר בישרה ג'ודי שהיא חוזרת בקרוב בתוכנית טלוויזיה. והתקשורת המפרגנת, שלא דיווחה על החקירות שלה, שמחה לדווח על הקריירה המחודשת שלה.

הפרה הקדושה ג'ודי מצאה את מקומה ב"רפת" של התוכנית "ארץ נהדרת" שבה נשחטו כמה פרים קדושים, בהם: נשיא המדינה משה קצב, ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז, כשהיא מגולמת בדרך אוטנטית ובגודל טבעי על-ידי אורנה בנאי המתעדת את נסיעותיה המצולמות התכופות של ג"ודי לחו"ל עם סטיב שלה.

בראיון רחב היקף שכלל תמונת שער ופורסם באחרונה בשבועון "סוף שבוע" של "מעריב", אמרה ג'ודי גלויות למראיין העיתונאי רון לוין שהוא חבר אישי קרוב שלה, כי יש לה שאיפה שהיא תהיה אשת ראש הממשלה. סטיב כמובן יהיה הפריים-מיניסטר שלנו.

בארץ נהדרת פגשה ג'ודי ידיד ותיק לדרך האידיאולוגית וחבר אישי ממרכז המפלגה, עוזי כהן, המגולם בוירטואוזיות על-ידי אלי פיניש שהפך להיות יותר עוזי מעוזי.

הילכו השניים יחדיו בעתיד למרכז המפלגה בלתי אם נועדו? אחרי שג'ודי ועוזי נועדו בתוכנית אין כל סיבה שימנע מעוזי כהן לסייע לסטיב להיות ראש הממשלה. סטיב כבר סידר עבודה לאחיו של עוזי המשמש כאחד מיועציו של שר החוץ.

אולי ימצא גם שם קוסמופוליטי יותר לעוזי. מה בדבר ג'ון כהן?

ומדינת ישראל תקרא "made in israel"

ובא לציון גועל.
 

מי שהיה נפעם השבוע מהמהלכים האחרונים של שר התשתיות, בנימין (פואד) בן-אליעזר, שהתעמת עם שר האוצר, בנימין נתניהו, בנושאי הפרטת חברת החשמל ופיצול בתי הזיקוק, יכול להצטרף לארגון הגדול: "תומכי תמימים" שבו מאוגדים מאות אלפי אזרחים שאינם מקדישים מחשבה לשאלה מה מסתתר מאחורי צעדי ראווה של שרים, חברי כנסת ופוליטיקאים למיניהם.

פואד ידוע בערמומיותו וביכולתו לטשטש עקבותיהם של צעדים שהוא עשה בתחום הפוליטי. ואולי הוא זכאי על כך להערכה של מפלגתו וחבריו, אבל הפעם הוא הגזים ופוגע בכולנו, בניסיון לגבור על מתחריו למועמדות לראשות מפלגת ומועמדה לראשות הממשלה.

הפרטת חברת החשמל ופיצול בתי הזיקוק נועדו, בראש וראשונה, לספק לציבור הרחב חשמל ודלק זולים יותר, ובעקיפין לסייע למגזר התעשייתי באמצעות הוזלת מחיר הייצור. אבל פואד לא ירשה להשלים התכניות האלה, משום שהוא זקוק לתמיכתם של הוועדים החזקים שחל שתי החברות האלה ולקולותיהם של מאות עובדים הרשומים מסיבות שקופות כחברי העבודה.

אולי יסכים פואד, בסופו של דבר, להפרטה ופיצול בתנאים יקרים בדומה לאלה של הנמלים - שתהליך הפרטתם נחתם באחרונה בשעה לא טובה ולא מוצלחת. הציבור יאלץ לשלם סכומי עתק לעובדי הנמלים עבור הסכמתם להפרטה.

בימים האחרונים פורסמה בכלי התקשורת בהבלטה רבה רשימת מקבלי המשכורות הגבוהות במשק. עובדי הנמלים צועדים באחד המקומות הראשונים. עובדי חברת החשמל ובתי הזיקוק אינם נזקקים להשלמת הכנסה. הם יכולים לגמור את החודש ואת השנה ברווחה רבה. אבל הם מצפים לסכומי עתק כדי להביע את הסכמתם להפרטה ולפיצול.

לפואד לא מפריעה כנראה הנורמה הפסולה שהשתרשה במדינה, שעל-פיה עובדים מתוגמלים בסכומים גדולים של שכר ופיצויים לא על סמך כישורים, מאמץ או תפוקה, אלא על-פי יכולתם לסחוט. הקולות שפואד אמור לקבל בהתמודדות בפריימריז של העבודה יהיו אפוא על חשבוננו.

היה צריך להמתין זמן קצר בלבד מאז הצטרפותה של העבודה לממשלה, כדי להיווכח שבעצם שום דבר לא השתנה ומפלגת העבודה לא הבריאה ברמתה המוסרית בעת ישיבתה באופוזיציה.

פואד היה הראשון שפנה למינהל מקרקעי ישראל המצוי עתה תחת חסותו של ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בבקשה בעניינו של אחד מבחרי מרכז מפלגתו.

פואד מכיר היטב את עוצמתו של המינהל והאפשרויות הרבות הגלומות בו מהתקופה שבה כיהן כשר הבינוי והשיכון. מאז זרמו מים רבים בברזים של חוות השקמים, וראש הממשלה אריאל שרון דאג שהמינהל יהיה צמוד למשרדים השונים שבהם כיהן כשר ביניהם משרד התשתיות.

בעקבות חשיפת צעדו הבלתי תקין של פואד ברבים, יתכן שהוא מיצר עתה על כך שלא התעקש לקבל מחדש את המינהל למשרד התשתיות. כך יכול היה לפעול בשלט קרוב - הרחק מעיני התקשורת.

למרבה הצער, ניתן להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שיש כנראה קו מנחה משותף בין חלק ניכר של חברי מרכז הליכוד שנחשפו כתובעניים, לבין קומץ חברי מרכז העבודה המצויים עדיין בשלב של לימודים. קו זה מבוסס על עיקרון שחברות במרכז מפלגה גדולה מבוסס על הנחת יסוד שלחברות במרכז מפלגה גדולה יש ערך מוסף של תגמול על-פי הכלל הבדוק: "תן וקח". תן לי מכרז, ג'וב, חברות בדירקטוריון או כל טובת הונאה אחרת ותקבל את קולי לעת מצוא.

בליכוד, המצב הגיע כבר לממדים מפלצתיים, כאשר אחד מחברי המרכז דרש דמי תיווך בסך 100 אלף דולר אחרי שעלה בידו לשכנע את שר הביטחון, שאול מופז, שלא לבטל את פרויקט המרכבה.

העבודה שותפת לשלטון רק זמן קצר. אבל יש חשש כבד שהקירות של בית המפלגה בשכונת התקווה יכוסו בקרוב מאוד בכתובות של חברי המרכז שיהיו מלוות במשאלות, בקשות, דרישות ותביעות משרי המפלגה לקראת הקרב על המנהיגות הממשמש ובא.

הביוגרפיה הציבורית של בנימין (פואד) בן-אליעזר מלמדת שהוא לא גילה מעולם רגישות יתירה בנושאי מינהל תקין והטוהר המידות. היו לו בעבר הסתבכויות שרק בנס הסתיימו בלי הגשת כתבי אישום.

מותר היה לקוות שבמרוצת השנים שבהן נאבק פואד לכיבוש מנהיגות מפלגת העבודה, הוא יפנים את סרחי העודף האישים שלו וילבש מעטה מוסרי יותר כדי להעניק תדמית חיובית ונקייה יותר למפלגת העבודה. אבל כנראה שבגיל מסוים קשה כבר להשתנות. לא במקרה כנראה לא השמיע פואד מעולם מילה אחת על השחיתות של הליכוד ולא התייחס להאשמות נגד משפחת שרון. לפי הסימנים הראשונים בשטח, ככל שיתקרב מועד הבחירות הפנימיות בעבודה יפעלו שירותי "פואד בע"מ ( פואד בעירבון בלתי מוגבל).

ל"שיבחו" של פואד ניתן לומר, שהוא גילה אומץ לב לא ציבורי בכך שפעל בגלוי, בכתב ובשמו המפורש, למען יראו ולא יראו. פואד, היודע באומץ ליבו, לא נהג בדומה ל"מושחתי הלילה" הפועלים באמצעות שליחי עבירה, אנשי קשר ומתווכים ומנסים לטשטש את העקבות. מעשהו של פואד אינו בבחינת סנונית שמביאה את האביב, אלא עוף טרף שיביא איתו מחדש את השחיתות למוסדותיה הנבחרים של העבודה. ואז אולי ניתן יהיה לומר בצער שסדנא דמפלגותא חד-הוא. העבודה והליכוד חד-הן.

מבלי להיכנס לשאלה האם יש אמת בדבריו האחרונים של אהוד ברק, הטוען לכתר של ה"עבודה", על משפחתו של ראש הממשלה ("משפחת שרון מושחתת עד היסוד"), אין לי כל ספק שברק הוא האדם האחרון שרשאי להשמיעם.

האיש שפרץ לשמי הפוליטיקה הישראלית המסואבת כברק והפעיל רעמים בשפע, הותיר אחריו במרוצת השנים עננים שלא הורידו גשמי ברכה ובמקומם פיזר ערפל סמיך.

קופת השרצים האישית של ברק בתחום טוהר המידות אינה שנויה במחלוקת. נותרו עדיין כמה שאלות נוקבות פתוחות שהוא חייב לתת להן הסבר לציבור בוחריו מן העבר ולכלל אזרחי המדינה.

ה"שרץ" האחרון ברשימה היה בוועידה של מפלגתו שבה הוא חטף בצורה ברוטאלית את המיקרופון מידיו של יו"ר הישיבה, עורך הדין משה שחל, כדי להטיף מוסר לכמה אישים. שחל גילה בפומבי מאוחר יותר שברק ניסה לפני הישיבה "לפתות" אותו באמצעות הבטחה לספק עבודות משפטיות למשרדו אם ישתף אותו. ברק הכחיש ברבע פה מגמגם, ועד היום לא נתן לנו הסבר מלא שיניח את דעתנו ויסבר את אוזננו הכרויה. ואולי בספר החוקים האישי של ברק, "שוחד פוליטי" הוא בבחינת נורמה מקובלת שאינה מחייבת הסבר.

אנחנו לא שוכחים עד היום את ה" שרצים" הנוספים בקופה המלאה של ברק. ה"שרץ" המפורסם ביותר קשור במערכת הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה, שפעל תחת השם החדש שהעניק ברק למפלגתו "ישראל אחת" . מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, מתח ביקורת על הזרמת כספים בלתי חוקית למטרת הבחירות של ברק באמצעות עמותות שהוקמו במיוחד למטרה זו ונועדו לשמש צינור כספי מפוקפק.
המבקר קבע שהכספים הללו לא היו חלק מהמסגרת התקציבית הרשמית החוקית והמדווחת של "ישראל אחת" והטיל על הסיעה קנס בסך 5.5 מיליון שקל.

חקירת המשטרה בפרשה זו התנהלה אז בצליעה. ברק, כדרכו בלי קודש, הצליח ל"פמפם" את החוקרים באמצעות הניסוחים המפולפלים שלו המוכרים לכולנו מהזדמנויות שונות. האיש שנוהג בקפדנות יתרה לגבי כל צעד שנעשה סביבו, בעיקר בתחום הכספי, הפך לקוף משולש: הוא לא ידע, לא שמע ולא ראה. האנשים היחידים ששילמו את המחיר היה טל זילברשטיין, אחד מעוזריו של ברק, שהופקר על-ידי ברק כמו חברים אחרים במטה, ופעיל בחירות נוסף.

יו"ר ועדת החוקה של הכנסת הבלתי נלאה, חבר הכנסת מיכאל איתן, לא רואה עד היום הבדל מהותי בין העמותות שפעלו למען שרון ובגינן הוחלט באחרונה להגיש כתב אישום נגד עמרי שרון לבין העמותות של ברק. ח"כ איתן מנהל מזה שנים מאבק ציבורי, כדי להוכיח שלא מוצו כל ההליכים בפרשת עמותות ברק והיה צורך להעמיק את החקירה להיבטים פליליים נוספים. קולו של איתן נשמע במדבר של הכנסת מזה שנים, והוא עדיין לא חדל לדבריו כיאה לאלוף ה"פיליבסטר" של הכנסת.

אחד מספיחי הפרשה מתברר ימים אלה בבית המשפט העליון,בעקבות עתירה שהוגשה למניעת מינויו של עורך הדין יצחק הרצוג, אחד ה"כוכבים" הפוליטיים של העבודה, לתפקיד שר הבינוי והשיכון. עורך הדין הרצוג היה איש מרכזי במטה הבחירות של ברק. מאוחר יותר, כאשר כיהן כמזכיר הממשלה, חקרה אותו המשטרה על חלקו בפעילות הכספית הבלתי חוקית, אבל הרצוג שמר על זכות השתיקה. קשה לטייח גם את מערכת היחסים המוזרה שהייתה לברק בתקופת כהונתו כראש הממשלה עם המיליארדר האמריקני המפוקפק, מארק ריץ', שנמלט מארצו לשוויץ. ברק היה אחד האישים הישראלים שפנו את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, בבקשה לחון את ריץ'. כאשר נחשפה פרשה זו ברבים היא הטילה עננה על קלינטון ונמתחה עליו ביקורת חריפה בארצו. אבל כאן, בישראל, לא נערכה עד היום חקירה משטרתית על מהות מערכת היחסים שהייתה לברק עם ריץ' והאם היה כאן עיקרון של "תן וקח". לשם השוואה: המשטרה חוקרת מזה שלוש שנים את מערכות יחסיו של ראש הממשלה הנוכחי, אריאל שרון, עם שורה של אילי הון זרים ביניהם אריה גנגר ומרטין שלאף.

ישנה עוד פרשה עלומה מתקופת שלטונו של ברק שחייבת להחקר, למרות שמנסים להדחיק אותה. המדובר הוא באישור שנתן בשעתו ברק ליאסר עראפת, ללא אישור הממשלה, לקדוח מול עזה כדי להגיע למצבורי גז. השושבינים היו יועץ הסתרים המנוח, יוסי גינוסר, ושר הכספים של הרשות הפלשתינית, מוחמד ראשיד. תמיהות רבות הועלו בהקשר זה, אבל עד כה לא נבדק הנושא באורח יסודי.

מאז שברק פרש מראשות הממשלה הוא עשה כסף לכמה בתים: בכוכב יאיר, בכפר שמריהו ובמגדלי אקירוב בתל אביב. הוא הפך לאדם עשיר. עיננו לא צרה גם כאשר הוא ממשיך לצבור נכסים פיננסיים, אבל אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שסולם ערכיו התקצר.

דווקא בימים אלה, כאשר ביירות עלתה על סדר היום העולמי בעקבות חיסולו של מנהיג האופוזיציה בלבנון, רפיק אל-חרירי, ע"י גורמים הקשורים לסוריה אנחנו מתגעגעים לאהוד ברק אחר. לראש הממשלה שהוציא את צה"ל מהבוץ הלבנוני שבו קיפחו את חייהם מאות חיילי צה"ל; למפקד סיירת מטכ"ל שביצע פעולות נועזות מעבר לקווי האויב, וכאשר באחת הפעולות בביירות התחפש לאישה וחיסל כמה ממנהיגי טרור הפלשתיני.

אבל מאז זרמו מים רבים בירדן, וכיום יש ברק מסוג אחר, שסבור כנראה שהכסף הרב שצבר מאז יענה את הכול. בינתיים הוא מענה אותנו.
_

שר הביטחון לשעבר אלוף (מיל.) יצחק מרדכי, מצוי באחרונה במצב רוח מדוכדך מאז שנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, סגר בפניו את הדלת לערעור נוסף. בימים אלה מצא עצמו במצב משפיל עוד יותר.

מרדכי עקר לפני כמה שבועות לדירה בעיר הספר שדרות, התייצב בפני ראש העיר, אלי מויאל, וביקש להשתלב בעשייה למען תושבי העיר בתחומים שונים. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות.

כאשר נודע למנכ"לית משרד החינוך והתרבות, רונית תירוש, שמרדכי אמור להעביר שיעורי מורשת קרב וידיעת הארץ לתלמידי הכיתות הגבוהות בשדרות, הטילה על-כך וטו.

במכתב ששיגרה אל מנהלת מחוז הדרום של המשרד כתבה בעניין זה: "הכוונה להעסיק בבית ספר אדם שהורשע בעבירות מין פסולה והדבר מעוגן בחוק".

אין לי ספק שהחוק הכתוב שכולנו מצווים לשמור עליו כלשונו וכרוחו התייחס לעברייני מין סידרתיים, לסוטים למיניהם או לגברים מפוקפקים שהופעתם בפני תלמידים הינה מזיקה ועלולה להיות בעלת השלכות שליליות.

איציק מרדכי אינו מאופיין כך. בשום פנים ואופן לא, וספק אם המחוקק התכוון לאנשים מסוגו. מרדכי נשפט ונדון על הטרדה מינית מסוג זו שהיתה מקובלת בעבר בצורה זו או אחרת בצה"ל, ומן הסתם היתה מנת חלקם של קצינים בכירים נוספים. אבל הוא שילם את המחיר בעיקר משום שהגזים.

מרדכי הינו שר ביטחון לשעבר, אלוף לשעבר בשלושת הפיקודים של צה"ל, לוחם קרבי שחירף נפשו במערכות ישראל וחרש את שבילי הארץ לאורכם ולרוחבם.

מרדכי היה גם חבר כנסת, אחד מראשי הליכוד, מנהיג מפלגה פוליטית (מפלגת המרכז) ומועמדה לראשות הממשלה. אדם בעל רקורד מסוג זה יכול היה בהחלט לספר לתלמידים, תושבי שדרות, שעומדים בפני גיוס, על מורשת הקרב של צה"ל ולהרחיב את הדיבור על פיקוד הדרום שאליו מסונפת שדרות בזכות היותו בעבר אלוף פיקוד הדרום.

אין ספק שהעבירות שבהן הורשע (חלק מהעבירות בכתב האישום נמחקו), מה גם שהוא ניצל את השררה שהיתה לו כמפקד בכיר בצה"ל וכשר הביטחון, הן חמורות כשלעצמן. על-כך שילם מרדכי לחברה מחיר כבד: בעונש מאסר על תנאי, בקטיעת הקריירה הפוליטית שלו, בפגיעה חמורה ביותר במוניטין שלו, בהתרחקותם של חלק מחבריו, ואולי יאלץ לשלם בקרוב בשלילת דרגתו הצבאית הבכירה.

למעשה, הוא ירד מהבמה הציבורית אל מאחורי הקלעים. ספק אם יעלה עליה מחדש. על אדם מסוגו של מרדכי לא חל דין רודף. ארגוני הנשים ששטמו אותו בעבר, הניחו לו מאז, ובצדק. עתה בא משרד החינוך והחליט לראות בו דמות "בלתי חינוכית", רחמנא ליצלן?

גברת תירוש היקרה: יצחק מרדכי לא בא להרצות בפני תלמידי שדרות על טוהרת חיי המשפחה, אלא על שדות הקרב. ייקוב הדין אומנם את ההר, אבל זה לא המקרה. הניחי לו בבקשה.

כמה ימים לפני שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט להעמיד לדין את חבר הכנסת עמרי שרון בשורה של עבירות חמורות על חוק העונשין ועל חוק המפלגות במסגרת גיוס כספים למטה הבחירות של אביו, צפיתי במשדר טלוויזיה שבו רואיין אביו, ראש הממשלה אריאל שרון, בערוץ השני ע"י רפי רשף.

בשיחה בעלת אופי אישי שהתנהלה בין השנים, הפליג האב בשבחו של הבן, ואמר שמראהו החיצוני המגושם מסתיר נפש רגישה ולב טוב. לצערי הרב, לא יכולתי להזיל דמעות למשמע דברים אלה, מאחר שצנצנת דמעות התנין בביתי ריקה זה מכבר.

להפתעתי, שכח אריק, בתכנית שבה נעל נעלי בית, לציין שבנו עמרי הוא גם אדם ערכי ומוסרי שהחוק הוא נר לרגליו, אולי משום שלמשפחת שרון יש מערכת חוקים נורמטיבית שונה.

אני לא שייך לאלה שניסו בימים האחרונים להעניק תעודת הכשר לעמרי ש- "שכב על הגדר" כדי לחלץ את אביו מהעמדה לדין, והפועל היוצא מכך הוא שעמרי הוא בן נאמן של המשפחה הביזנטית שבה האב לא יודע בכלל מה קורה במשפחתו והבנים שותקים בגלל כבוד האב.

לעניות דעתי, כל עוד מכהן מני מזוז כיועץ משפטי לממשלה, אין שום סיכוי ששרון האב יועמד לדין אפילו אם יהיו נגדו ראיות שאינן שנויות במחלוקת. מסיבה פשוטה: מזוז הוא בעצם סנגורו החרוץ והפעיל ביותר של ראש הממשלה.

לעמרי שרון לא הייתה מעולם גדר הפרדה בינו לבין המנהל התקין וטוהר המידות במדינה, ולגביו: המטרה להשאיר את אביו בשלטון מקדשת את כל האמצעים הפסולים.

עד היום לא ברור לי מה עושה עמרי בכנסת. לאורך הקדנציה הנוכחית הוא לא תיפקד כלל כחבר כנסת. מועלם לא יזם הצעת חוק, לא עמד על דוכן הנואמים (להוציא הופעה קצרה בת חמש דקות בנושא שנגע לאביו). בישיבות של ועדות הכנסת נוהג עמרי להשתעשע במכשיר אלקטרוני ואינו תורם מאומה להעשרת הדיונים בכנסת.

סליחה, כמעט שכחתי: בכל זאת יש לעמרי שרון פעילות פרלמנטרית מסוימת. הוא נפגש עם חברי מרכז הליכוד ופעילים מרכזיים של מפלגת השלטון, שמגיעים בהמוניהם למשכן הכנסת, גם כדי להפעיל לחצים על שליחיהם בהצבעות שונות, וגם כדי לתת תזכורות לטובות הנאה שונות שמשום מה בוששו לבוא.

בתחום חלוקת טובות הנאה - כדי לגייס תמיכה במהלכיו של אביו, ראש הממשלה, אין מי שיתחרה בעמרי שרון.

לפני כמה ימים נודע שהוא ניסה להתערב מאחורי הקלעים במכרז שפרסמה רשות הדואר, על-מנת שיזכה בו ידידיו הוותיק, העבריין לשעבר, שלומי עוז, ששולט בסניף הרמת גני שלו עוז (בכלל לעמרי שרון אין בעיה גם להתרועע עם עבריינים בהווה אם הם חברי מרכז הליכוד).

בשעתו היה מעורב עמרי במינויו של שמעון כצנלסון, ידיד אחר שלו ופעיל בסניף אשדוד של הליכוד, איך לא, לתפקיד יו"ר מפעל הפיס. בתפקיד זה ניתנת עד היום לעמרי הזדמנות להיות מעורב בוויסות ההקצבות של מפעל הפיס, ובקביעת גודלן לעיריות ורשויות שבראשן עומדים חברי הליכוד. ואין פוצה פה כי עמרי מצפצף על כולנו.

עמרי שרון השולט ב"מצודת זאב", מעורב במהלך נוסף שנעשה בימים אלה בליכוד, במטרה למנוע הצטרפותם של המוני חברים חדשים. לכאורה נועד מהלך זה לבלום הצטרפותם של "פייגלינים" שעלולים להביא להקצנת עמדות הליכוד ולסבך את המהלכים המדיניים של ראש הממשלה. החסימה פועלת גם נגד אלה שמבקשים לפעול על בסיס אידיאולוגי ולא כאומרי הן ואינטרסנטים.

אביו של עמרי ניסה אמנם לשדרג את בנו, ולשוות לו מעמד של מדינאי-בדרך בתודעת הקהל, כאשר שיגר אותו לשיחות עם ערפאת אבל הבור של המוקטעה הוליד כמה עכברים.

אבל אנחנו לא שוכחים את ה"שליחות המדינית" החשאית הראשונה שלו בחברתו של מנהל לשכת ראש הממשלה, עורך הדין דוב ויסגלס ( שנחלץ בעור שיניו מהעמדה לדין בפרשת גיוס התרומות). השנים נפגשו בוינה עם יועצו הכספי של ערפאת, מוחמד ראשיד, בביתו של איש העסקים הבינלאומי, מרטין שלאף, ידידו של שרון. הפגישה לא הניבה פירות העונה. אולי הביאה פירות באושים.

שלאף הוא גם בעל הקזינו ביריחו שהושבת מאז תחילת האינתיפאדה, ועורך הדין ויסגלס הוא במקרה או שלא במקרה פרקליטו של שלאף. זה האחרון התחמק בשנה החולפת מלבוא לישראל כדי להיחקר במשטרה בפרשה עלומה של העברת כספים על-ידי ידיד אחר של ראש הממשלה, סריל קרן, מדרום אפריקה דרך וינה, לגלעד שרון אחיו של עמרי, במטרה לכסות את הגרעון הכספי בחשבון החווה המשפחתית שצריך היה להחזיר את מיליוני השקלים שנתקבלו מתרומות לא חוקיות שעליהן עומד עומרי לדין.

גם המבין לא יבין

[אני לא רוצה להיות פרנואיד ולחשוב שההלטה שלפיה יריחו תהיה העיר הראשונה שצה"ל ייסוג ממנה במסגרת הפשרת היחסים עם הרשות הפלשתינית, לא תביא לחידוש פעילותו של הקזינו של שלאף. לילות יגידו].

כאשר נתמנה המפכ"ל הנוכחי רב-ניצב משה קראדי לתפקידו, גילו יודעי דבר שידו של עמרי שרון הייתה בבחישה מאחורי הקלעים למען מינויו. אולי שלח עמרי עוגה על פני המים לימי סגריר. אולי לא.

היה מוזר לקרוא בימים האחרונים, בכלי התקשורת, שעמרי היה מערוב מאחורי הקלעים בהדחתו של הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון, במטרה לסלול את הדרך לידידו הוותיק מיחידת "שלדג".

לפני שנה אמר חבר הכנסת עמרי שרון בראיון ל"הארץ", שאם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, יבקש להסיר את חסינותו, הוא לא יתנגד. "אני אבקש בעצמי להסיר את חסינותי. כאשר אתה חף מפשע, אתה צריך להתמודד עם כתב האישום בבית המשפט", אמר.

זו ההזדמנות של עמרי שרון להתנער מהתדמית השלילית שדבקה בו, ולהוכיח את חפותו. להשיב על השאלות הנוקבות ולהיגמל מהשתיקה המשפחתית.
 

מן המוסכמות הוא, שבמרוצת השנים חלה במדינה שחיקה באיכותם של היועצים המשפטיים לממשלה, ששימשו בעת ובעונה אחת גם תובעים כלליים. תופעה פסולה שאין לה אח ורע באף אחת מהמדינות הנאורות בעולם.

כיצד יכול להיות שיועץ משפטי משתתף [גם אם לעיתים] בישיבות ממשלה, ומתחכך במחיצתם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרים נוספים שנחקרו במשטרה בחשד לביצוע עבירות פליליות, ובעת ובעונה אחת מכריע בגורל תיקיהם הפתוחים.

בכל פעם בעבר, כאשר התמנה יועץ משפטי לממשלה וכמה מהחלטותיו נראו לא סבירות, מיד נערכה השוואה לקודמיו בתפקיד, שנראו לפתע חזקים יותר מכפי שהיו במציאות, ואמיצים יותר, חרף התרפסות פה ושם כלפי בכירי השלטון.

לפני למעלה משנה האמנו לתומנו, כי שיטת הבחירה החדשה של יועץ והמיון הקפדני המוקדם, וגם בחינת הנושא של ניגוד האינטרסים לגבי אחד המועמדים ( עורך הדין אלי זהר), יביאו בסופו של דבר לבחירת יועץ זקוף קומה, שיידע להפגין נחישות מול ראשי השלטון, אילי הון וגופים המאיימים על הדמוקרטיה.

קיווינו שאדם מסוגו של מני מזוז, שגדל בעיריית פיתוח וצמח בתוך המערכת המשפטית, וכיהן כמשנה ליועץ, יפעל על בסיס שיקולים מקצועיים בלבד, לא ינסה לרצות אף אחד, יישמור על השיוויון בפני החוק וכולנו נברך על הבחירה.

הענקנו למזוז ימי חסד הרבה מעבר למקובל, בתקווה שהוא זקוק לתקופת הסתגלות ממושכת יותר - בגלל מורכבותן של הבעיות שמונחות על שולחנו, להכרעתו.

אבל היום ניתן לומר בצורה גלויה וברורה, שההר המשפטי הוליד עכבר. כגודל הציפיות הגדולות כך האכזבות המרות מהאיש שאמור היה להיות הסמל של שלטון החוק. דומה שמזוז טובע בשל ריבוי העניינים הכבדים המובאים בפניו.

החלטתו השנויה במחלוקת שלא להעמיד לדין בפרשת האי היוני את ראש הממשלה, אריאל שרון, ואת בנו גלעד, זכתה לביקורת ציבורית נוקבת בגלל טיוטת כתב האישום נגד שרון ונגד בנו גלעד, שהוכנה ע"י צוות של משפטנים בכירים בראשותה של פרקליטת המדינה לשעבר (כיום שופטת בית המשפט העליון), עדנה ארבל.

עד היום קשה להבין מדוע לא התייחס מזוז לקשר שבין שכר טירחה דימיוני שקיבל גלעד שרון עבור ה"יעוץ" שלו, לבין מעורבותו של אביו, ראש הממשלה, מאחורי הקלעים, בקידום האינטרסים העסקיים של אפל, לא רק באי היווני, אלא גם בפרויקט של אפל בעיר לוד.

מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, עורך הדין שמעון דולן, אדם חכם ואמיץ ומשפטן מעולה, אמר באחרונה אחרי פרישתו כי הוא תמה על החלטה זו של מזוז בפרשת ה" אי היווני". והוא הכיר היטב את התיק ויודע למה.

להחלטה של מזוז להיטיב עם משפחת שרון בפרשת האי היווני, קדמה החלטה מוזרה קודמת של מזוז לשחרר מהעמדה לדין פלילי את ממלא-מקומו של שרון, השר אהוד אולמרט, שאירח את שר החוץ היווני, בשעה שכיהן כראש עיריית ירושלים, באירוע שמומן ע"י "מושל" האי היווני, דוד אפל, שסייע הן לשרון והן לאולמרט בתחום הפוליטי הפנימי בליכוד.

אולמרט נחקר בעבר כמה פעמים במשטרה, בעבירות שונות, והצליח להתחמק מהעמדה לדין, וגם כאשר הועמד לדין בסופו של דבר בגלל מעורבותו בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד, בעקבות עתירה שהגישה בשעתו עמותת "אמיתי" למען טוהר המידות שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה, עלה בידו לצאת יבש חרף עדויות קשות שהושמעו במהלך המשפט.

על הפרק עומדת עתה פרשה נוספת, שממנה נודף ריח רע, שקשורה הפעם בשרון ובשני בניו מ"חוות השתקנים". המדובר הוא בחברה עלומה בשם אננקס מחקרים, שסייעה לגייס, בניגוד לחוק המפלגות, סכומי כסף גדולים בחו"ל ממקורות עלומים למטה הבחירות של שרון. בנו עומרי היה "קצין המבצעים" של פעילות החברה.

כאשר חשף מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, עובדה זו, והורה לשרון להחזיר את הכספים, נעשו כמה גלגולי כספים מוזרים בין איש עסקים דרום אפריקני בשם סיריל קרן, חבר ותיק של שרון, לבין איל ההון אריה גנגר מארה"ב, מעריץ ותיק של שרון, כשבתווך בנק אוסטרי בבעלותו של מרטין שלאף - מקורב אחר לשרון, ולמנהל לשכתו עורך הדין דב ויסגלס, ששימש פרקליטו האישי של שלאף בפרויקט הקזינו ובפרויקטים נוספים.

הבן גלעד היה "שר האוצר" המשפחתי, שנטל הלוואה מבנק ישראלי תמורת שיעבוד החווה, שממלא הייתה משועבדת קודם לכן, ולאחר מכן הוסר השיעבוד בעקבות זרם כספי שהוגדר כהלוואת חברים. הפרשה הסבוכה נחקרת זמן רב מדי ע"י משטרת ישראל.

ממשלת אוסטריה נהגה בדרך מזורה, כאשר דחתה בקשה של המשטרה לערוך חיקור דין בוינה. אולי זה מקרי, ואולי לא, שהדבר היה זמן קצר אחרי שישראל הודיעה על שיפור יחסיה עם אוסטריה, שבאו על-רקע עליית גורמים אנטישמיים. כנראה שבינתיים האנטישמיות פחתה (בחקירה נגד אביגדור ליברמן, שנחשד בביצוע עבירות שונות שאליהן קשור שלאף, מתקיימים חיקורי דין באוסטריה, אולי משום שאין לו שם השפעה על החלטות מדיניות).

אגב שלאף: בעליו של הקזינו ביריחו מכר באחרונה את החווילה לו בהרצליה תמורת 18 מיליון דולר, מאחר שאין לו כוונה להגיע ארצה בעתיד, מסיבות שאולי אפשר לנחש אותן. במכירתה טיפל משרד הפרקליטים של ויסגלס.

קשה להאמין שמזוז יעלה על בריקדות כדי להעמיד לדין את שרון ובניו, בפרשה זו. המצב הביטחוני במדינה, והסיכוי לשלום, גוברים על החוק. מזלו של מזוז הוא ששרון מוליך עתה מהלכים מדיניים בעלי משקל בינלאומי מזרח-תיכוני, וקשה להפסיק את שרון לטפס במעלה ההר. מה גם שהדין הפסיק בתקופת מזוז לנקוב את ההר.

אולי כמס שפתיים יכריז לאחר מכן מזוז, שיש שחיתות בקרב חוגים שלטוניים ממלכתיים ומוניציפאלים, בלי לנקוב, כמובן, בשמות, ובלי לרמוז כפי שעשה בעבר כמה פעמים. כאילו שלא ידענו.

החלטה תמוהה נוספת של מזוז ביחס למתן פיצוי כספי של עשרות מיליוני שקלים למשפחת דנקנר תמורת החזרת קרקעות מדינה בעתלית ואילת שנחכרו על-ידי המשפחה לפני עשרות שנים, ושימשו לצורכי תעשיות המלח, שהכניסו למשפחה מאות מיליוני דולרים, גם הנה בלתי מובנת ומתפרשת זחילתו לעבר ההון שמחובר לשלטון.

ההחלטה האחרונה בנושא אי העמדתו לדין של עורך הדין יחזקאל ביניש, בעבירה של אי העברת ניכויים לשלטונות המס ע"י התזמורת הירושלמית שהוא עמד בראשה, החלטה הנחשבת לחמורה לא רק בגלל העדר מראית עין לקשר המשפחתי ולרצונו של מזוז להיות "בסדר" עם בית המשפט העליון, אלא גם בשל החשש שהיועץ המשפטי לממשלה לא התעמק די הצורך בחומר המורכב שהיה מונח לפניו, ובלשון המעטה, קיבל החלטה חפיפה המעוררת שאלות נוקבות בדבר היכולות המקצועיות שלו.

אולי זה טבעי ששרי הליכוד וחברי הכנסת של המפלגה התחמקו, במשך השנים האחרונות, מלדון בפומבי בפרשות שרון (להוציא אולי את יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, חבר הכנסת מיכאל איתן). כל אחד מהם צריך לעמוד לבחירות במרכז המפלגה, שלא ישכח ולא יסלח למי שנוגע בראש ממשלה מכהן, אפילו אם הוא ובני משפחתו מצפצפים על החוק. הם אינם היחידים במפלגה זו.

אבל התמיהה הגדולה היא על מפלגות האופוזיציה, ובעיקר על מפלגת העבודה, שחברה בינתיים לקואליציה. בעבר היה חבר הכנסת אופיר (פז) פינס ממפלגה זו המבקר החריף ביותר של החלטת מזוז בנושא האי היווני ובנושאים אחרים. כאשר נשאל פינס, היום שר הפנים, בראיון שנערך עימו לפני כמה ימים בנושאי החלטותיו האחרונות של מזוז, מילא פיו מים והשמיע קול ענות חלושה.

גם אנשי "יחד" הדנים בימים אלה אם לחזור להיות נמרצים תחת השם: "מרצ", לא מגלים מרצ רב בכל הנוגע למזוז והחלטותיו בנושאי השיוויון בפני החוק והחיבורים בין ההון והשלטון. שני חברי הכנסת הוותיקים - יוסי שריד ורן כהן, שהיו בעבר ראש החץ נגד התנהלותו הבלתי-מוסרית של ראש הממשלה, נכנסו לבונקר. ההינתקות עדיפה בעיניהם משלטון החוק.

גם אנשי שינוי לא יכולים להתברך ברמה המוסרית של מפלגתם שהם כה גאים בה. בעבר, כאשר היו בקואליציה, הלכו על קצות אצבעות לגבי החלטות מזוז, בעיקר משום שמנהיג המפלגה, יוסף (טומי) לפיד, היה שר המשפטים. אבל גם כיום, כשהם באופוזיציה, הם שותקים. השתיקה של יו"ר האופוזיציה לא רועמת כלל ועיקר.

מה שמדאיגה במיוחד היא השתקנות שהפכה להיות מכת נבחרי העם, בכל הנוגע להתנהלותו של מזוז. בתקופת ההינתקות הממשמשת ובאה, הוכיח מזוז שהוא הקדים, ומזה כמה חודשים הוא מנותק, מהלכי הרוח הקיימים בעם לגבי החלטותיו השגויות, המוזרות והחנפניות.

ובעצם, אנחנו חיים היום בעידן חדש שבו הכול לא שפיט.
 

 
 
 

לא הייתי מטריח את עצמי להתייחס, במסגרת זו, לתופעה הישראלית ששמה "עוזי כהן", אלמלא הפנו את תשומת ליבי לתגובתו המתקושרת, של מי שעומד להיות דוגמן של משחות שיניים - לשאלות נוקבות שהציגה לפני כמה ימים עמותת אומ"ץ הפועלת למען מינהל תקין וצדק משפטי וחברתי לראש עיריית רעננה, זאב ביילסקי, בעניין חשד להעדפות חריגות שזוכים בעיר מגוריהם עוזי כהן ובני משפחתו.

עוזי כהן קיבל שדרוג אישי, בגלל יכולת בחישה ותיחמון במרכז הליכוד. כהן הציע, באחד המקומונים בשרון, לאנשי עמותת אומ"ץ שיש לי הזכות והכבוד לעמוד בראשה, לנשק לו באחוריו. זו הייתה תגובתו לפניית המקומון.

מאחר שמעולם לא נשקתי באחוריו של אף אדם, אני שומר לעצמי את הזכות להיות עקבי ולדלג גם על ישבנו של עוזי כהן, ולעסוק דווקא בראשו, בהנחה שיש אצלו פער בין שני איברים אלה - למרות שהקידום הפוליטי שלו ברעננה, שבה הגיע למעמד של סגן ראש עיר, כל יכול, ואחר כך בליכוד שבה הוא נחשב למושך בחוטים שזכה בכפיל בתכנית "ארץ נהדרת": המדגים לעיתים מציאות של תקשורת ישירה בין עוזי כהן לבין ראשי המדינה.

אני שואל את עצמי: כיצד קרה שבמרכזה של מפלגת השלטון צמח אדם, שחרף יכולותיו הדלות ומגבלותיו השקופות, הוא נחשב מזה זמן לא רק כקבלן הקולות הראשי שלה, אלא גם כ"הוגה דעות" של חברי המרכז, וכמי שמרשה לעצמו להופיע בשמם ולומר מה הם חושבים ובמי הם בוחרים.

כשנוח היה לעוזי כהן לפעול נגד ההינתקות, לא הייתה לו בעיה לעלות על הבריקדות ולעורר את הרושם שהוא מדבר בשמם של מאות חברי המרכז. וכשהיו אליו פניות מצידם של כמה מקברניטי המדינה שהוא נהנה מחסדם, לא הייתה לו בעיה לברך על ההינתקות. ויש עוד כמה דוגמאות טובות. ספק אם עוזי כהן מכיר את המילה אופורטוניזם, אבל הוא קורץ מהחומר הזה.

עוזי כהן ידע מאז ומתמיד לא רק מאיזה צד מרוחה פרוסת הלחם השלטונית, אלא כיצד אפשר ל"מרוח" שרי הממשלה ולסדר את אחיו בתפקידי ייעוץ אצל שר החוץ סילבן שלום ואצל השר לביטחון הפנים גדעון עזרא. עמרי שרון יודע היטב מתי לחבק אותו חיבוק דובי שאי אפשר לחמוק ממנו.

עם השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, יש לעוזי כהן קשר מיוחדים. עובדה, כאשר הייתה השבוע פריצה לאחד מקרובי משפחתו וניידת המשטרה לא הגיעה במהירות שהייתה דרושה לעוזי כהן, הוא טילפן ישירות אל השר לביטחון פנים ומיד הגיעה ניידת. כאשר נשאל על כך גדעון עזרא במשדר רדיו, השיב שהמכשיר הסולולרי שלו לא חסוי וכל אזרח יכול לפנות אליו.

חברי מרכז הליכוד למדו בזה אחר זה כיצד אפשר ליהנות ממנעמי השלטון, במישרין או בעקיפין, כדי לקבל טובות הנאה, וכיצד ניתן להפעיל אישית לוחצת על שליחיהם ונבחריהם על תנאי בשעה שהם באים תכופות בהמוניהם למשכן הכנסת ויוצרים מהומות.

עד לאיזו רמה הגיעה רמת התביעות של חברי מרכז הליכוד, ניתן היה ללמוד מצעדו של אחד מחברי המרכז שביקש דמי תיווך בסך של לא פחות מ-100 אלף דולר, ממפעל שמייצר חומרי גלם לטנק המרכבה. הוא נימק את בקשתו בכך שעלה בידו לשכנע את שר הביטחון, שאול מופז, להעביר את רוע הגזרה ולמנוע את הסגירה המתוכננת של פרויקט המרכבה מסיבות תקציביות... מופז אומנם חזר בו מהכוונה ויצור הטנק הישראלי נמשך.

ניתן להניח שמורה הדרך של אותו חבר מרכז היה עוזי כהן. אחרי כל זאת, אין להתפלא על כך שוועדה מפלגתית בראשותו של השר מאיר שטרית, שמונתה בשעתו על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, במטרה לשנות את שיטת הבחירות בליכוד, עלתה על שרטון.

הוועדה המליצה לעבור לשיטת הפריימריס, שבמסגרתה כל חברי הליכוד יבחרו את מועמדיהם לכנסת הבאה, ובעקיפין - לממשלה ולראשות הממשלה. אלא שמרכז הליכוד לא רצה לאבד את כוחו ואת הנוכחי, והשיטה הישנה שמבטיחה השפעה ישירה ולוחצת של חברי המרכז, תימשך. התיגמול יהיה בהתאם. אין צורך להדגיש כמובן שעוזי כהן היה ה"טבח הראשי".

באחת מתוכניותיו של מיקי רוזנטל, "בולדוג", הוא סיפר על חולה במחלה קשה שאינה מקבלת מקופת החולים שבה היא מבוטחת את התרופה היקרה שעשויה להציל את חיה. רוזנטל לא התעצל, ניגש אל עוזי כהן, ובראיון מצולם שוחח עוזי שלנו ישירות עם שר הבריאות, דני נווה, ללא הכנה מוקדמת. וראה זה פלא: התרופה המיוחלת הגיעה ליעדה. החולה תיזכה בה מכאן ולהבא ללא הגבלה.

מה יעשו אלפי חולים שאין להם קשר עם עוזי כהן ומיקי רוזנטל לא מגיע אליהם? לפעמים מתחשק לי להשמיע את הקריאה התיאטרלית: "זעקי ארץ אהובה". ואז אני נזכר שהארץ הזו הייתה אמורה להיות ארץ זבת חלב ודבש, אבל במרוצת השנים, ככל שרמת השחיתות במדינה הלכה וגאתה, החלב החמיץ והדבש הפך למר,
אנחנו חיים היום למרבה הצער והבושה בארץ נעדרת.
 

 
עמודים שלמים בעיתונות, שלטים מאירי עיניים בצידי הדרכים, סרטונים בתקשורת האלקטרונית, מסע יחצ"ני אגרסיבי, פעילות לוביסטית וגימקים למכביר, מהווים חלק נכבד מהתחמושת שהכינו הבנקים לקראת פרסומו בשבוע הבא של דוח ועדה בראשותו של מנכ"ל משרד האוצר, יוסי בכר.

הוועדה ממליצה בדוח שלה, בין השאר, להפריד מהבנקים את קופות הגמל המגלגלות סכום של 200 מיליארד שקלים, על-מנת להגביר את התחרות בין הבנקים ולאפשר את הגדלת התשואות המשולמות כיום לציבור החוסכים.

הוועדה ממליצה למכור את הקופות בשוק החופשי לחברות פרטיות חוץ-בנקאיות, המעניקות ללקוחותיהן תשואות נדיבות ומשתלמות יותר.
הבנקים נהנים כיום ממעמד ביתי כתוב ובלתי מוצהר של מונופול, ומחזיקים כיום ב-90 אחוז של קופות הגמל וקרנות הנאמנות.
קופות הגמל נחשבות לביצי זהב, ומכניסות להם ללא מאמץ מיוחד מאות מיליוני שקלים מדי שנה, בתשלום עמלות למיניהן. הם לא מוכנים להיפרד מהן בקלות.

לא קשה לנחש מדוע חוששים הבנקים מתחרות, שתחייב אותם להוריד את העמלות השונות והמשונות, לרבות אלה שאנחנו משלמים על האוברדראפט. מדי פעם זורקים לנו הבנקים "עצם", כמו, למשל, ביטול עמלת השורה. אבל, את הבשר השומני הם שומרים לעצמם.

מאחר שקשה לבנקים לשכנע את הציבור ביתרונות של ניהול הקופות על-ידם, וקרוב לוודאי שניהול מסוג אחר יהיה זול יותר לציבור המפקידים שיתבקש לשלם עמלות נמוכות יותר, הם שלפו מחדש את ה"נשק הסודי" שלהם: הפחדה של הציבור.

מפחידים את הציבור בכך שהוא שם, כביכול, את כספו על קרן הצבי, וכי המקום הבטוח ביותר הוא הבנק, שחדל אמנם מזמן להיות "ידיד" אבל הוא עדיין "מכר בעל מוניטין ומשאבים בתי נדלים".
פרופ' מישל סרנת, שנמנה בשעתו על חברי ועדת בייסקי (הוועדה שחקרה את הגורמים למפולת הגדולה של מניות הבנקים שאירעה באוקטובר 1983), היה כבר בסרט הזה בתקופה שהבנקים עמדו על סף קריסה, והממשלה הצילה אותם במימון קופת המדינה המדולדלת.
פרופ' סרנת אמר על כך: "הבנקאים החלו כבר במסע ההפחדה. כדרכם מימים ימימה, כאשר אין להם דרך לשכנע את הציבור בממצאים אובייקטיביים, פותחים הבנקים, באמצעות אגוד הבנקים, במסע להפחדת הציבור. זה מה שקורה עכשיו בקמפיין הפרסומי נגד המלצות ועדת בכר, וזה מה שקרה אחרי פרסום מסקנות ועדת בייסקי".
ואומנם, מי שבוחן את משמעות "דוח בכר" מבין שהבעיה העיקרית שעד כה לא נפתרה היא נושא הקרטל שקיים לכאורה בין הבנקים. למרבה האירוניה, שניים מהם, לאומי ודיסקונט, הם בנקים שמצויים עדיין בבעלות המדינה.

בעבר הוצגו שורה של ראיות לכאורה בנושא רגיש זה. אך עד כה לא נפלה הכרעה ולא ננקטו צעדים משמעותיים שיכולים היו לזעזע את המערכת הבנקאית. הנשכרים מכך לא היו מאות אלפי לקוחות שמעולם לא צחקו בדרך אל הבנק. להיפך: לקוחות רבים בכו בדרכם הביתה נוכח העמדה הנוקשה והתובענית שגילו הבנקים כלפיהם.

עורך דין יובל ינאי, היועץ המשפטי של עמותת אומ"ץ למען מנהל תקין שיש לי הכבוד לעמוד בראש הנהלתה, הגיש בשעתו תלונה לממונה על ההגבלים העסקיים בבקשה לחקור את נושא הקרטל באורח יסודי ובלתי תלוי. בתגובה לכך קיבלנו תשובה לאקונית: שהנושא "מצוי בבדיקה". אבל בדיקה שאני ערכתי העלתה, כי החלה אמנם חקירה ביחידת החקירות של הרשות שבראשה עומד תת-ניצב (בדימ.) מאיר גלבוע, אבל החקירה תקועה. אולי בגלל הנחיות סמויות של גורמים מזוהים.

מי שחושב שהבנקים לא נערכו מבעוד מועד לקראת דוח ועדת בכר, אינו מתמצא היטב שמתרחש מאחורי הקלעים. הדוחות הכספיים האחרונים מלמדים שהבנקים הרוויחו ברבעון האחרון סכומי עתק, חלקם, כמפורט, מעסקי קופות הגמל. אין להם, איפוא, כל בעיה להשקיע מעט מרווחים אלה בשטיפת מוח של אזרחי המדינה ובהפחדת ציבור הלקוחות.

זאת ועוד: שמחתם של אלה שסבורים כי ניתן לכופף את הבנקים, הנה, ככל הנראה, מוקדמת. הקואליציה הנוכחית תתקשה לגייס לפי כל הסימנים רוב בכנסת. חברי כנסת לא מעטים ישמחו להמשיך לשמש משתפ"ים של הבנקים ולשרת את אילי ההון.

למטרה זו נחלצו באחרונה שתי תנועות: "אזרחים למען צדק חברתי", הפועלת נגד עוולות המערכת הבנקאית, ואומ"ץ, למערכה ציבורית משפטית משותפת בניסיון למנוע מהבנקים הכול יכולים לסכל המלצות של ועדת בכר.

אנחנו מתכננים בימים אלה לבצע במשותף שורה של פעולות, במשאבים הצנועים ביותר שעומדים לרשותנו, אבל עם הרבה מוטיבציה ונחישות. אני קורא לאזרחים שנושא זה מעיק עליהם להצטרף אלינו, על-מנת להוכיח לראשי הבנקים ועושי דברים כי הכסף לא תמיד מטהר ממזרים ואינו עונה על הכול.
 
 
 

ערב המהפך ההיסטורי ב-1977 שבה עלה לראשונה הליכוד לשלטון, קמה מפלגה פוליטית חדשה בשם ד"ש שהציבה לה כמטרה לשנות פניה המושחתים של הפוליטיקה הישראלית. עם מייסדי המפלגה נמנו שלושה אלופי צה"ל, שהאמינו כי בכוחם לתרום למימוש המשימה הבלתי אפשרית כמעט מאיר עמית, מאיר זורע ואהרון יריב, אנשי עסקים עתירי הון מסוגו של שלמה אליהו, פוליטיקאי מבריק שנפלט מהליכוד, עורך הדין שמואל תמיר, השבוי הבכיר ביותר במלחמת יום כיפורים אסף יגורי, וקבוצה של יוצאי תנועת "שינוי" שלבשה גוון אידיאולוגי בהם פרופ' אמנון רובינשטיין, אברהם פורז, יורם אלסטר ואחרים.

בראש התנועה עמד הרמטכ"ל השני של צה"ל, רב-אלוף (מיל.) יגאל ידין, אריכואלוג במקצועו שנחשב במשך שנים כתקווה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית. היו שהשוו אותו לגנרל הצרפתי האגדי שרל דה-גול, שחזר מן הכפור הממושך כדי להציל את הרפובליקה השוקעת.

ד"ש זכתה להצלחה מסחררת, והצליחה להכניס לכנסת תריסר חברי כנסת. אבל כגודל הציפייה היה גודל האכזבה. ד"ש הצטרפה לקואליציה בראשותו של מנחם בגין ויתרה על מרבית עקרונותיה, ועד מהרה החל בתנועה המאבק על התיקים בדומה למפלגות הוותיקות והמסואבות.

יגאל ידין נתמנה כסגן ראש הממשלה, ותוך תקופה קצרה התגלה כמנהיג אפור וחסר כריזמה, שנכנע לבגין בשורה של נושאים ולא שלט במפלגתו שבה עשה כל איש הישר והלא ישר בעיניו.

באורח טבעי החל תהליך התפוררותה של ד"ש. מרבית הלוחמים וחולמים פרשו לחלוטין מהחיים הפוליטיים אחרי הניסיון הכושל. יגאל ידין "התאדה", תנועת "שינוי" עלתה על שרטון ורק אדם אחד נשאר וסירב לכבות את האורות והתעקש לשמור על הגחלת. זהו עורך הדין אברהם פורז, שהחליט להמשיך ולהחזיק במותג "שינוי" ללא מפלגה וכמעט ללא חברים.

פרשנים פוליטיים מיומנים היו מאוחדים בדעה שד"ש הותירה אחריה אדמה פוליטית חרוכה, ואין כל סיכוי שמפלגה חילונית נוספת תחקה את ההצלחה של ד"ש. ואמנם, השממה הפוליטית נמשכה למעלה מעשרים שנה, ואת החלל תפשה מפלגה החרדית של עדות המזרח (ש"ס), שהתמודדה כבר בהצלחה ארבע פעמים במערכות הבחירות, תקעה יתד של קבע בחיים הפוליטיים וזכתה לנתח משמעותי ממשאבי המדינה בגלל אופייה הבסיסי כמפלגה קואליציונית של "תן וקח".

במערכת הבחירות האחרונה קרה הבלתי יאומן: תנועת "שינוי" שהיתה שרויה בתרדמת ממושכת, עברה בהצלחה והכניסה 15 חברי כנסת, רובם אפורים ואלמונים, והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת.

האינתיפאדה המתמשכת, המצב הכלכלי החמור, השחיקה הבלתי פוסקת של נורמות מוסריות במדינה, והאכזבה מהליכוד והעבודה, הולידו כמיהה למשהו חדש שיבלום את הנסיגה של המדינה עשרות שנים אחורנית. שם משפחתו של לפיד הפך לסמל.

אין ספק שהישג בלתי רגיל זה נזקף בראש וראשונה לזכותו של מנהיג המפלגה, העיתונאי לשעבר יוסף (טומי) לפיד, שצבר פופולריות אישית רבה בזכות השתתפותו במשדר הטלוויזיה "פופוליטיקה" ובתוכניות אישיות ברדיו.

אחד הדגלים הבולטים שהניפה "שינוי" בראשות לפיד, היתה השינאה למגזר החרדי שמנהגיו הצטיירו בעיני הציבור החילוני כ" סחטנים". זו היתה הסיבה שבמו"מ הקואליציוני שהתנהל בבית חברו האישי של לפיד, אהוד אולמרט, הפכו החרדים לפסולי קואליציה.

רבבות בוחרי "שינוי" האמינו לתומם כי טומי לפיד, האיש המתלהם האגרסיבי וגס הרוח מ"פופוליטיקה", שנתמנה כסגן ראש הממשלה ושר המשפטים, ישנה אורחות התנהגותו ויהפוך למנהיג אחראי ושותף פעיל לגורל המדינה ועתידה. שוחרי הדמוקרטיה קיוו שלפיד לא יהפוך לעסקן מן השורה, ויעלה בידו לרסן את כללי ההתנהגות של שרון, שנוהג מזמן על-פי העיקרון ש"המדינה זו אני", בועט בכללי היסוד של הדמוקרטיה בגלל דבקותם של שרי הליכוד בכיסאותיהם.

אזרחים הדואגים לאופייה המוסרי של המדינה ייחלו לכך שלפיד יתרום את חלקו לבלימת השחיתות במדינה, שראש ממשלתה, בני משפחתו, כמה ממקורביו ומבני בריתו הפוליטיים, לא גילו מעולם רגישות כלפיה.

אבל המציאות העגומה טפחה על פניהם של כל המאמינים והתמימים, והוכיחה שלפיד הוא איש של מלל ולעיתים גם של מתק שפתים. וכאשר הוא נדרש למעשים, לא תמיד תפארתו עליהם.

מי שעקב מקרוב אחרי התנהלותה של הממשלה הנוכחית בנושאים המדיניים, הגיע למסקנה הבלתי נמנעת שלפיד מתגמד לא אחת בפני שרון. וגם כאשר נדמה שצעדיו של שרון חופפים את מצע "שינוי", השפעתה על דרכה של הממשלה בטלה בשישים. לפיד הוא כיום אחד הקרונות ברכבת שהקטר הוא שרון.

רק בתחום השינאה לדתיים יש ללפיד הישגים לא רעים (כמו ביטול משרד הדתות). אבל כנראה שהוא יתקפל מול תביעת ראש הממשלה לצרף את "יהדות התורה" לקואליציה כרשת ביטחון, בעיקר כשהוא עשוי לפגוש חבר ותיק הרב ישראל אייכלר. מ"פופוליטיקה" כמובן.

צקצוקי הלשון של לפיד בשעתו בנושא מניעת הקצבות מיוחדות של משרד האוצר מתחת לשולחן למפלגות הדתיות, חשפו מידה בלתי מבוטלת של צביעות כאשר התברר שגם "שינוי" הלכה בדרך זו, והסדירה בסתר הקצבה בנושאי תרבות ואמנות בדיוק בשיטה שנגדה נאבקה בגלוי.

יש הסבורים שחטאו הגדול ביותר של לפיד הוא סגידתו לאילי הון, שבאה לידי ביטוי בכמה הזדמנויות. אחד האחרונים בהם הוא המיליארדר יוסי מימן, בעל פרויקט הולכת הגז בשותפות עם מצרים וחברת החשמל הישראלית.

יש כנראה גם רגליים לסברה שלפיד יהיה מוכן ל"הקריב" את שר התשתיות יוסף פריצקי, איש "שינוי", ולהסכים להעברתו למשרד ממשלתי אחר אם הא יתמיד בהתנגדותו הנחרצת למינויו מחדש של אלי לנדאו, הנמנה על מקרוביו של שרון ומרוקחי ההתקשרות עם מימן, לקדנציה נוספת בתפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל.

לפיד עשוי לשתף פעולה עם שרון כדי לסלול את הדרך למיניו של שר אחר, צייתן יותר, שישתף פעולה עם ראש הממשלה, ויגיד אחריו אמן בנושאי חברת החשמל על כל המשתמע מכך. אבל דומה, נקודות התורפה העיקריות של לפיד הן דווקא בתפקידו כשר המשפטים, שבו ניתנה לו הזדמנות פז לחזק את אמון הציבור במערכת המשפטית שהפכה תקוותו האחרונה, נוכח הבקיעים והחורים בגופים המופקדים על אכיפת החוק במדינה. אך לפיד כשל. העובדות המדברות בעד עצמן:

כאשר נכנס לפיד לתפקידו, הוא הכריז כי יפעל לחיזוקה של המערכת ולעצמאותה מול הרשות המחוקקת. אבל בפועל הוא הפך להיות "גרופי" של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. מעולם לא היה לברק שר משפטים כל כך צייתן.

לפיד נהג בהתחסדות בפרשת ה"האי היווני", שבה היו שקועים עד צוואר ראש הממשלה ובנו גלעד, ונחשד בקבלת טובת הנאה גם חברו הקרוב, הכוכב הנצחי של "פופוליטיקה", מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט.

לפיד הכריז אמנם שאם יוגש כתב אישום נגד שרון, לא יהיה מנוס מפרישתו של ראש הממשלה. אבל כל הסימנים העידו על כך שזהו מס שפתיים ותו-לא. לאורך כל הדרך לא נהג לפיד כנושא לפיד החוק. נראה היה שהוא נמנה עם אלה הסבורים שבעיותיה המדיניות והביטחוניות של המדינה יכולות להכתיב לעיתים מהלכים משפטיים של היועץ המשפטי במהלך המלחמה בשחיתות.

לפיד אמר גם שהוא לא מתערב בעניינו של חברו אולמרט, ולא מתעניין מה קורה בחקירה המתנהלת בנושא זה, ולא מדבר איתו כלל על כך. אבל עוד בטרם התקבלה ההכרעה בעניינם של משפחת שרון ושל אולמרט, הוא פעל לקידום מועמדותו של ידידו האישי ופרקליטו, עורך הדין אלי זהר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, במקומו של אליקים רובינשטיין שהיה על סף פרישה מתפקידו.

עורך הדין זוהר הוא במקרה או לא במקרה גם פרקליטם המשותף של שרון ואולמרט בתחומים מסוימים. והמבין לא יבין. מחשש של ביקורת ציבורית חזר בו ברגע האחרון מקידום המועמדות.

בפרשת מינויים של פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, לכהונת שופטים בבית המשפט העליון על-ידי ועדה שהוא עמד בראשה, הפך את דיוני הוועדה לפארסה, כאשר הודיע מראש על העדפות שלו בבחירת השופטים החדשים. ארבל ורובינשטיין היו ביניהם. זאת ועוד: החלטתו הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה החדש, מני מזוז, לסגור את תיקו של אולמרט, נתקבלה אצל לפיד בשימחה גלויה.

לפיד גם הקפיד להכריז כי הוא לא מתעניין בהחלטתו של מזוז לגבי המלצת הפרקליטות להעמיד לדין את שרון ובנו גלעד בפרשת, ה"אי היווני". אבל לא הסתיר את נטיית ליבו, כאשר הכריז כמה ימים קודם במועצת שינוי, כי יש לו יסוד להניח שלא יוגש כתב אישום. רק תמימים מאמינים שלפיד לא ידע על החלטת מזוז שהודלפה לתקשורת זמן מה לפני פרסומה ברבים.

אחרי שפורסמה באורח רשמי החלטתו של מזוז, הודיע לפיד שהוא תומך במזוז - שהאשים את ארבל בכוונת זדון בהגשת טיוטת כתב האישום. במקביל הודיע גם על תמיכתו בארבל, למרות הסתירה התהומית בעמדותיהם. לפיד הוסיף שאין בדעתו לכנס מחדש את הוועדה לבחירת שופטים כדי לדון מחדש במינויה של ארבל. למזוז הציע לעבור קורס לשיפור הופעתו בתקשורת.

אבל הפרשה האחרונה שקשורה בפרסום של יואב יצחק ב"מעריב" וב-Nfc על אודות "פגישה חברתית" לכבוד מינויה של ארבל שנערכה בביתו של יו"ר סיעת הליכוד, חבר הכנסת גדעון סער, שהיה בעבר המתמחה שלה, שבה נטלו חלק גם לפיד ועיתונאית חצרה של ארבל, שלי יחימוביץ, הקדיחה את תבשילו של לפיד.

קרוב לוודאי שיואב יצחק שגה בכך שלא הקדיש מאמץ רב יותר כדי לוודא שהפגישה נערכה לפני קבלת הכרעתו של מזוז, מאחר שהפרסום יצר רושם הפוך. אילו נהג כך היה ניטל אולי העוקץ בנושא ה"תדרוך" המוקדם של יחימוביץ. אבל נקודת הכובד שלו היתה חשיפת הארבעה שנועדו יחדיו: ששר המשפטים טומי לפיד, איש הרשות המבצעת, עדנה ארבל, אשת הרשות השופטת, גדעון סער, איש הרשות המחוקקת, ושלי יחימוביץ, נציגת "הממלכה השביעית".

חכמינו התייחסו כידוע לתופעה של "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו"? למרבה הצער הם לא נתנו את דעתם על התוועדות של ארבעה. אבל אנחנו, ההדיוטות, לא צריכים הסברים על אופייה של הפגישה החברתית שבה סכרו המשתתפים פיהם, ולא הזכירו אצת המילה מזוז.
אחרי הפרסום חזר שר המשפטים להיות טומי הוותיק מ"פופוליטיקה". הוא השתלח ביואב יצחק בגסות רוח, ניבל את פיו, וכינה אותו בכינויי גנאי שונים כדרכו בקודש ובטלוויזיה. בכך עלה בידו אולי לפגוע זמנית במוניטין המקצועי המוכח של יצחק אבל יותר מכל פגע לפיד בעצמו.

אנשי "פופוליטיקה", שהקימו כאמור את הקואליציה הנוכחית ומכתיבים כיום מהלכים שונים של הממשלה, החזירו למישור הממלכתי את רמתה של התוכנית בתקופתו של טומי.

טומי לפיד המתלהם חזר להיות הכוכב של "פופוליטיקה", הפעם בשינוי משמעותי. הפעם הוא לא משעשע את צופי התוכנית, אלא מעציב את קהל בוחריו, ואת אלה שהיו מוכנים להעניק לו אשראי פוליטי. עכשיו יש כבר ללפיד בציבור הרחב חשבון מוגבל. גם בקרב חברי סיעת שינוי בכנסת, וחברי התנועה, מנשבות כבר רוחות מלחמה אחרי שהתברר שהלפיד עירום.

ההיסטוריה הפוליטית הטראגית של ד"ש עלולה כנראה לחזור על עצמה במהדורה של שנות האלפיים. האיש שנושא באחריות לכך הוא טומי לפיד, שלפידו הכבוי משקף כנראה את ראשית התפוררותה הבלתי נמנעת של "שינוי".
 
 
 

לפני חצי תריסר שנים, כאשר כיהנתי כחבר נשיאות מועצת העיתונות, היה לי הכבוד להימנות על הצוות שהכין את כללי האתיקה ולחתום על אמנה המחייבת את אמצעי התקשורת לכבדם.

אחד הסעיפים החשובים קובע, בין השאר: במידה ועיתונאי שוגה וכותב עובדה לא נכונה שפוגעת באדם זה או אחר, הוא מחויב לתקן את המעוות.

במשך כל שנות פעילותי המקצועית הקפדתי, במידת יכולתי המקצועית, לשמור על סעיף זה, אף כי לא תמיד זכיתי לשיתוף פעולה של כלי התקשורת שבו פורסמו הדברים.

נדרשתי להערה בעלת משמעות זו מבחינתי, בעקבות פרסום שגוי שלי במדור המאמרים של Nfc. ב-18 באפריל 2003, במאמר תחת הכותרת: "דין ללא עינוי", שבו ביקרתי מקרים שבהם אנשי עסקים ונאשמים למיניהם "מושכים" בכוונה תחילה את משפטיהם הפליליים וטוענים לאחר מכן שהיו קורבנות של "עינוי דין", הזכרתי, בין השאר, את המקרה של סמנכ"ל "גמולות לשעבר אלון צברי שהורשע ונדון למאסר בגין ביצוע עבירות פליליות".

בין השאר כתבתי: "השופט עודד מורדיק התייחס להתארכות המשפט, וקבע כי תקופת המשפט הארוכה שנמשכה חצי תריסר שנים קשה לנאשם ולמשפחתו, אבל המשקל שיש לתת לנסיבה זו בפסק הדין הינו נמוך".

בעקבות הפרסום פנה אלי אלון צברי, והעביר אלי את הנוסח המדויק של דברי השופט. ואלה שונים ממה שנכתב כאן. וכך אמר השופט:

"עלי לציין, כי לגבי הזמן הארוך שבו התברר המשפט לא יכולה להיות שמץ של טענה כלפי צברי. הוא התייצב לישיבות בית המשפט ולא עשה מעשה לא חוקי כלשהו לשם הטיית מהלכי המשפט לצרכיו או לשם עיכוב מהלכם".

אני מצטער על הפגיעה באלון צברי.

מתברר שהסיפור המשפטי שלו עדיין לא הסתים, והכדור המשפטי הועבר לבית המשפט העליון בעקבות ערעור שהגיש צברי על גזר הדין. במהלך דיון בערעור שאמור היה להישמע לפני כמה ימים, פנתה השופטת דליה דורנר אל התובעת ביקשה הסבר לזמן הממושך שבו התנהל התיק. השופטת מתחה ביקורת בנושא זה.

שמיעת הערעור נדחתה בהמתנה לתגובת הצדדים להצעה שהגיש להם בית המשפט בעניין תנאי שחרורו בערבות.

במכתב אישי ששיגר צברי אלי לפני כמה ימים, הוא כתב, בין השאר: "עינוי דין זה שממדיו ועוצמתו קשים לתיאור, כשאינם באים בגזר הדין במשקל הפרופורציוני, מעלים מחשבות ואף מסקנות של זילות חיי האדם. 10 שנים גוררת אותי ואת משפחתי המערכת המשפטית...".

מכאן ואילך זכות הדיבור לבית המשפט העליון.
 
 
 

ה"שליפה" החדשה של שר הפנים, אברהם פורז, שהיא הדחתו של רשם העמותות, עורך הדין עמירם בוגט, החטיאה את מטרתה ועוררה תמיהה. פורז נחשב לאחד מנושאי הדגל של "שינוי", אך כמה מהשינויים שהוא ביצע באחרונה לא מזכים אותו בתשואות.

נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, ביטל אמנם את פיטורי הרשם והודיע שאינם חוקיים, מאחר שזו אינה משרת אמון שמאפשרת פיטורים כשיש חילופי שרים. ואם בכל זאת מתעקש השר לפטרו, יש לעשות זאת על בסיס תשתית עובדתית, בתום לב ובהגינות.

עד כה נמנע שר הפנים לתת הסבר רשמי לסיבת ההדחה, והסתפק בכך שחוזהו של הרשם שמסתיים בסוף השנה לא יחודש. אבל בסביבתו הקרובה של השר היו כאלה שהדביקו לבוגט את הכינוי המשמעותי: "אדם שנוי במחלוקת".

המילון של אבן שושן מגדיר כך את המטבע הלשוני: "שנוי במחלוקת: מוטל בספק. יש דעות שונות עליו".

ללא ספק, קל להדביק כינויים כאלה לפקידי ציבור שלא חפצים ביקרם ומעוניינים לסלק אותם מתפקידם. אלא שהפעם מדובר בפקיד בכיר שממלא תפקיד בכיר וכפוי טובה. מכל עבר אורבים לו והממונים עליו לא מעניקים לו גיבוי. ואמנם, אין זו הפעם הראשונה ששאלת החלפתו של רשם העמותות עולה על הפרק.

בעבר נשמעו לא אחת טענות כי בוגט חובש הכיפה, ותושב מעלה האדומים, מחמיר דווקא עם עמותות המזוהות עם מחנה השמאל. הביקורת הגיעה לשיאה בתקופת החקירות נגד העמותות שהיו מזוהות עם ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, שהועברו לחקירת המשטרה.

גם החלטתו האחרונה של הרשם, לשגר הערת אזהרה לפני פירוק לעמותת סרבני השטחים, לא הוסיפה לו נקודות. אבל המציאות האובייקטיבית מוכיחה שהרשם היה חסר פניות, והפגין יד חזקה לא פחות כלפי עמותות ימניות ודתיות, גם כאלה שפעלו מעבר לקו הירוק.

לזכותו של בוגט יאמר, שבחצי תריסר שנות כהונתו הוא נאבק ללא פשרות בעמותות שפשתה בהן שחיתות והיה מוכן לשלם את המחיר.

בשעתו גילה לי הרשם, כיצד מפעיל עליו לחצים שר הפנים לשעבר, אלי ישי, בתקופה שהיה הממונה עליו, בדרישה שלא יעמיק חקירות בחשדות לאי סדרים שנעשו בעמותות של ש"ס. בוגט לא התכופף, ולא העניק לעמותות האלה הנחות. הוא המשיך את הטיפול, והעבירו לחקירת המשטרה, שלמרבה הצער לא התאמצה במיוחד להשלים את החקירות. לשווא נדנד הרשם למשטרה לזרז את החקירות בעמותות אלה אך הדבר לא עלה בידו.

אין תימא שישי רצה לסלקו, אבל לא הספיק בגלל סילוקה של ש"ס מהקואליציה. בוגט לא ויתר, ולחץ על אגף התקציבים של האוצר
להפסיק הקצבות מכספי המדינה לעמותות אלה, וגם לעמותות נוספות שחוטאות במנהל לא תקין.

מקובל לומר שאין אדם שאין לו תחליף, והדברים אמורים גם לגבי עורך הדין בוגט. אבל לפעמים נדמה, שיש החלטות מיניסטריאליות שנויות במחלוקת. פרשת הדחתו של רשם העמותות היא אחד המקרים האלה.

זכותו של הציבור לדעת מדוע השר פורז מתעקש לסלק משרת ציבור נאמן, ואם יש דברים שהוא יודע ואנחנו לא יודעים.

שר הפנים חייב לנו תשובה.
 

בעיתוי מקרי של פיטורים חוזרים ונשנים בסקטור הציבורי והפרטי, שהביאו לגידול נוסף בשיעור האבטלה, חשף בימים האחרונים מבקר המדינה תופעה פסולה של נפוטיזם בשתי החברות הממשלתיות: אל על וחברת החשמל.

המבקר הצביע, בין השאר, על כך שמאות עובדים מתקבלים לעבודה לא על סמך כישוריהם האישיים, אלא בגלל קשריהם המשפחתיים. ואין פוצה פה ומצפצף בהנהלותיהן של החברות הללו.

למען האמת העובדתית: התופעה של קליטת בני משפחה במקומות עבודה אטרקטיביים במשק, קיימת מזה שנים, אף כי בהיקפים קטנים יותר בכמה גופים ציבוריים.

תופעה זו מהווה למעשה חלק מנוף התעסוקה הישראלי, שבו יש עדיפות של קשרים על כישורים.

קליטת עובדי המשפחה נעשית בניגוד לכללי המנהל התקין, תוך עקיפת חוק המכרזים, פגיעה בקידומם של עובדים אחרים שאינם קרובים לצלחת, ובלימת קבלתם של עובדים חדשים שאין להם קרוב משפחה.

בתחום קבלת קרובי המשפחה מסייעים רבות שרים, חברי כנסת, ראשי ערים אישי ציבור ומנכ"לים המתואמים עם פעילים פוליטיים מרכזיים.

המציאות מלמדת שהמצב הכלכלי גרם לכך שחברי מרכזים של מפלגות שיכולים לחרוץ את גורלם ועתידם הפוליטי של שרים וחברי כנסת - לשבט או לחסד, לא מסתפקים כבר בחברות בדירקטוריונים ובתפקידים שיש בהם רק כבוד. על הפרק עולה לעיתים מזומנות הנושא של פרנסה בעיקר לקרובי משפחה צעירים או מובטלים.

למרבה האירוניה, אחד מאלה שמסייע רבות לשיבוצם של קרובי משפחה בחברות וגופים ציבוריים, הוא חבר הכנסת עמרי שרון, שהוכיח כבר שהוא נחון בחושים פוליטיים לא בריאים.

שרון ג'וניור לא נאם מאז שנבחר לכנסת אפילו נאום אחד לרפואה. הוא מעדיף לבחוש ולעסוק במינויים, במטרה שיסייעו לו לעת סגריר, כאשר לא ייהנה יותר מחסותו של האב.

עמרי שרון נוהג לארח בכנסת חברי מרכז ליכוד, שבאים אליו בין השאר בנושאים של תעסוקה שלהם ושל בני משפחותיהם.

שרון הצעיר מודע כידוע לחשיבותו של הליכוד המשפחתי, ויודע שמקום עבודה משותף תורם לאחדותה ולהכרת התודה שלה.

למרבה האירוניה, אם תתקבל הוראתו האחרונה של שר האוצר, בנימין נתניהו, שניתנה בעקבות דוח המבקר לרשות החברות הממשלתיות, לשרש את התופעה של ההעסקה המשפחתית, היא עלולה להיות בבחינת קריאת תגר על המשפחה השותקת.
 
 
 

רק אזרחים תמימים האמינו שוועדת הכנסת תיתן את ידה להעברת נושא הסרת החסינות מחברי כנסת, שנגדם מוגשים כתבי אישום פליליים, לגוף חיצוני בלתי תלוי - כדי שיקבע אם העבירה המיוחסת לחבר הכנסת-הנאשם קשורה למילוי תפקידו או לא.

בהצבעה שנערכה לפני זמן קצר החליטו רוב חברי הוועדה לדחות כל יוזמה בנדון, ולהנציח את המצב הבלתי נסבל של שמור לי על הנאשמים שלך ואשמור לך על הנאשמים שלך.

היה מי שתיאר את תוצאות ההצבעה כמצב שבו החתולים, נבחרי הציבור, מבקשים ללקק בעצמם את השמנת.

ה"שמנת" הזו, שמונעת העמדתם לדין של חברי כנסת והזנקתם מעל החוק, אינה מיוצרת ברמה עתירת קלוריות כזו באף פרלמנט אחר בעולם המערבי.

בית המשפט העליון נתן בשעתו את דעתו לנושא זה וקבע: "המחוקק הישראלי הפליג מעבר לדרוש ולמקובל ברוב המדינות בעלות המשטר הפרלמנטרי".

הסמכות המשפטית שנפלה לידיהם של חברי הכנסת, עלולה להפוך קרדום לחפירת ותפירת עסקות פוליטיות, במטרה למנוע מחברי כנסת להשיב על כתבי אישום. דווקא בכנסת הנוכחית, המצב הוא קריטי, בשל העובדה שכמה חברי כנסת מחוברים לגורמים פליליים בעלי אינטרסים ברורים שגם סייעו להם להיבחר.

בראש ועדת הכנסת עומד כיום חבר הכנסת עו"ד רוני בר-און
ששימש בשעתו במשך יומיים יועץ משפטי לממשלה, עד שנחשפו חשדות למעורבות פוליטית למינויו בדרכים לא כשרות והוא נאלץ לפרוש.
בעת הדיון להסרת חסינותה של חברת הכנסת נעמי בלומנטל, היה בר-און בין המצדדים להסיר את החסינות אך הרוב החליט אחרת.

בישיבה האחרונה של הוועדה הציע ח"כ בר-און שנושא החסינות יועבר למליאת הכנסת, שתכריע ברוב קולות לכאן לכאן. אבל הצעתו לא התקבלה, והוא יישר קו עם רוב חברי הוועדה.

כך תשמש ועדת הכנסת מכאן ואילך חותמת גומי לחברי כנסת, שיבחרו לשתוק בחקירות בעלות אופי פלילי. גם אם יוחלט חלילה להגיש כתב אישום נגד חבר כנסת זה או אחר,חבריהם יפטרו אותם מהצרה הזו.

למרבה האירוניה, אישרה באחרונה מליאת הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק חדשה, המחייבת להחזיר לחברי כנסת שיועמדו לדין ויצאו זכאים את הוצאותיהם המשפטיות.

אל חשש: יכול להיות שהחוק לא ימומש הלכה למעשה, מאחר שחברי כנסת לא יצאו זכאים. הם פשוט לא יועמדו לדין.
 

קולות הצהלה המוזרים שנשמעו בימים האחרונים' בעקבות פרסום טבלת השחיתות העולמית עk-hsh "ארגון השקיפות הבינלאומי" על- פיו ישראל מצויה במקום ה-13 בין 26 מדינות המשתתפות במדד השחיתות' הם שילוב של צביעות ובורות.

מי שמכיר מקרוב את דרכי איסוף המידע של הנתונים במדינות השונות שמשמשים בסיס להכנת הטבלה יודע היטב, שאין מדובר בעבודה מדעית, היא אינה מדויקת, ומה שחמור יותר הוא שהטבלה שכן פורסמה מחטיאה את האמת.

הבסיס העיקרי הם הפרסומים בכלי התקשורת המקומיים בכל מדינה, המשקפים לדעת עורכי המדד את רמת השחיתות הפוליטית במדינה זו או אחרת. מסתבר שלענישה של נבחרי ציבור שסרחו יש משקל לא מבוטל בקביעת הדירוג.

אבל המציאות הישראלית מלמדת שלא כל מעשי השחיתות של אישים פוליטיים ממלכתיים ומקומיים מגיעים לידיעת התקשורת. גם השכר והעונש במדינה צולעים לאורך השנים, ומזמן אבד הכלח על המושג שכר ועונש שהינו ריק מתוכן.

המושחתים הפסיקו מזמן להימאס במדינה. חלק מהם הינם ידוענים ( סלברייטיס) מהשורה הראשונה. ועדת הכנסת משמשת מחסום בפני העמדה לדין. היא קובעת אם להסיר חסינות של חברי כנסת בעלי כתבי אישום פליליים.

עדות לכך שיש להתייחס בהסתייגות ל"מדד השחיתות" החדש הינו דוח מוסמך שפרסמה לפני זמן קצר חברת " בי.די.אי" ( ביזנס דאטה לישראל) הידועה בדקדקנותה. הדוח המבוסס על מעקב מקומי שוטף מתמקד אמנם בעיקרו בנושאים כלכליים, אך מקדיש פרק מיוחד גם לדרג הפוליטי הנושא באחריות למצב.

בתחום זה קובע, בין השאר, כי בשלוש השנים האחרונות חלה התדרדרות בלתי פוסקת באיכות השלטון במדינה, וכי השלטון בארץ נגוע בשחיתויות בשיעור יחסי גבוה ומדורג באופן נמוך בנושא אכיפת חוקים בהשוואה למדינות אחרות בעולם.

אנחנו לא צריכים להמתין לדוחות תקופתיים של ארגונים בינלאומיים למיניהם או של סניפיהם בארץ, כדי לדעת שרמת השחיתות במדינה הגיע הלשיאים חדשים. כיום אין כמעט גוף ציבורי במדינה שבו לא פשה נגע השחיתות ברמה זו או אחרת וממשיך להתפשט כמחלה ממארת.

דומה שאין מדינה בעולם שבה היו תחת חקירות של משטרה נשיא המדינה, שלושה ראשי ממשלה, ארבעה שרי משפטים, שר לביטחון פנים שני מפכ"לים, ראשי אגף ההחקירות של המשטרה, בכירים במס הכנסה ושורה ארוכה של חברי כנסת, ראשי ערים ובעלי תפקידים בכירים. אפילו על בגדיהם של רבנים ראשיים לישראל וראשי ישיבות דבק רבב.

אף פעם לא עמדתי דום בפני פסקי דין שונים, שזיכו אישי ציבור מחמת הספק או בשל אי בהירות בסעיף של הפרת אמונים. אין לי ספק שמצויים בתוכנו שרים בהווה ובעבר, ואישי ציבור ברמה לאומית ומוניציפאלית, שמקומם האמיתי הוא מאחורי סורג ובריח.

אבל במציאות המשפטית הישראלית שבה יש סלחנות מוגזמת ובלתי מובנת כלפי אישי ציבור, הם הצליחו לצאת יבשים מאשמות פליליות. כיום הם צוחקים לנו, האזרחים, בפנים, וממשיכים במעלליהם.

הגופים שעוסקים באכיפת החוק (המשטרה והפרקליטות) נזהרים מלהיטפל מחדש ל"זכאים מחמת הספק" מחשש שיואשמו ברדיפה אישית.

דוח תקופתי לחצי השנה האחרונה שהשלים באחרונה משרד רו"ח ברלב, שעוסק בביקורת חקירתית במשרדי ממשלה, חברות ממשלתיות וגופים ציבוריים גדולים, מכיל נתונים מאלפים המצביעים על עליה בשיעור של 335 אחוז (!) במעשי הונאה ותרמית למיניהם בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. אם בארזים נפלה השלהבת והשיחים נובלים מה יגידו אזובי הקיר?

גם הם לא שותקים.

ואמנם, מתברר כי במקביל חלה עליה מדאיגה בהיקף המעילות והגניבות שנעשות על-ידי עובדי תעשייה, פקידים במקומות עבודה פרטיים ומועסקים בענפים שונים במשק.

אפשר אולי לייחס את השחיקה בנורמות המוסריות במדינה, ואת ריבוי המעשים הפליליים, במצב הכלכלי החמור שפגע קשות במאות אלפי משפחות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שההתדרדרות הייתה גם בתקופה שבה המצב הכללי היה טוב יותר. המסקנה הבלתי נמנעת היא: הדג החל להסריח מהראש, והסרחון התפשט כבר לאבריו האחרים.

אין לנו מדינה אחרת, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהאטימות של הציבור בתחום זה תתמסד, וההתדרדרות תימשך ותהפוך לנורמה בלתי נמנעת בקרב בני הנוער. רמה מוסרית ירודה של מדינה, פוגעת באשיות שלה לא פחות ממצבה הביטחוני והכלכלי. מי שמאמין שניתן לשנות את פני הדברים ומעוניין להירתם ולפעול, שיפסיק לקטר, יזקוף קומתו ויקום בטרם יהיה מאוחר מדי.
 

 
לפני זמן קצר התבשרנו שיהודה דורון, הגזבר לשעבר של קיבוץ שפיים, שנחשד במעילה בסך 15 מליון שקלים, הפר הסכם שחתם עם הקיבוץ - שלפיו יחזיר מחצית מסכום המעילה, והסתלק מהארץ.

משטרת ישראל לא הוציאה צו עיכוב יציאה מהארץ נגד דורון מאחר שלא הוגשה תלונה. דורון הודיע אמנם ממקום מושבו בחו"ל, כי הוא לא ברח, חלילה, אלא יצא לנפוש ולנוח. אבל רק תמימים מאמינים שהוא יחזור.

השורה התחתונה היא: קיבוץ שפיים איפשר לעבריין שהודה בביצוע עבירות חמורות, לחמוק מעונש מאסר ממושך ולא הצליח לממש את ההסכם המוזר.

המעילה הגדולה בשפיים אינה הגניבה הכספית הגדולה היחידה שאירעה בתנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, והגיעה לידיעת הציבור הרחב חרף המאמצים להסתירם. בשנים האחרונות אירעו תסבוכות כספיות בעלות אופי פלילי בכמה קיבוצים, שנסגרו בשקט.

באחרונה פורסם על בעל תפקיד בכיר בקיבוץ גדול אחר בצפון הארץ, שנחשד בגניבת סכום כסף גדול מקופת קיבוץ - לתדהמתם של חבריו, שלא העלו על דעתם שבשר מבשרם יעולל להם זאת.

האסיפה הכללית של הקיבוץ התלבטה אם למסור את הפרשה לחקירת המשטרה, או למצוא הסדר פנימי שממנו תמיד נהנה העבריין. הדלפת הפרשות הללו והאחרות לתקשורת, היתה למורת רוחם של חברי הקיבוצים האלה - שחיים כנראה עדיין בעולם שנעלם.

סוד גלוי הוא, שבמציאות הישראלית שהתהוותה במרוצת השנים איבדה התנועה הקיבוצית במידה רבה את ערכיותה וייחודה המוסריים. השחיקה הגדולה החלה בעיקר בקרב צעירים בני קיבוצים, שנחשפו לעישון סמים, עבירות רכוש, שוד וגם מעשי אונס.

בעבר הרחוק חששו קיבוצים מתליית כבסים מזהמים בחוץ, והעדיפו לסגור את הכל בתוך המשפחה, מבלי שחשודים למיניהם נתנו את הדין הפלילי.

אחד העונשים המקובלים היה הרחקתו של החבר העבריין מהקיבוץ, ללא ברכת דרך וללא תשלום דמי פרישה. שיני המשפחה כהו בגלל אכילת הבוסר הפלילי של אביהם. אבל בהדרגה השתנה המצב החוקי, והעונשים הקבועים בהם המדינה הוחלו גם על קיבוצים.

המשטרה החלה לחקור ביזמתה, וביצעה מעצרים של חברי קיבוצים חשודים בעבירות חמורות כלפי "אזרחי חוץ" וגם במקום מגוריהם גם מבלי שהוגשו תלונות.

אבל פרשת המעילה בשפיים מוכיחה, למרבה הצער, שחברי הקיבוץ הגדול שמפעיל מרכזי קניות פתוחים לציבור הרחב הבא בהמוניו לא נגמלו עדיין מנוהגי העבר, וקיוו לסגור עניין ליד מגלשות המים של הקיבוץ.

"גלישתו" של הגזבר לשעבר לחו"ל, חייבת להציב תמרור "עצור" בפני התנועה הקיבוצית, ולא רק בגלל שחלק מהכסף הגנוב לא הוחזר.
הכלל שכולם שווים בפני החוק חייב לחול גם על עברייני ההתיישבות העובדת.

ויפה חצי שעה קודם.
 
 
 

 
הויכוח הציבורי סביב החשש לפגיעה חמורה באתיקה המקצועית מצד עיתונאי וכוכב הטלוויזיה יאיר לפיד, המשתתף במסע הפרסום של בנק הפועלים, עדיין לא הגיע לסיומו.

אזרחים רבים שואלים את עצמם, ובצדק, האם יוכל לפיד למלא באמונה את תפקידיו כבעל טור בידיעות אחרונות ומראיין אקטואליה בערוץ השני, מבלי שלא יהיה ניגוד אינטרסים ישיר או עקיף ולו למראית עין.

בשעתו היתה לי זכות בתוקף תפקידי הציבוריים כיו"ר איגוד העיתונאים וחבר נשיאות מועצת העיתונות, להשתתף בניסוח תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. הקפדנו אז לשבץ בתקנון סעיף מרכזי שקבע מפורש, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי נאסר על עיתונאים מכלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית לעסוק בפרסום ויח"צנות מכל סוג שהוא.

בסיועם של נציגי העורכים והמו"לים במועצה הצלחנו, בשלב הראשון, לאכוף את הסעיף החשוב. אבל היתה זו הצלחה קצרת מועד.
מועצת העיתונות התגלתה לצערי הרב, במרוצת השנים, כגוף חסר שיניים, שלא הצליח להכפיף לתקנות האתיקה, ובכללם סעיף זה, את כלל אנשי התקשורת - בהם רשות השידור והמקומונים.

אחת הסיבות לכך הם אמצעי הענישה הזניחים של המועצה, שחדלו מזמן לשמש הרתעה. סיבה חשובה יותר היא המאבק הבלתי מתפשר בין שני עיתוני הצהרים (ידיעות אחרונות ומעריב) שגרם לתיפקוד לקוי של המועצה.

התוצאה הבלתי נמנעת: לא מעט עיתונאים מסרבים להישפט בפני בית הדין של המועצה. פסקי הדין של בית הדין (קביעה פומבית שהיתה עבירה אתית מצד העיתונאי ואמצעי התקשורת), לעיתים לא מתפרסמים.

"מר טלוויזיה", חיים יבין (חתן פרסם ישראל), סירב בשעתו להופיע בפני בית הדין של מועצת העיתונות לדיון בתלונה שהגשתי נגדו בחשש לעבירה אתית (שלא היתה קשורה בפרסום) בשעה שהיה מועסק בערוץ השני. יבין נשפט בהעדרו, אבל פסק הדין שמתח ביקורת על האתיקה הלקויה לא זכה כלל לתהודה ציבורית.

הפריחה של כלי התקשורת האלקטרונים (בעיקר ערוץ 2), שהולידה חוזים שמנים לכוכבי טלוויזיה בולטים, יצרה מצב חדש. התברר שמרבית הכוכבים הסתנוורו מהכסף הגדול, החלו להתעלם מהאתיקה המקצועית, והשתתפו במסעי פרסום של גופים ציבוריים וכלכליים. הכסף ענה על הכל.

אחד מאלה שחטאו היה דן מרגלית, שראיין את מנכ"ל קופ"ח מכבי לשעבר, שבתי שביט, בתכנית פופוליטיקה - בנושא שהיה קשור בתפקידו הקודם כראש המוסד. מרגלית לא אהב את התלונה שהגשתי נגדו, אבל העיתון שבו היה מועסק אז, הארץ, השעה אותו זמנית.
תלונה דומה הגשתי נגד יאיר לפיד, שהיה בעל טור במעריב ומראיין בטלוויזיה, והופיע באותה עת בניגוד לאתיקה המקצועית במסע פרסום של קופת חולים כללית.

תלונות נוספות שהיו קשורות בחשש לעבירה אתית על סעיף איסור ההשתתפות בפרסום הוגשו נגד כוכבי טלוויזיה ורדיו נוספים, בהם: גבי גזית, יעל דן, אלכס אנסקי, מיכה פרידמן ואחרים.

החשש לניגוד אינטרסים לא היה הנימוק העיקרי להגשת התלונה. הצבעתי במקביל על כך שציבור הצופים והמאזינים עלול לזהות אוטומטית את השדרים עם הגוף או המוצר שהם מפרסמים, יותר מאשר עם עבודתם העיתונאית, כפי שקורה בימים אלה לגבי יאיר לפיד.
אחד הכוכבים האלה, אלכס אנסקי, לא ויתר והחליט להרים את הכפפה ולנהל מערכה משפטית.

אחרי שעמדתו השוללת את זכותה של המועצה להתערב בפרסום של אנשי התקשורת לא התקבלה, הוא הגיש עתירה לבג"צ נגד הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, ובה טען כי עמדתה בנדון פוגעת בחוק היסוד של חופש עיסוק. בסופו של דבר נמצאה פשרה, וזו החלה לנקוט מדיניות מאופקת של איסור השתתפות בפרסום סלקטיבית.

האיסור התייחס בעיקר לעיתונאים ושדרים העסוקים במגוון של תחומים ובחדשות ובאקטואליה. לגבי עיתונאים ושדרים אלה השתתפות בפרסום היא פתח לעבירות אתיות.

יש כמובן עיתונאים וכוכבי טלוויזיה מסוג אחר, שמעוררים גאווה.
לפני כמה ימים היתה לי הזכות, כחבר הנהלת עמותת שבי"ל (שקיפות בינלאומית סניף ישראל) - העוסקת בהחדרת אתיקה לגופים ציבוריים ופועלת ליד הפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב, לבשר לעיתונאי אמנון אברמוביץ (היום בערוץ 2 ומשתתף בידיעות אחרונות) על קבלת מגן האתיקה בתחום התקשורת. למען האמת הוא לא היה נלהב לקבלת המגן והיה צורך להפעיל אמצעי שכנוע.

בטקס חלוקת המגן שנערך לפני כמה ימים, הצביע יו"ר ועדת הפרס, פרופ' אסא כשר (שהוא במקרה גם חבר נשיאות מועצת העיתונות), על כך שפעולות אכיפת האתיקה של המועצה צולעת.

היה זה אולי רמז לכך שהמועצה לא נקטה בצעד כלשהו כלפי יאיר לפיד. וכאן ניתן להעיר: מי מנע מפרופ' כשר לברר אם אין כאן חלילה "טריפה"?

מעניין מה אומר על כך היום אביו של יאיר לפיד, שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד, שהיה בעבר עיתונאי בכיר ולא אהב אז את התלונה שהוגשה נגד בנו.

ההלכה קובעת שכסף מטהר אפילו ממזרים. כנראה שגם עיתונאים.
 

  
משהו מוזר קורה בימים אלה במדינה: שביתה רבת היקף שנערכה במשרדי הממשלה, רשויות מקומיות, נמלי הים והאוויר, ושורה ארוכה של גופים ציבוריים שאמורה היתה לסמל מאבק משותף של העובדים השכירים נגד תחיקה ביחסי העבודה ופגיעה בקרנות הפנסיה, מעוררת, בצדק, זעם רב בקרב הציבור הרחב.

המחאה הציבורית הגואה נגד השביתה אינה בגלל הפגיעה הקשה באיכות החיים בעידן של ערימות אשפה על כל צעד ושעל, ובגלל אי קבלת שירותים בסיסיים (בנקים, ביטוח לאומי, מס הכנסה, מכס, קבלת דברי דואר, נסיעה ברכבת, טיסה לחו"ל).

המחאה נובעת בעיקרה, מכך שפעם נוספת הוכח מעל לכל ספק, שיו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, שבוי בידיהם של ועדי העובדים הגדולים והחזקים במשק - שיושבים על הברז ומחליטים מתי לסגור. ועדים אלה, המייצגים את אוכלוסיות העובדים בעלי השכר הגבוה במשק, בהם עובדי הבנקים, חברת החשמל, מקורות עובדי הנמלים, אל על ועוד, נוהגים כמונופולים לכל דבר, שעל פיהם יישק כל דבר. והם מכתיבים להסתדרות כיצד לנהוג.

דוגמאות לא חסרות, בעיקר בתחום החזר כספים לקופותיהם של הועדים הגדולים. כך, למשל, בניגוד לכלל העובדים השכירים המאורגנים בהסתדרות שמשלמים מס ארגון חודשי בשיעור של 0.7 אחוז, מקבלים ועדי העובדים של הבנקים בחזרה 60 אחוז מהיקף המס.

יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, ביקש משעתו מראשי הוועדים של הבנקים לשמור את ההסדר הזה בסוד, מחשש שייחשף בפני הוועדים הקטנים.
גם עובדי התעשיה האוירית המבוטחים בקרן הפנסיה ההסתדרותית "מבטחים" אינם מקופחים. על-פי הסכם סודי, העבירה "מבטחים" סכומי עתק לארגון עובדי התעשיה האוירית כ"דמי ניהול".

בדיקה שנערכה באחרונה העלתה, כי במקומות עבודה גדולים מסוימים נעשו בידיעת ראשי ההסתדרות תרגילים פיננסיים שונים, כדי להגדיל את שעורי הפנסיה של עובדיהם בהשוואה לעובדים במקומות עבודה "רגילים" במשק.

כאשר עלתה על הפרק שאלה חוקית לגיטימית השעייתו של יו"ר ארגון עובדי חבקת החשמל, יורם אוברקוביץ, בעקבות כתב אישום פלילי על קבלת שוחד שהוגש נגדו, לא השמיעה ההסתדרות את קולה
מחשש להתעמת עם אוברקוביץ.

החיבור בין ההסתדרות לוועדים הגדולים, מבוסס על אינטרסים הדדיים גלויים וסמויים. לא במקרה הושיטו ועדים אלה ערב הבחירות האחרונות לכנסת סיוע חומרי וארגוני למפלגתו של עמיר פרץ - "עם אחד".

העובדה שהשביתה הנוכחית תפגע בכיסם של רבבות עובדים, ששכרם יקוצץ, אינה עומדת בראש דאגותיהם של פרץ וחבריו החזקים. גם לעובדה שההסתדרות נוהגת על-פי כללי התוכנית הכלכלית ומבקשת לפטר קבוצה גדולה של עובדים אין כנראה משמעות.

השביתה הסבה כבר נזקים כבדים למשק הישראלי בהיקף של מליארדי שקלים, ופגעה במאות מקומות עבודה בינוניים וקטנים , שנאלצו לפטר עובדים בגלל הירידה הדרסטית בייצור.

מומחים לכלכלה כבר קובעים, שיהיה צורך להכין תוכנית כלכלית חדשה די שתתקן את הפגיעה הקשה בתוכנית הכלכלית החדשה שטרם אושרה סופית ולא יצאה לדרך.

אבל אי אפשר להתעלם גם מאספקט אירוני שנולד בשביתה מיותרת זו.
עובדי הנמלים שסגרו בימים האחרונים את השערים הימיים של המדינה, והסבו נזקים כבדים לסחר הבינלאומי של ישראל, היו צריכים לראות גם הצד השני של המטבע: לפני כמה ימים פרסם משרד האוצר נתונים, שעל פיהם צברה קרן הפנסיה ההסתדרותית "נתיב", שבה חברים מבוטחים עובדי רשות הנמלים, הפסדים כספיים כבדים, וספק אם בעוד שנתיים תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עמיתיה ובכללם עובדי הנמלים. מי יודע, אולי גם עובדים במקומות עבודה אסטרטגיים אחרים יעמדו במוקדם או במאוחר במצב דומה. במקרה זה, אפילו בעל השפם העבות, עמיר פרץ, לא יוכל להושיע אותם.
 

הגילויים האחרונים שקשורים ברמתו המוסרית השנויה במחלוקת של הרב הראשי החדש, יונה מצגר, לא הפתיעו בעיתוי חשיפתם.

סוד גלוי הוא, שבישראל קיימת נורמה חדשה-ישנה המפועלת במלוא עוצמתה בערבי בחירות, של נבחרי ציבור ממלכתיים או מוניציפאליים, או לקראת מינויים לתפקידים בכירים במגזר הציבורי. בתקופות כאלה יוצאים לרוב עכברים בעלי אינטרסים מחוריהם, ונוקטים בפעולות שונות ומגוונות מכל הבא ליד.

הם שולחים מכתבים אנונימיים לגופים ואישים, ומיידעים על כך את התקשורת כמובן, מפריחים שמועות, מפיצים חשדות על ביצוע עבירות על החוק ומעשים שלא יעשו גם אם חלה עליהם התיישנות. האמיצים שבהם מגישים אפילו תלונות סרק למשטרה, או פונים אל גורמי אכיפת חוק אחרים ואינם מפסיקים להטריד ולהציק.

אבל יש גם צד שני למטבע: לעיתים נוקטים אזרחים טובים וחסרי פניות שטובת המדינה ורמתה המוסרית עומדת לנגד עיניהם, וחושפים סודות מן העבר הפלילי או האפל של מועמדים לבחירה או מינוי, בשם העיקרון של זכות הציבור לדעת. המטרה העיקרית של פעילות זו, היא כמובן לנסות למנוע את הבחירה או המינוי בכל מחיר.

במציאות הישראלית, הפרסום הפומבי על החשדות מביא בדרך כלל לגילויים נוספים ע"י יודעי דבר שמקבלים אומץ. יש פעילות נוספת בתחום זה, שנעשית ע"י מתחרים על תפקידים שונים, בדרך כלל בדרך עקיפה בסיוע מקורבים למינים ובאמצעות התקשורת.

כדאי לציין, כי המדובר הוא לא רק בשירות המדינה ובמגזרים הציבוריים השונים, אלא גם במערכת הביטחון וצה"ל. ישנן דוגמאות למכביר בדבר תיקים ופרשיות מן העבר, שהועלו לא רק נגד נבחרי ציבור, אלא גם נגד מועמדים להתמנות לתפקידים בכירים בצה"ל. נגד האחרונים נשלפו מעברם הצבאי פיקוד כושל בקרבות.

בארה"ב יש נוהל קבוע, שכל מי שעומד להתמנות לתפקיד מרכזי בקבינט, עומד בפני חקירה פומבית של ועדה מטעם הקונגרס, ומתבקש להשיב על שאלות נוקבות. בישראל, צעד מעין זה אינו מעשי, בשלב זה, בגלל השוני המהותי בין שני המשטרים, לרבות הנשיא שנבחר ישירות ע"י העם והינו מנהיג בלתי מעורער.

אבל בשעתו נקבעו במדינה הליכי בדיקה קפדניים לגבי בחירת כמה בעלי תפקידים ממלכתיים רגישים, מסוגם של היועץ המשפטי לממשלה ראש המוסד ועוד. קשה להניח שהמפלגות הדתיות והחרדיות יסכימו שאנשי חוק חילוניים יהיו מעורבים בנושאי הלכה מובהקים.

אבל אפשר בהחלט לכלול בעתיד, ברשימה זו, גם את המועמדים לכהן כרבנים ראשיים לישראל ברשימת הנבדקים בתחום טוהר המידות האישי.
מי שמופקד על המוסר ההלכתי, חייב להיות נקי בתחום המוסר האישי, מחשש שלא יכהן חלילה בתפקיד זה "טובל ושרץ בידו".
 

לחץ כאן לקריאת הכתבה

הנתונים הסטטיסטיים מלמדים, שאין בעולם המערבי מדינה בדומה לישראל שבה מצויה כמות גדולה כל כך של מכשירי טלפון סולולרי.

מספרם של המכשירים הסולוריים במדינה עולה על 3 מיליון, וידן נטויה של ארבע החברות המשווקות - פלאפון, סלקום, פרטנר" ומירס.

למעשה, כל אזרח בוגר שני במדינה הוא בעל מכשיר טלפון סולולרי. למשפחות רבות יש שניים שלושה מכשירים ויותר. עם בעלי מכשירים אלה נמנים כל שכבות האוכלוסייה, בהם: ילדים, זקנים, חיילים, עקרות בית, סטודנטים עובדים זרים ואפילו אסירים.

החברות הסלולריות הרוויחו בשנים האחרונות מליארדי שקלים מפעילות עסקית מגוונת, שבמרכזה שימוש בזמן אוויר לשיחות בארץ ובחו"ל, מכירת מכשירים והענקת שירותים שונים. התחרות בין החברות סייעה, אומנם, לאוכלוסיה הענקית של משתמשי הטלפון הסולולרי לזכות בהטבות שונות, אבל הכל הוא בעירבון מוגבל.
ככל שהתייצב מספר הלקוחות של כל אחת מהחברות הללו, הצטמצמה בהדרגה הנדיבות שלהן כלפינו. בין השאר התעקשו אלה לתבוע מחירים גבוהים עבור השימוש בזמן אוויר.

במקביל חלה שחיקה מדאיגה ובלתי פוסקת ברמת הביצועים של המכשירים שברשותנו. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לכמה תופעות חוזרות ונשנות, ובהיקפים עצומים, שלא באשמתנו. המדובר הוא, בין השאר, בניתוקי שיחות בלתי פוסקים, בזבוזי שיחות בגלל קבלת מספרים אחרים, חישובים מוגזמים של זמני האוויר, אי קבלת שיחות ועוד כהנה וכהנה.

המשמעות המעשית היא, שרבים מאתנו נאלצים לשלם מדי חודש תוספת תשלום מיותרת שמסתכמת בעשרות שקלים ואולי אפילו מאות אצל המשתמשים הכבדים. במצב הכלכלי חמור שקיים עתה במדינה, זו הנחתה כואבת.

מתברר שרק לקוחות בעלי יזמה ותושייה, שמאיימים בצעדים משפטיים או תקשורתיים, זוכים לפיצוי - קיצבת שיחות חינם "מתחת לשולחן", במטרה שלא להתעמת עם ה"טרחנים" שבינינו. בשבועות האחרונים הפגינו החברות הסולורליות מצח נחושה, כאשר החלו לגבות סכום של 45 אגורות עבור לקוחות השולחים הודעות כתובות sms ללקוחות אחרים.

משרד התקשורת, שגילה בעבר איפוק מול צעדים שונים של החברות, תבע בימים אלה להוריד את התעריף הנ"ל - בנימוק שהוא גבוה מדי, והחברות קבעו אותו באופן שרירותי.

למעשה, אנחנו חייבים להשתמש בשירותי החברה הסולולורית שאנו לקוחותיה. נשללת מאתנו אלטרנטיבה אחרת של בחירת חברה סולולורית שמקבלי ההודעות שלנו הן לקוחותיה. הורים שילדיהם מרבים להשתמש בהודעות הכתובות, חשים זאת היטב בכיסם המתדלדל.

הגיעה השעה שאנחנו הפריירים, מזן נדיר, נתחיל לפצות פה. לא רק בשיחות הסולולרויות, ונתחיל לצפצף בדרכים ציבוריות ומשפטיות.
הבה נקדיש חלק מזמן האוויר כדי שנוכל לנשום לרווחה בתחום זה הנוגע כמעט לכל אחד מאתנו.
 

 
בעת הקראת גזר הדין במשפטו של סמנכ"ל "גמולות" לשעבר, אלון צברי, שהורשע בהרצת מניות, קבלת שוחד ומעשי מרמה, ונדון לשמונה שנות מאסר - מהן שנתיים בפועל, התייחס השופט עודד מורדיק לבעית התארכותו של המשפט.

השופט קבע, כי תקופת המשפט הארוכה שנמשכה חצי תריסר שנים, קשה לנאשם ולמשפחתו. אבל המשקל שיש לתת לנסיבה זו בגזר הדין נמוך מאוד.

זמן קצר קודם לכן ירד המסך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתום 15 שנים על משפטם הממושך של כמה יזמים ואנשי עסקים. אנשי הקבוצה הואשמו בשיתוף פעולה ביניהם, בהתחמקות מתשלומי מס בפרויקט יוקרתי מקומי הידוע כמתחם בזל.

השופטים התייחסו בגזר הדין, בין השאר, לפרק הזמן הממושך שבו מתנהלים משפטיהם של בעלי צווארון לבן, שמסתכמים לעיתים בשתי ספרות וקבעו שתופעה זו צריכה להפסק.

הערה זו שופכת חושך על תופעה משפטית מוכרת, שממנה נהנים לרוב בעלי האלף במדינה, ואישי ציבור שמחוברים אליהם באורח גלוי או סמוי.

בדרך כלל מצליחים רובם להתחמק ממימוש העונשים הקבועים בסעיפי החוק בעזרת כופר (במקרה כזה שמם הלא-טוב לא מתפרסם ברבים), עסקות טיעון, ביטול הליכים משפטיים וכיו"ב. אלה שלא מצליחים לקבל "שחרור מוקדם", נוקטים לרוב בשיטות מוכרות של סחבת ממושכת. פרקליטיהם המלומדים טוענים למחלות אמיתיות ומדומות, נסיעות דחופות לחו"ל, וכמובן פעילות עסקית למען המדינה.

בגלל העומס הרב המוטל על בתי המשפט, בעיקר אצל השופטים העוסקים בתיקים כלכליים, כל דחייה בדיון משפטי ביזמת בא-כוחו של הנאשם, הנה לכמה חודשים. לדחיות חוזרות ונשנות יש תועלת רבה לנאשמים, בעיקר כאשר מדובר בזיכרון של עדים ובטיפול בראיות.

מסתבר שהנושא הכספי הכרוך בהתארכותם של הדיונים המשפטיים לא מדיר את עיניהם של הנאשמים המועדפים האלה.

אישי הציבור שביניהם מקבלים בדרך כלל מימון מהקופה הציבורית למימון הגנה המשפטית שלהם, שנעשית לעבור ע"י פרקליט יקר. הנאשמים הכבדים האחרים יכולים להרשות לעצמם לספוג ללא קושי הוצאה כספית גדולה כתמורה לתרגילים המשפטיים המבריקים.

כאשר מגיעה בשעה טובה ולא מוצלחת הקראת הדין, יש הנחת עינוי. יש בישראל שופטים לא מעטים שהם רחמנים בני רחמנים. הגיע הזמן שנפסיק להשתתף בסבלם של מעוני הדין הנבחרים שעוסקים למעשה בשיהוי דין מכוון.

גזר הדין של השופט מודריק הוא צעד נכון בכיוון הנכון. יש להמשיך בהתייחסות זו גם כלפי אנשי ציבור ואילי הון. צריך להיות דין שווה לכל אלה שמושכים דיונים משפטים ורוצים ליהנות מכך.
 
 
 

לחץ כאן לקריאת הכתבה

המשבר הכלכלי המתמשך שצובר באחרונה שיאים חדשים, חשף תופעה שידועה מזמן לכל מי שעיניו בראשו. במדינת ישראל יש שלוש אוכלוסיות: אזרחים שאינם שווים בכלל, אזרחים ששווים פחות, או יותר ואזרחים ששווים יותר ולעיתים מזומנות הרבה יותר.
כמעט כל שרי האוצר לדורותיהם, ושר האוצר הנוכחי בנימין נתניהו ביניהם, ראו תמיד לנגד עיניהם את האינטרסים של חברי האליטה של אנשי המאיון והאלפיון העליון.
במרוצת השנים לא הוטל מיסוי על הבורסה, מאחר שעשירי העם התנגדו לכך. שר האוצר לשעבר אברהם (בייגה) שוחט שניסה להציץ, נפגע.ש ר האוצר לשעבר סילבן שלום, חבר באליטה הפיננסית בזכותה של רעייתו, זוקף לזכותו את פריצת דרך בתחום זה. אבל כל מה שנוגע להכבדה על עשירי העם, צריך לקבל בעירבון מוגבל או בגזירה זמנית.
הקשר ההדוק בין ההון לשלטון במדינה הוא מעל התכניות הכלכליות.
אזרחי המדינה שנושאים בנטל העיקרי של תשלומי המס והשירות במילואים, זוכים להסברים שעל פיהם יש לשמור מכל משמר שלא להרגיז מדי את אילי ההון המיוחסים, מחשש שיוציאו, חלילה, את כספם מחוץ לגבולות המדינה ויעשו עסקים בארצות אחרות.

כמה זמן מתכוונים המסבירים הכלכליים הלאומיים לספר לנו בדיחות מקאבריות? הקהילה העסקית לא היתה צריכה להמתין למשבר הכלכלי הנוכחי כדי להוציא כסף מן הארץ. חלק מאנשי הקהילה מגלגלים בחו"ל מזה שנים כספים שנצברו בעיקר כהון שחור, בהיקף של מליארדי דולרים, המושקעים בנכסים או מוצפנים בכספות בנקים.

למרבה האירוניה, חזר חלק מהכספים ארצה כהשקעות ברכישת אוצרות טבע של המדינה או חברות ממשלתיות.

היו גם מקרים שהון שחור שעשה עליה ארצה, הושקע באזורי פיתוח ובעליו קיבלו הלוואות ומענקים ממשלתיים ופטור ממס. תעשיינים עתירי ממון העתיקו מזמן את פעילותם העסקית לארצות שונות, שבהן כוח העבודה זול יותר, ולא הזילו דמעה יחד עם אלפי עובדיהם המפוטרים.

כמה אילי הון גילו מעורבות פוליטית פעילה, וטרחו ועמלו למען הקמת ממשלת אחדות לאומית, והזהירו כי אם לא תקום ממשלה כזו המשק יתמוטט.

כשהתברר להם שקמה ממשלה מסוג אחר, לא כל אילי ההון עמדו מן הצד. היו בהם כאלה שנטלו חלק פעיל במו"מ הקואליציוני וניסו לכוון מפלגות שמשרדי ממשלה שיש להם עניין בהם.

המשבר הכלי חשף תופעה מדאיגה נוספת: חלק ניכר מהקהילה העסקית העליונה רכשו בשנים האחרונות חברות פרטיות וציבוריות, והשקיעו בפרויקטים שונים בארץ ובחו"ל - מכספים שהועמדו לרשותם ברוחב לב כמנוף. כיום, חייבים אילי הון ישראלים לבנקים עשרות מליארדי שקלים, שחלקם כבר נמחקו והשפיעו לרעה על מאזני הבנקים.
טיקונים אלה ישנים בשקט. הם לא חתמו על ערבויות אישיות להלוואות הענק שקיבלו, וגם לא הביאו בדרך כלל "כסף מהבית". הכל היה ונשאר על חשבון הציבור.

מי שצריך להיות מודאג באמת הם מנהלי הבנקים, ואולי דווקא הציבור הרחב שיאלץ לכסות מכיסו בדרך זו או אחרת את ההפסדים הללו.

מדינת ישראל "מצטיינת" בהקמת ועדות חקירה. אולי הגיע הזמן שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, שתבחן את דרכי ההתנהלות של ההון והשלטון, ותחשוף את פעילות דרכי המנוף של הבנקים ותמליץ על דרכים למניעת תופעות כאלה בעתיד.

מי יודע, אולי גם תמצא "מתחת לאדמה" אופציה שתחייב כמה מאלי ההון להחזיר כספים לקופת המדינה נכסים וכספים. כך אולי תהיה תקווה לאזרחי המדינה האפורים, שמעניקים לה יותר ממה שמקבלים ממנה שמשהו עשוי להשתנות.

בדרך זו ימנעו גם התאבדויות נוספות של אזרחים שנקלעו לקשיים כלכליים, ואולי ייבלם באותה הזדמנות גידולה המדאיג של אוכלוסיה רביעית במדינה. המדובר באסירון/עשירון התחתון, הכולל אזרחים שעברו על החוק כדי להביא לחם לבני משפחתם וכך התפרנסו לא בכבוד.
 
 
 

היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ספג בראשית השבוע סנוקרת ממזכירות ארגון עובדי חברת החשמל - שנחשבת לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינה.

המזכירות דחתה בפומבי את תביעתו הנחרצת של היועץ להשעות מתפקידו את יו"ר הארגון, יורם אוברקוביץ, ולמנוע את כניסתו למתקני החברה.

היועץ המשפטי נימק את תביעתו, בכך שנגד אוברקוביץ תלוי ועומד כתב אישום בגין קבלת שוחד מבעליה של חנות רווחה שפעלה בשירות העובדים. היועץ הבהיר, כי אוברקוביץ הורשע בעבר בפלילים ונאלץ לפרוש מתפקידו בראשות מרכז "הפועל", ומשום כך אין מקום להשוואה בינו לבין נציגי ציבור אחרים שעומדים לדין.

סירובה של נציגות עובדי חברת החשמל, הסתמך על חוות דעת משפטית שגרתית שעל-פיה "כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו". דומה שאין מקום להתפלא על עמדתה הנוכחית של מזכירות עובדי חברת החשמל.

לפני זמן קצר נדרשו עובדי החברה להשתתף במימון הגנתו המשפטית של אוברקוביץ. לא נתגלו ביניהם סרבנים ולא קשה לנחש למה. אוברקוביץ נחשב מזה שנים לאיש החזק בחברה, וכמי שניסה לא אחת ולעיתים אף הצליח ל"השתתף" בדרכי ניהולה.

העובדים זוקפים לזכותו השגת תנאי שכר מן הגבוהים במשק. בראשית השבוע הודיעו כי בכוונתם לנקוט בצעדים מוכרים לנו, בעקבות החלטתו של שר האוצר החדש, בנימין נתינהו, להקפיא את השכר במשק.
עובדי החברה זוכרים לטובה לאוברקוביץ גם את מאבקו הבלתי נלאה בעד המשך הענקת שימוש חינם בחשמל.

שר הפנים אברהם פורז גילה אומץ לב ציבורי בתפקידו הקודם כיו"ר ועדת הכלכלה, כאשר יצא חזיתית נגד הטבה יקרה מפז וחריגה זו. אך בסופו של דבר כשל.

מרבית חברי הכנסת חששו מאז ומתמיד להתעמת עם עובדי החברה, מחשש שיבולע להם בדרך זו או אחרת. פורז עצמו נלחץ בכנסת ע"י נציגי עובדי החברה, שצרו עליו וגם אוים טלפונית. בסופו של דבר הוא אושפז בבית חולים, אחרי שעלה חשש שהוא לקה בליבו, וגם נזקק למאבטח. בעצם אין מקום להלין על עובדי חברת החשמל, שנוהגים בהתאם לנורמות שאימצו לעצמם.

הנהלת החברה החליטה עוד קודם לכן להתעלם מפנייתו של רובינשטיין וסירבה להשעות את אוברקוביץ. מי שמכיר את מערכת היחסים הקרובה בין ארגון עובדי חברת החשמל, לבין הנהלת החברה, אינו מתפלא על ההתייצבות ההדדית בצדו האחד של המתרס מול האדם שמייצג את שלטון החוק במדינה.
 

 
בעקבות כינונה של הממשלה החדשה, נפוצו שמועות עקשניות שעל פיהן החלון עוזריו של שר הפנים הפורש, אלי ישי (ש"ס) לגרוס מסמכים שונים במשרד, מחשש כנראה שיגיעו לידיו של השר החדש אברהם פורז.

אנשי ישי טענו שהכל מתויק במחשב, והמדובר במסמכים פרטיים שלציבור אין עניין בהם. אבל פורז לא היסס והזדרז לפנות אל היועצת המשפטית של המשרד, בבקשה להבהיר לנוגעים בדבר שזו פעולה לא חוקית.

ככל הידוע, אין זו הפעם הראשונה שבעת מהפך שלטוני או חילופי שרים נגרסו מסמכים במשרד הפנים ובמשרדי ממשלה נוספים, לרבות משרד ראש הממשלה.

קרוב לוודאי שלא כל המסמכים שנגרסו או הועלמו בדרך אחרת, היו מסמכים אישיים שאינם אישיים. זו, ללא ספק, תופעה חמורה, מאחר שבחלק מהמקרים היה מדובר, כנראה, במסמכים ממלכתיים רשמים שהצביעו אולי על מעשים שהיה רצון שלא לחשפם.

ישראל אינה מצטיינת, כידוע, בתרבות שלטונית מסוג זו הקיימת בארה"ב, שבמסגרתה מועברת אחריות מיניסטריאלית בדרך מכובדת ומסודרת כולל חפיפה משמעותית.

בתחום האחרון, יש אצלנו, למרבה הצער, נוהל חפיף. השר הפורש עושה בדרך כלל טובה לשר החדש - אם הוא מסכים להקדיש לו זמן, כדי להכניסו לתפקיד בצורה מסודרת.

השר החדש מנסה להוכיח שהוא יכול להסתדר בלי קודמו, ומזדרז לרוב גם להחליף את המנכ"ל שיכול היה לסייע בדרך זו או אחרת.
וכך, במציאות הקיימת בישראל, נערך טקס צנוע וחפוז שבו זוכה השר החדש מקודמו ל"איחולי הצלחה" פורמליים בלבד.

ספק אם הוא מקבל דיווח מלא ומעודכן על הפעילות של המשרד והנושאים הדחופים שעומדים על הפרק, ובמקרים מסוימים אינו יודע על מסמכים שהועלמו. ישראל לא היתה מעולם אור לגויים בתרבות השלטונית הלקויה ובמנהל הצולע שלה. נראה, איפוא, שיש צורך לבחון אפשרות של חקיקה, שתטיל עונשים משמעותיים על שרים, סגני שרים, מנכ"לים, פקידים בכירים ועוזרים למיניהם בשירות הממלכתי, שישתתפו בגריסה או העלמת מסמכים רשמיים.

בכל הפרשה הזו לא נשאלה שאלה חשובה אחת: מה בעצם הכילו המסמכים האלה שהיה רצון להסתירם.

אם מותר לי לנחש, המדובר הוא בסיוע בדרך זו או אחרת לש"ס ושלוחותיה.
 

 
הכמות הגדולה של דמעות התנין ששפכו תומכיו חבריו של ראש עיריית ירושלים לשעבר, ח"כ אהוד אולמרט, מאז נודע שראש הממשלה אריאל שרון לא קיים את הבטחתו למנותו לשר בכיר בממשלתו ו"בגד" בו, היו יכולים, ללא ספק, להרים את מפלס הכנרת.

אנשי אולמרט הירבו לשבח את נאמנותו העיוורת לשרון בשנה החולפת. תחילה היה אולמרט מוכן להיות מועמד מטעמו של שרון ליו"ר ועידת הליכוד, מול שר החקלאות החדש ישראל כץ, מועמדו הפופולרי של בנימין נתניהו.

בשלב השני הודיע אולמרט על תמיכתו הפומבית בשרון, ועל כוונתו לסייע לו בכך דרך להמשיך בתפקידו.

אף שנבחר במקום מרוחק (32 ) ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, מינה אותו שרון לראש מטה הבחירות. הליכוד זכה לניצחון מרשים. ולבסוף: אולמרט טרח ועמל ללא לאות כדי לחבר לקואליציה את "שינוי", שבראשה עומד חברו הטוב, שר המשפטים החדש יוסף (טומי) לפיד, עם המפד"ל בראשות אפי איתם.

בהזדמנות לא חגיגית זו, כדאי אולי לרענן את זיכרונם של כל המקוננים על העוול שנגרם לו, ולהבהיר להם שאולמרט הוא "בוגד" פוליטי סידרתי.

הבגידה הפוליטית הראשונה שלו היתה במחצית שנות ה-70', בשר המשפטים המנוח, שמואל תמיר.

אולמרט החל את הקריירה הפוליטית שלו ב-1965 כמזכיר הפרלמנטרי של סיעת "המרכז החופשי" שתמיר עמד בראשה. במחצית שנות ה-70', כאשר היה כבר חבר כנסת מטעם סיעה זו, נטש את מטיבו תמיר וחזר לליכוד.

לאורך הקריירה הפוליטית זיגזג אולמרט למען האינטרסים הפוליטיים והאישים שלו, ונאמנותו הפוליטית היתה פוליטית.

בגידה צורמת נוספת של אולמרט היתה בנתניהו עצמו, שאליו הוא חבר בשעתו והיה מוסכם ביניהם שנתניהו יגמול לו. אבל אולמרט העדיף, כאמור, לקפוץ לעגלתו של שרון - למגינת ליבו של נתניהו.

הבגידה האחרונה של אולמרט היתה במפלגות החרדיות שהעלו אותו לשלטון בירושלים, לפני תריסר שנים, והתמידו בבחירתו מחדש. בעת ניהול המו"מ הקואליציוני האחרון שאולמרט נטל בו, כאמור, חלק מרכזי הוא דחף לכיוון ממשלה ללא המפלגות החרדיות.

החוגים החרדים רואים במה שאירע לאולמרט אות אזהרה משמים.
אבל מי שמכיר את אולמרט מקרוב, מבין היטב שהקריירה הפוליטית שלו רחוקה עדיין מסיומה, וככל הנראה ימצא שרון דרך לפצות אותו.

אל חשש: עוד צפויות לנו בעתיד בגידות כהנה וכהנה.
 

בסקירתו הפוליטית חשף במעריב הפרשן הפוליטי, שלום ירושלמי, פרט מאלף: לפני כחצי שנה, בעיצומו של המשבר הכלכלי, העביר אחר ממקורביו של שר האוצר, סילבן שלום, מסר לבנו של ראש הממשלה עמרי שרון בנוסח:" אם סילבן יפגע גם האבא שלך יפגע".

החיים הפוליטיים התוססים במדינה משולבים, כידוע, בבגידות, כפיות טובה, חציית קווים, זיגזגיות, אי מילוי הבטחות וחיסול חשבונות.

אבל, כנראה, שאין גבול לחוצפה: שר אוצר שכשל בפקידו, ודרדר את הכלכלה הישראלית לעברי פחת, ניסה ללחוץ על ראש הממשלה. יש סימנים לכך, ששלום לא ויתר עדיין על תפקיד שר האוצר בממשלה החדשה. העובדה שהסקרים האחרונים מלמדים, שרוב מכריע של אזרחי המדינה לא רוצים בהמשך כהונתו, לא מזיזה לו.

שלום עדיין שיכור ניצחון מהצלחתו המרשימה בבחירות הפנימיות בליכוד, והודף ניסיון לקשור אותו לחקירות המשטרה.

קרוב לוודאי שרק אם שלום יקבל "תחליף" מיניסטריאלי בכיר, הוא יסכים להפסיק ל"התגלח" על חשבון כלכלת המדינה, ואולי גם מקורביו יפסיקו לאיים.

כנראה שרק בישראל, שבה לא מתמנים למרבה הצער מומחים בעלי רמה כחברים בממשלה, יכולים להרשות לעצמם שרים לשחק בגורלה של המדינה בין השאר מסיבות של אגו אישי.

סילבן שלום היה מאז ומתמיד בעל אגו מנופח ושקוף.

כך, למשל, עמד שלום בשעתו בתוקף על קבלת התואר של "סגן ראש הממשלה", ונעלב כל אימת ששוכחים את התואר הזה.

במסגרת מאבקו הפוליטי בשרת החינוך, לימור לבנת, לא היסס שלום להתחרות בה בחלוקה מסיבית של מחשבים לתלמידים.

הכפילות בחלוקה היתה על חשבון הקופה הציבורית המדולדלת ששלום אמור לשמור עליה. ויש דוגמאות נוספות.

דומה שהגיעה השעה להבהיר לשר שלום, שמדינת ישראל לא תהיה יותר שדה ניסויים, ומשרד האוצר לא ישמש מקפצה פוליטית. ככל שיקדים להיפרד מעיסוק מכלכלת המדינה, כן ייטב.
 

המכון הבינלאומי למלחמה בשחיתות דירג בימים האחרונים את ישראל במקום ה-18 בדירוג השחיתות העולמי לשנת 2002. דבר זה מעיד על צניחה של שני מקומות - בהשוואה לשנה שקדמה לה.

המכון מדרג מדי שנה את רמת השחיתות בלמעלה מ-100 מדינות, על-פי סקרים, דיווחים של אנשי אקדמיה ומגזרים שונים בכל ארץ ופרסומים בכלי התקשורת.

על-פי שיטת הניקוד, המדינות הפחות מושחתות ניצבות בראשית הרשימה. המושחתות ביותר סוגרות אותה.

לכאורה, אנו יכולים ל"התברך" בכך שמדינות מסוגן של יפן, ספרד, ובלגיה, מדורגות מתחתינו ברמת השחיתות (מקומות 19 ו-22 בהתאמה). אפשר גם אולי למצוא "נחמה" בכך, שמדינות מזרח תיכוניות אחרות מדורגות במקומות נמוכים בהרבה (ירדן, למשל, ניצבת במקום ה-41 ומצרים במקום ה-62). אבל המציאות העגומה מלמדת שישראל הולכת ומתדרדרת ברמת השחיתות שלה.

יש אפילו פרט אקטואלי מאלף: בשנת 2001 חילקה ישראל את המקום ה-16 יחד עם ארה"ב. בשנה החולפת נשארה ארה"ב במקום זה, חרף שורה של פרשיות שחיתות בתאגידי ענק שנחשפו בה ואילו ישראל החלה להזדנב אחריה.

על יסוד ידע מקצועי אני מרשה לעצמי להעיר, כי אילו היו נחשפות על-ידי רשויות אכיפת החוק במדינה או על-ידי התקשורת שורה ארוכה נוספת של מעשי שחיתות מקומיים, מצבנו ברשימת המדינות המושחתות היה חמור פי כמה.

אבל בשלב זה נסתפק במה שידוע. קרוב לוודאי שבגלל מעשי השחיתות שנחשפו, בעיקר בגלל הבחירות האחרונות לכנסת, עלולה ישראל להתדרדר השנה כמה מקומות נוספים במדד השחיתות הבינלאומי.
במוקדם יותר, מאשר במאוחר, תהפוך ישראל למדינה מזרח תיכונית אמיתית, ותישמט הטענה שאנחנו כביכול נטע זר באיזור.

 
צופים ותיקים של תכנית הטלוויזיה הפופולרית "פופוליטיקה", ששודרה במרוצת כמה שנים בערוץ הראשון והקדימה את התוכנית הנוכחית "פוליטיקה", זוכרים כנראה היטב שניים מכוכבי אותה תוכנית: יוסף (טומי) לפיד והרב ישראל אייכלר.

אני מציין בכוונה שני אישים אלה, שהתעמתו משני צדי המתרס והחליפו ביניהם מהלומות מילוליות, מאחר שהם נבחרו בבחירות האחרונות לכנסת.

לעיתים היה נדמה שחלק מהמריבות בתוכנית היו מבוימות, וכל אחד רצה לרצות את הקהלים שלו.

בבחירות אחרונות לכנסת עמד לפיד בראש רשימת "שינוי", שזכתה להצלחה דרמטית (15 מנדטים). ואילו הרב אייכלר נבחר במקום החמישי ברשימת "אגודת ישראל".

מי שמצפה לתומו שבקרוב יתחיל קרב פוליטי ממשי בין לפיד זולל החרדים, לבין הרב אייכלר שתובע את עלבונם, עלול כנראה להתאכזב.
לפיד, שאינו מסתיר את להיטותו לסיים את הקריירה הפוליטית המטאורית שלו ליד שולחן הממשלה, השמיע בימים האחרונים זמירות חדשות.

עכשיו ניתן להבין מדבריו של לפיד שבמצב חירום מיוחד תוכל "שינוי" לחיות בקואליציה אחת עם הרב אייכלר. ואילו הרב אייכלר, מצידו, נוהג כלפי יריבו לשעבר בתוכנית "פופוליטיקה" בסלחנות רבה שאינה אופיינית לו. הרב אייכלר אינו שולל, על הסף, שותפות מחודשת ביניהם בקואליציה על בסיס של חופש הצבעה בנושאים עקרוניים.

כוכבים" נוספים לשעבר של "פופוליטיקה" נוהגים משום מה כלפי השניים בסלחנות רבה. לכוכבי "פופוליטיקה" לשעבר יש חבר קרוב משותף, ומשתתף קבוע ולא מקרי בתוכנית "פופוליטיקה, שנהג בעבר לנסוע בחברתם לטיולים משפחתיים בחו"ל. זהו ראש עריית ירושלים, אהוד אולמרט, שעמד בראש מטה הבחירות של הליכוד ועשוי להיבחר כשר בכיר בממשלה החדשה.

אולמרט נטל על עצמו, כנראה בידיעת ראש הממשלה, אריאל שרון, שליחות סמויה של מוציא ומביא בהרכבת הממשלה החדשה. אולמרט עושה ניסיון למצוא נוסחת פלא, שתאפשר ללפיד לרדת מהעץ של "ממשלבה חילונית", ובמקביל להשכיח מראשי "אגודת ישראל" דברים קשים שלפיד השמיע בעבר כלפי הציבור החרדי.

הפוליטיקה היא, כידוע, אמנות הבלתי אפשרי. הרב הראשי לשעבר, יצחק נסים המנוח, הגדיר את הפוליטיקה כ"הכלאה של צביעות ושקר".
מי אנחנו ההדיוטות שנערער על כך.

כנראה שהיינו ונשארנו צופים פסיביים של "פופוליטיקה" למרות שהתוכנית ירדה מהמסך.

מבקר המדינה, השופט (בדימ.) אליעזר גולדברג, הורה באחרונה בצורה נחרצת למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, ד"ר יוחנן שטסמן, לפטר לאלתר את עמוס כהן - מנהל הסניף הירושלמי של המוסד.

הסיבה לכך קשורה בפגמים שנתגלו לפני כמה חודשים, במכרז שבו נבחר עמוס כהן לתפקיד זה. בעקבות זאת הורה המבקר למנכ"ל המוסד לבטל את המינוי ולפרסם מכרז חדש.

פעילות זו של מבקר המדינה, נעשתה במסגרת תפקידו הנוסף כנציב תלונות הציבור שבו הוא דן, בין השאר, בנושאים שוטפים שקשורים במנהל לא תקין, ובמקביל מגן על עובדים שחשפו מעשי שחיתויות והפכו לנרדפים.

שחיקת הנורמות הבלתי פוסקת במדינה, גרמה לכך שמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי צפצף על הנחיית מבקר המדינה ולא מילא את הוראתו.
יתכן שהיתה לכך סיבה נוספת: ד"ר שטסמן היה בעבר רופאו האישי של הרב עובדיה יוסף, ומידי פעם הוא נועד עם הסמכות העליונה של ש"ס ונהנה מחסותו.

המינוי שלו לפני ארבע שנים לתפקיד המפתח רב העוצמה בגוף ממלכתי המסונף למשרד העבודה והרווחה אינו מקרי. שרים מש"ס המשמשים בתפקיד זה מעניקים לד"ר שטסמן גיבוי ללא תנאי, בהנחיית מרן, ומצפים ממנו שידאג לאנשי שלומם מסוגו של עמוס כהן.

הפרת הוראתו של מבקר המדינה למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, נחשפה באקראי בעת דיון שנערך בוועדה הפרלמנטרית לביקורת המדינה.
חברי הוועדה נחלצו לשמירת כבוד מבקר המדינה, והודיעו לד"ר שטסמן, כי מעשיו הינם בבחינת עבירה על החוק ולא נתן יהיה להשלים עם כך.

ואומנם, רק לפני כמה ימים הואיל מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי לפטר את מנהל הסניף הירושלמי, ולבקשו להעביר את תפקידו בצורה מסודות לממלא מקום זמני.

בגלל הסמיכות לבחירות, שומר שר העבודה והרווחה הנוכחי, שלמה בנזירי בשלב זה על שתיקה רועמת. מה יהיה אחרי הבחירות?

מי שמכיר את המציאות, ואת דרכי פעולתה של ש"ס, יכול להעריך שעדיין לא נאמרה המילה הפוליטית המסכמת בפרשה זו.

במציאות הקיימת היום במדינה, מצפצף מי שמצפצף אחרון.

 
הסערה הציבורית שפרצה באחרונה בעקבות חשיפת פרשת ההלוואה בסך מליון וחצי דולר שקיבל גלעד שרון - בנו של ראש הממשלה, מסירל קרן, ידיד ותיק של אביו, עוררה מחדש את בעיית החקירות המשטרתיות שנערכות בתקופות של ערב בחירות.

בשלב זה לא ברור אם החקירה בפרשת זו תחקר ביסודיות לפני הבחירות, למרות שהינה הסתעפות של חקירת פרשת עמותה עלומה שהזרימה בעבר כספים למטה הבחירות האישי של שרון. הנחייתו הבסיסית של היועץ המשפטי לממשלה, קובעת שהחל ממועד מסוים לפני הבחירות לא נפתחות חקירות נגד אישים פוליטיים אך נמשכות חקירות שכבר החלו.

דומה שבמערכת הבחירות הנוכחית - אולי מכורח הנסיבות - נפערו כמה סדקים ונתגלו אי בהירויות במימוש הנחיה זו. כך, למשל, החקירה בפרשת חשד לעבירות שוחד של אישים פוליטיים, במהלך בחירת מועמדי הליכוד לכנסת, המצויה עתה בעיצומה, היא חריגה מההנחיה.

יתכן שהסיבה לכך היא החשש שגורמים פליליים ינסו לחדור למערכות השלטון ובאמצעותן למערכות אחרות. לעומת זאת, נעצרה חקירת המשטרה בחשד שגלעד שרון קיבל כספים מאיש העסקים דוד אפל בפרשת האי היווני שהחלה לפני המועד הנקוב.

כמה אישים פוליטיים שהתנהגותם בפרשה זו מחייבת מתן תשובות לא נחקרו. גם החקירה בתלונה שהוגשה באחרונה נגד מועמד העבודה לראשות הממשלה, עמרם מצנע, בעניין קשריו עם איל ההון גד זאבי, תקועה. נראה שהדרך הבדוקה היא לבטל את ההנחיה בעניין חקירות של מועמדים לתפקידים רמי מעלה בערב הבחירות.

בימים אלה יש סימנים ברורים לכך שאזרחי המדינה שבעי פרשות שחיתות, מעדיפים להכיר את סעיף היושר האישי בכרטיסי הביקור של המועמדים לפני הבחירות ולא אחריהן.
 

 
אם לא תהיה דחייה נוספת, יתקיימו הבחירות המוניציפליות לעיריות ולמועצות המקומיות ברחבי הארץ בעוד שנה. כבר עתה קיים חשש סביר, שההיסטוריה הלא-רחוקה תחזור על עצמה, ופרשות שחיתות שהיו בעבר חלק בלתי נפרד ממרבית מערכות בחירות אלה, תחזור על עצמה הפעם ביתר שאת ברוח התקופה.

לכאורה, מאפשרות הבחירות האישיות לראשות העיריות והמועצות למועמדים לרוץ בראש רשימות עצמאיות, בלתי תלויות, ומעניקות להן מרחבי תמרון בהקמת הקואליציות המקומיות. אבל המציאות העגומה מלמדת שבבחירות המוניציפליות היו "אמצעי עזר" שהזמינו מראש מעשי שחיתות.

פעילי שכונות, ראשי חמולות וקבלני קולות למיניהם, לא סייעו למועמדים לשם שמים, אלא למען היתר בניה בלתי חוקית, רשיון לבית עסק ולפעמים תשלום מתחת לשולחן.

תורמים בולטים של מועמדים, בהם אנשי עסקים, קבלנים ובעלי אינטרסים למיניהם, שחלקם תרמו במזומן, ציפו לתגמול. כך נולדו קיצורי דרך בקבלת רשיונות לפרויקטים, זכייה במכרזים תפורים, קבלת הנחות בתשלומי מסים ועוד. אלה היוו תשתית לשורה של "פרשות" שנחקרו במשטרה.

גם הקמת חלק מהקואליציות העירוניות לא נעשתה בדרך רגילה. היא לוותה לעיתים בהסכמים לא חוקיים, שסיבכו שורה של ראשי ערים ומועצות בחשד של "קניית שלטון".

ההסכמים כללו הענקת משרות בשכר מוגזם לנבחרי צבור, וחלוקת ג'ובים למקורבים ובני משפחה. ועדה בראשותו של שר המשפטים דנה בימים בהצעה שעל-פיה יחוקק חוק ממלכתי שיקבע שיטת בחירות שתמנע מעשי שחיתות בבחירת מועמדים לכנסת.

כדאי אולי לחפש כבר עכשיו דרכים שבאמצעותן ניתן יהיה לבלום שחיתות מוניציפלית על-ידי צימצום תלותם של מועמדים לראשות ערים ומועצות במפלגות, קבלני קולות ואנשי עסקים.
 

מצעד הנחקרים מקרב חברי מרכז הליכוד והמועמדים לכנסת, בימים האחרונים ביחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה כחשודים בקבלת ונתינת שוחד בחירות, העלה מחדש על סדר היום הציבורי את השחיתות הפוליטית במלוא עוצמתה.

בבחירות שהתקיימו ב-1977, שבהן חל מהפך והליכוד בראשותו של מנחם בגין עלה לראשונה לשלטון, הענישו הבוחרים את המערך בגלל שורה של פרשיות שחיתות - בהן היו מעורבים אישים מצמרת המפלגה.

חשבון הדולרים של משפחת רבין בבנק אמריקני היה ברקע.

בבחירות של 1992 שבהן הופנתה קריאת הזעם "מושחתים נמאסתם" כלפי כמה מראשי הליכוד, חזר יצחק רבין המנוח לראשות הממשלה.

הפעם היתה ברקע פרשת שחיתות שבה היה מעורב אורי שני - אז יו"ר עמידר ומקורבו של שר השיכון באותה עת, אריאל שרון, שחזר עם שרון כעבור שנים כדי לשמש ראש לשכת ראש הממשלה.

בעשר השנים האחרונות חלה נסיגה בתגובתם של אזרחי המדינה. אלה השלימו, משום מה, עם נורמה שבה ישראל ממוקמת במקום "מכובד" ברשימת המדינות המושחתות בעולם.

דומה שאין מדינה בעולם בה נחקרו על-ידי המשטרה כחשודים בעבירות פליליות שונות נשיא מדינה (עזר ויצמן), שלושה ראשי ממשלה (בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון) שלושה שרי משפטים (יעקב נאמן, צחי הנגבי ומאיר שטרית), שני שרי בטחון (בנימין בן-אליעזר ויצחק מרדכי), שר לביטחון פנים (אביגדור קהלני) שני מפכ"לים (רפי פלד ויעקב טרנר) ושורה של שרים, חברי כנסת וראשי עיריות.

העובדה שחלקם לא הועמדו לדין בהעדר ראיות מספיקות, או זוכו באורח מלא או מחמת הספק, הולידה, כנראה, סלחנות בציבור. עובדה: נושאי השחיתות נדחקו במערכות הבחירות הקודמות לקרן זווית, אם בגלל נושאים בוערים יותר, ואם בגלל אדישות וההשלמה עם שחיקת הנורמות הציבוריות.

האווירה הציבורית הקשה סביב אירועי מרכז הליכוד, מעידה על כך שאזרחי המדינה מתחילים לחזור אל עצמם. הסקרים האחרונים מצביעים על פגיעה אלקטורלית צפויה בליכוד בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון.

יש סימנים שהבוחרים נוטים להעניש מחדש מפלגות, בגלל הסתאבות קולקטיבית. זו, ללא ספק, קרן אור בקצה מנהרת שחיתות ארוכה.
 

אין ספק שחלק נכבד מחברי הכנסת הוותיקים והמועמדים החדשים והאלמונים שיבחרו לכנסת החדשה, יבטיחו לעצמם בתקופת כהונתה רווחה כלכלית. המדובר הוא, בין השאר, במשכורת נאה, מכונית צמודה, מגורים בבית מלון ירושלמי עטור כוכבים ותנאים נלווים, לרבות: העסקת עוזר(ת) פרלמנטרי(ת), כיסוי שיחות טלפון, משלוח מכתבים חינם וכיו"ב. כל אלה יאפשרו להם לחיות בכבוד.

זו אולי היתה אחת הסיבות לכך, שבמרבית המפלגות נרשמו מועמדים רבים, בהם כאלה שמתקשים לגמור את החודש - ובהחלט מצפים לגמור שנה בלי דאגות פרנסה.

לפני כמה חודשים התקיים דיון בכנסת, בשאלת קביעת גוף בלתי תלוי שאמור לקבוע את גובה שכרם של חברי הכנסת. חבר הכנסת אבי יחזקאל הגיש הצעת חוק הוגנת, לפיה ועדה ציבורית חיצונית תקבע את שכרם של חברי הכנסת.

לקראת ההצבעות במליאה התווסף סעיף משמעותי להצעה, שקבע כי המלצות הוועדה היו טעונות אישורה של ועדת הכנסת. שר המשפטים מאיר שיטרית, שלא היה מוטרד, כנראה, מהדימוי הנמוך של חברי הכנסת, יזם את התיקון בהצעת החוק.

הנימוק המשכנע של השר המופקד על החוק שהשביע את רעבונם של נבחרי העם היה: האישור הסופי של שכר חברי הכנסת צריך להישאר בידיהם.

ההחלטה שהתקבלה היתה ללא ספק צעד בלתי מוסרי, שהבטיח שהחתולים הפרלמנטריים ימשיכו ללקק את השמנת הציבורית שהחלה להחמיץ. לפני זמן קצר התעוררה תקווה ששכרם של חברי הכנסת ירד לאלתר, במקביל לירידה הכללית בשכר הממוצע במשק.

גם העובדה שבתוכנית החירום הכלכלית הוקפא שכר הבכירים במדינה עד סוף שנת 2003, היתה בשורה טובה. אבל באיליה הזו לא נתגלו קוצים. תוך זמן קצר התברר, שחוק ההסדרים קובע שההקפאה היא דו-כיוונית, ומשום כך אין הורדת שכר לחברי הכנסת.

וכך יכולים נבחרי הפריימריז, המרכזים והמועצות, גיבורי הדילים ונציגי הפיתויים, להיות שלווים רגועים כמו זנים מוגנים.
שכרם החודשי יהיה בצדם, והם יוכלו לצחוק בדרכם אל הבנקים שהם ללא ספק ישמרו עליהם.
 

סוד גלוי הוא, שההסתדרות המתחדשת האירה את פניה בשנים האחרונות לקבוצות עובדים מעודפות וסייעה לתגמל אותן בדרכים שונות.

על סקטור ייחודי זה נמנים, למשל, עובדי חברת החשמל וגמלאי החברה, שמעולם לא נלחצו על-ידי ההסתדרות לוותר על ההקצאה המוגזמת של החשמל חינם המוענקת להם.

לא צריך להתאמץ הרבה כדי לאתר את הקשר הפוליטי המיוחד שקיים בין מנהיגם, יורם אוברקוביץ, לבין יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ. גם עובדי הבנקים נחשבים לשווים יותר, וזוכים מסיבות אסטרטגיות לתמיכה ללא תנאי של ההסתדרות במאבקי השכר שלהם.
העובדה שבכך מסייעת ההסתדרות להגדלת הפער בין עובדי הבנקים לבין הסקטורים אחרים של עובדים במשק, אינה מדירה שינה עריבה מראשי ההסתדרות.

קבוצת עובדים נוספת שהצליחה לגייס לצידה את ההסתדרות, ללא תנאי, הם עובדי עיריית תל אביב, החוסים בצילו של ארגון עובדים כוחני. ההסתדרות מעוניינת בתמיכתו של ארגון זה במפלגת "עם אחד", שמתמודדת בבחירות לכנסת.

דוגמא בולטת מהימים האחרונים ליחסי הגומלין התמוהים בין ההסתדרות ועיריית תל אביב, היא משלחת של 19 עובדי העיריה שיצאה ל"סיור מקצועי" בחו"ל בגרמניה והולנד.

ההסתדרות סובלת, כידוע, מגרעונות כספיים גדלים והולכים. היא מתקשה לשלם את שכר עובדיה ומתכננת לפטר בקרוב חלק מהם. אבל עובדה עגומה זו, לא מנעה ממנה להקציב סכום של 35 אלף דולר כ"דמי השתתפות" בנסיעתם של עובדי העיריה. הנימוק הצדקני שניתן הוא שהסיור יישא אופי לימודי בתחום המוניציפלי. סיורים נוספים כאלה מצויים בצנרת העירונית הסתדרותית.

הסיפור הזה יכול היה להיות שיגרתי, אלמלא העובדה שמרבית הנוסעים המשתלמים הללו השתתפו כבר באחרונה על חשבון משלם המסים העירוני התל אביבי בהשתלמות מוניציפלית בת שלושה ימים שנערכה במלון מפואר בים המלח.

כל קשר לבחירות הקרובות לכנסת הינו, כביכול, מקרי בהחלט.
 

 
פרקליטת המדינה עו"ד עדנה ארבל מסרה לפני כמה ימים לחברי ועדת החוקה של הכנסת נתון חמור שעל פיו למעלה מ-2000 תיקי חקירות סגורים ממתינים מזה שנה ויותר לקבלת החלטות בעניין הגשת כתבי אישום.

זאת ועוד: מספרם של התיקים הסגורים חסרי ההכרעה הולך וגדל באורח שוטף נוכח ההזרמה המסיבית של תיקי חקירות נוספים שהחקירה בהם הסתיימה. על-פיה הערכתו של יו"ר הועדה ח"כ מיכאל איתן חלק מהתיקים הללו מעוכבים כבר ארבע וחמש שנים.

המידע החמור מבהיר בצורה מוחשית עד כמה המערכת המשפטית כורעת תחת הנטל המעיק בגלל מחסור כרוני בכוח אדם. עד כה היה מקובל לחשוב שהסתימה בצינור המשפטי קיימת דווקא בבתי המשפט ועתה נחשף מחסום נוסף.

המשמעות המעשית היא שאוכלוסיית מעוני הדין במדינה תופחת תוך פגיעה מתמשכת בזכויות אזרחים חשודים שחלק מהם נשפטו כבר ללא כתבי אישום על-ידי התקשורת.

עד כה ננקטו צעדים כדי לזרז את בירור התיקים על-ידי הפעלת מערכות בקרה על שופטים איטיים. במקביל הוכנה תכנית להפעלת משמרת שניה אחרי הצהרים.

עתה מוטלת חובה על משרדי האוצר והמשפטים חובה לגייס תקציבים להוספת תקנים בפרקליטויות המחוזיות לעשרות פרקליטים נוספים שיוכלו להקל על המערכת המשפטית.

מסתבר שגם למטבע המשפטית יש צד שני בעל אופי אירוני.
מסתבר שפרקליטיהם הממולחים והיקרים של אילי הון, אישי ציבור ובעלי קשרים שנגדם הוגשו כתבי אישום נקטו בצעדים מתוחכמים כדי להביע לדחיות חוזרות ונשנות בדיונים המשפטיים.

בשלבים מאוחרים יותר הגישו הפרקליטים בקשות לתשלום כופר או לחתימת עסקות טיעון נוחות בנימוק שלמרשיהם נגרם עינוי דין ממושך. לעיתים מזומנות הם נענו בחיוב למרות שלמרשיהם היה הרבה עוול בכפם.
 

 
היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בוחן בימים אלה את סוגיית החקירות הפליליות שמתנהלות נגד כמה אישי ציבור - בעקבות ההחלטה להקדים את הבחירות לכנסת.

אין זו הפעם הראשונה שבחינה מעין זו עומדת על הפרק, אחרי שנקבעים מועדי בחירות ממלכתיות או מוניציפליות.

על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שניתנו לפני חמש שנים, והפכו לנוהג קבוע, נמנעת משטרת ישראל בתקופות של ערב בחירות מלפתוח בחקירות תלונות המעלות חשדות נבחרי ציבור מכהנים. הנימוק שניתן לכך היה: החשש שעיתוין של הגשת התלונות לא היה מקרי, והוא נועד אולי לפגוע פוליטית במועמדים שרצו להמשיך ולרוץ.

המדובר היה גם בתקופה שנמשכה כמה חודשים. לעומת זאת, לא נמנעה המשטרה מלהמשיך ולחקור "פרשות" תלויות ועומדות של נבחרי ציבור למיניהם, אף כי בקצב איטי יותר.

להחלטתו הנוכחית של היועץ המשפטי לממשלה יש משמעות מיוחדת. לשני מועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה - אריאל שרון, ועמרם מצנע, יש עדיין תיקים פתוחים בנושאי דרכי מימון התמודדויות פנימיות במפלגותיהם.

הקיצור הדראסטי במועד הבחירות לכנסת, יצר מצב רגיש בנושא זה.
מאחר שהמדובר הוא בחקירות שכבר החלו, יכולה לכאורה המשטרה להשלים את הממצאים ולהעבירם להכרעתו של היועץ בכל מועד, ללא כל קשר לבחירות. סלולה כמובן בידי היועץ הדרך להחליט על הקפאת החקירה, ולדחות את הכרעה בשני תיקים עד לאחר הבחירות לכנסת.

יש לצפות שבמקרה זה לא תהיה מדיניות של איפה ואיפה בטיפול בתיקיהם של שני האישים ולא תהיה העדפה לכאן או לכאן. ואולם, כדאי שציבור הבוחרים ידע לפני הבחירות, אם המשטרה ממליצה להעמיד את שני המועמדים או אחד מהם.

קיימת אמנם הנחיה חדשה של היועץ המשפטי, שאוסרת על המשטרה, למורת רוחה, לצרף את המלצותיה לתיקים מסוג אלה. אך דווקא בתיקיהם של שרון ומצנע, מוטב שהדין ייקוב את שני ההרים.
 

 
הבחירות הקרובות לכנסת יעלו על סדר היום הציבורי ללא ספק תופעה עגומה, שעל פיה היתה מעורבות מוגזמת של פעילי העולם התחתון בבחירות האחרונות לוועידת הליכוד.

על-פי החשד, עסקו שליחי עבירה בזיוף פתקי הצבעה באזורים מסוימים בהנחייתם של עבריינים ותיקים.

אחד מראשי הסניפים בתל אביב העביר לבית הדין של הליכוד צילומי סתר מחשידים, בדבר מעורבותם של מאבטחים מסווים בהטיית תוצאות הבחירות בקלפיות על-ידי חסימת מצביעים לא רצויים.

אחד מבני משפחת אלפרון מגבעת שמואל, שצברה לאורך השנים עבירות של סחיטה ואיומים בהליכי גביית חובות, הצליח להיבחר למרכז החדש של המפלגה עם כמה מתומכיו.

יש כאן לקוי מאורות בסיסי, וכנראה שום דבר אינו מקרי. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו זיהה את התופעה המבישה מראש, ויצא בפומבי נגד בחירתו של אלפרון. חבל שקולו של ראש הממשלה הנוכחי אריאל שרון לא נשמע עד כה.

מפלגת העבודה לא "מקופחת" גם בגורמים פליליים, אף כי אלה בדרך כלל רדומים - אולי מסיבות טקטיות. בעבר הלא רחוק פעלו כמה מראשי הפשע המאורגן הרוסי שהתמקם בישראל, כדי להחדיר נציגים מטעמם למועצות מקומיות במטרה לקדם אינטרסים כלכלים מקומיים.

על-פי תכניתם שסוכלה, היה אמור להיות השלב הבא שיבוץ חברי כנסת מנווטים. אחר כך השמים הפוליטיים הם הגבול. גם לעולם התחתון הישראלי שנכנס באיחור לחיים הפוליטיים יש כסף מזומן רב, שיוכל להניב פירות אסורים בעת הצורך.

ללא קושי יוכלו כרישי הפשע המאורגן ועבריינים כבדים לא מאורגנים, להביא לבחירת מועמדים מוסכמים בפריימריז של כמה מפלגות. בעבר הופעלו לחצים על חברי כנסת מסוימים על-ידי רומסי החוק הפלילי בשלט רחוק. יתכן שבגלל הקדמת הבחירות לא יתאפשר לעבריינים הפוליטיים להתארגן.

אבל עכשיו קיימת סכנה מוחשית, שבעתיד הנראה לעין לא יהיה יותר שלט אלא נוכחות אישית לוחצת.
 

נציבות מס ההכנסה החליטה באחרונה להכפיל את דמי ה"עמלה" שמקבלים אזרחים המוסרים מידע על עברייני מס למיניהם ותובעים תגמול.

מכאן ואילך יקבלו המודיעים הללו סכום מזומן פטור ממס בשיעור של 20 אחוז מהיקף תוספת המס שתגבה בעקבות הלשנתם.

רשויות המס במדינה נהגו מאז הקמת המדינה להעסיק מלשינים סמויים שקיבלו "קביעות", זכו לכינוי הסוואה פיקנטיים והשתכרו היטב גם במסגרת 10 אחוז. המסורת היהודית אוסרת, כידוע, הלשנות למיניהן אך אינה מפרטת את סוגי ההלשנה.

בעדה החרדית מכונים מלשין "מויסר". הוא נרדף בשל כך, אבל בתחום המס אין בעיה. מאז ומתמיד זוכה המערכת העסקית החרדית להעדפות מסיבות שלא קשה לנחש אותן. הלשנות במגזר זה אינן מביאות, איפוא, תשואה.

ככל הידוע ההחלטה להעניק תמריץ כספי גדול יותר למלשיני המס מושפעת מהירידה הבלתי פוסקת בהיקף גבית המס תוצאה של המצב הכלכלי. המטרה היא לעודד מספר רב של אזרחים למסור מידע.

ראשי נציבות מס ההכנסה טוענים, כי מודיע בשכר אינו שונה מעד מדינה הזוכה לתגמול על הפללת שותפים לעבירה. זהו ללא ספק נימוק צימחוני, מאחר שמלשין המס אינו בהכרח עבריין שמבקש לחלץ עצמו מצרה.

אם יש מטרה לגבות מס אמת, אפשר היה לחפש דרכים מכובדות יותר של שיפור מערכת הגביה ואכיפת החוק המקצועית - במקום לתגבר את מערך המלשינים ולשדרג אותם.

קיים חשש מזמן שבמדינה הולך ומתגבש מעמד חדש של מלשינים בתחומים שונים, שעושים זאת מאינטרסים שונים ומגוונים לרבות פוליטיים.

כל מי שמעניק לגיטמציה להלשנה, מסייע ליצירת נורמה חברתית חדשה שעל פיה הלשנה היא לא רק חוקית אלא גם משתלמת תרתי משמע.
 
 
 

משטרת תל אביב החליטה לפני כמה ימים לסגור תיק חקירה נגד הזמר בועז שרעבי, שבו הוחשד בגרימת נזק למשרדו של פרקליטו עורך הדין יעקב גולני - שעמו היה מסוכסך על-רקע כספי. הנימוק הרשמי שניתן לסגירת התיק הסתכם בשלוש מילים: "חוסר עניין לציבור".

אין זו הפעם הראשונה כמובן, שהמשטרה או אחת הפרקליטויות סוגרות תיקים בנימוק זהה המעורר תמיהה.

לציבור יש דווקא עניין לדעת, האם סגירת התיק של בועז שרעבי נובעת מהעבודה שהזמר מעניק למשטרה הנחות משמעותיות בהופעותיו בפני שוטרים.

הציבור גם תוהה לדעת מדוע הוגשה לשרעבי בעת החקירה פחית בירה תופעה חריגה לכל הדעות.

ללא מאמץ ניתן להכין רשימה מפוארת של מאות ואולי אלפי חשודים שנפתרו מהעמדה לדין פלילי, מאחר שהציבור הרחב לא מגלה, כביכול, עניין בהעמדתם לדין.

על רשימה זו נמנים, בין השאר, עברייני צווארון לבן חלקם דמויות ידועות שגנבו כספים מהקופה הציבורית, עבריינים מן השורה שביצעו עבירות ברכוש פרטי של אזרחים וכל מיני מוכי גורל למיניהם שפגעו בנכסים השייכים לציבור הרחב.

המשמעות היא שלציבור הישראלי האטום אין עניין לדעת מי פוגע בו במישרין, או בעקיפין ברכושו ובכספו. בעצם איש אינו שואל את דעתו על כך.

בשעתו שאלתי את ראש אגף החקירות לשעבר של המשטרה ניצב (בדימ.) יגאל מרקוס מהם הקריטריונים שעל פיהם נקבעו ההחלטות שלציבור אין עניין בתיק חקירה נגד חשוד זה או אחר.

תשובתו המפתיעה היתה שהמשטרה משוחררת מלחצים חיצוניים ומחליטה "לגופו של עניין".

יש דרך מסובכת שבאמצעותה ניתן יהיה לדעת מה חושב הציבור על סגירת תיק חקירה פלילי. לפני כל החלטה כזו יערך משאל עם. יש דרך בדוקה וזולה יותר והיא להימנע מסגירה סיטונית של תיקים. לציבור יש ללא ספק עניין בכך.
 

בשבוע שעבר עצרה המשטרה שני מובילי מכליות, שסיפקו דלק למוצבי צה"ל בדרום לבנון, כחשודים בהשתייכות לכנופיה שגנבה מהצבא בחודשים האחרונים מאות אלפי ליטר של דלק מבצעי.

קרוב לוודאי שאזרחי המדינה יקבלו את הפשע הנתעב הזה ב"סלחנות", מתוך ידיעה שאינו חריג והנו ב"קונסנזוס" של הנורמות הבלתי מוסריות שהספיקו לאכול כמעט כל חלקה טובה במדינה.

היו זמנים שבהם האמנו לתומנו שצה"ל מחוץ לתחום של הפשיעה בעיקר בתקופות שבהם יש החמרה במצב הביטחוני. אבל הימים הללו חלפו, כנראה, לבלי שוב, ואנו מצויים עמוק בעידן שבו הכל מותר. ליותר מדי אנשים אין אלוהים.

בשנה החולפת אירעו כמה אירועים שהצביעו על המגמה הבלתי נסבלת ונסלחת:

- קצין צה"ל לשעבר ביחידה סודית של המודיעין, רצח את קצין הביטחון של אחד הקיבוצים בצפון הארץ שהפריע לו בסחר בכלי בנשק עם גורמים עוינים;

- חיילי צה"ל המתגוררים בישובים מעבר לקו הירוק, מכרו תחמושת של צה"ל למחבלים ונבדקו חשדות שהיא שימשה בפיגועים נגד יהודים;

- נערה יהודיה, עולה חדשה ממדינות חבר העמים, שהתיידדה עם מחבל, סייעה לו להטמין את חומר נפץ במלון תל אביב. למחרת נסעה אתו למקום הפיגוע בכביש ואדי ערה.;

וישנן דוגמאות נוספות.

התחזית לגבי הצפוי לנו בעתיד עגומה ביותר: המגעים עם הגורמים העוינים ילכו ויחריפו. מי יודע כמה זמן יחלוף עד שמכלית דלק תמכר על-ידי ישראלי למחבל, והוא ימצא מן הסתם דרך כיצד להחדירה לישוב ישראלי או להתפוצץ אתה באיזה קניון.

במגעים מסוג אלה עם האויב לא מתרחשים בדרך כלל נסים. היה פעם מישהו שהציע להעמיד לדין באשמת בגידה אזרחים ישראלים שיסחרו בנשק עם האויב.

קשה להניח שהצעה זו תזכה לתמיכה במערכת המשפטית. אולי כדאי שבשלב זה יעשה שינוי בענישה בעבריות מסוג אלה כדי שאזרחים חסרי מצפון ישלמו מחיר כבד על מעשיהם הנואלים.
 

 
ראש הממשלה אריאל שרון, הידוע ומוכר כאשף הטקטיקה צבאית והמניפולציה האזרחית שחברו יחד בחייו הפוליטיים, הצליח לפני זמן קצר להחזיר לחיקו את מנהל מקרקעי ישראל שהינו אהבת חייו.

שרון דאג בתחכומו הבלתי נדלה להצמיד אליו את המנהל במרבית התפקידים הציבוריים שמילא: שר החקלאות, שר הבינוי והשיכון, שר התשתיות ועתה בראש הפרמידה.

רוב מקרי של חברי כנסת צייתנים תאבי שלטון הצביעו באחד המחטפים האהובים על שרון - להעביר החלטה שעל פיה המנהל יהיה צמוד אל שרון.

נושא ניגוד האינטרסים של שרון, בעל העניין בקרקעות כפר מל"ל, לא הדיר שינה מעיניהם של חברי הכנסת המקורנפים הללו. עשרות חברי כנסת שלא היו באולם, והיו יכולים, ללא ספק, להפוך את המנהל על פיו, נמנעו מלדרוש הצבעה חוזרת.

מפלגת העבודה - השותפה הבכירה לשלטון, התמסרה לשרון פעם נוספת ללא התנגדות. מנהיג המפלגה, שר הבטחון בנימין (פואד) בן-אליעזר, הוא חובב קרקעות עוד מהתקופה שבה כיהן כשר הבינוי והשיכון. אולי אימץ פואד לעצמו את הכלל הבדוק: "שמור לי ואשמור לך", שהוכיח את עצמו בעבר בתקופת כהונתן של ממשלות איחוד.

בפעם הקודמת כאשר הצליח שרון במחטף קודם להעביר אליו את רשות השידור, הצליחו כמה מראשי המפלגה לעשות גלים. "הקוזק הנגזל" התורן שר המדע והתרבות מתן וילנאי, אמר שלא יוותר על התפקיד בשום פנים ואופן.

בן-אליעזר התחייב אז בפני חבריו שהמדובר הוא ב"סידור זמני". אבל מי שמכיר את שרון יודע שקשה להוציא ממנו "נחלות". אפילו שר התשתיות החדש אפי איתם, התגלית החדשה של הימין הישראלי, שהסתגל בקצב מהיר מדי למציאות הפוליטית המסואבת, לא פצה פה ולא ציפצף.

למנהיג המפד"ל המקופל ולחבריו להנהגה - כולם חובבי כסאות ותיקים, לא היתה אפילו זכות של שתיקה רועמת. בעיית החשש להעדר מנהל תקין לא הטרידה מנוחתם.

מי יודע - אולי כשישבו בימים הנוראים בבית הכנסת, אימצו להם במקרה זה את ההלכה, שעל פיה אין בוחרים כפרנס לציבור אלא מי ש"קופת שרצים מאחוריו".

שרון מכהן כבר תקופה כיו"ר מועצת מנהל מקרקעי ישראל, והוכיח שהוא כיום בעל הבית של קרקעות המדינה. מבקר המדינה אליעזר גולדברג ניסה בשעתו להציב תמרור עצור בפני שרון, בתחום העיסוק בקרקעות חקלאיות, אבל שרון אינו עוצר כידוע אפילו באדום.

כך, למשל, המבקר אסר על שרון בשעתו להשתתף בדיונים ובהחלטות בנושא קרקעות חקלאיות. שרון פירש כדרכו את החלטת המבקר, וקבע כי היא מתייחסת רק לגבי קרקעות שבבעלות משפחתית. בהתאם לפרשנות שרונית זו, העביר כבר שרון למנהל הנחיות מתאימות מהמגמה החקלאית בבית מדרשו הפוליטי:

- ההנחיה הראשונה קבעה שיש מקום לבטל את החלטת מועצת מנהל מקרקעי בסעיף 755 בדרך שתעניק הטבות נוספות לחקלאים במושבים. החלטה זו מאשרת שמי שאינו חקלאי יכול למצוא שימוש בקרקע לצרכי פרנסה, אבל נאסר עליו להעביר זכויות בנחלות לשותפים או להשכרה;

- הנחיה שניה של בעל הבית שהועברה בימים האחרונים למנהל, מיועדת להעניק הטבה משמעותית לבעלי נחלות המפעילים עסקים בלתי חוקיים על קרקעות המדינה.

וזו רק ההתחלה. הנחיות נוספות יבואו, קרוב לוודאי, מוקדם יותר מאשר מאוחר. התיישים הפוליטים שותקים. אולי כדאי לצטט באזניהם של שר התשתיות החדש, אפי איתם, וחבריו לצמרת המפד"ל, הלכה נוספת שאותה אולי שכחו: הקב"ה גומל לאנשי ציבור "העושים מלאכתם באמונה". שרון לא היה ואינו אחד מקבוצת נבחרי ציבור זו.
 

הפריצה המסתורית שאירעה לפני זמן קצר במשרדי מנהל האוכלוסין בירושלים, שבמהלכה ניגנבו תעודות ממשלתיות, עוררה דאגה רבה בקרב חוגים ביטחוניים - מחשש שהתעודות הגנובות הללו ישמשו גורמים עוינים למדינה.

פרשה זו חשפה מחדש בעיה ידועה לכל, הקשורה לקלות הבלתי נסבלת של יכולת הגישה למסמכים רשמיים ואישיים המצויים ברשויות ממשלתיות למיניהן.

שר הפנים הזדרז, אומנם, למנות ועדה פנימית בראשותו של נציב כבאות ארצי, שמעון רומח, עליה הוטל לבדוק את פרטי המקרה ולהמליץ על דרכים לאטימת פרצות ולמניעת הישנות מקרים דומים בעתיד. אבל למרבה האירוניה, לא התכנסה עד כה הוועדה אפילו פעם אחת מסיבות בלתי אובייקטיביות לחלוטין. סיבות אלה משקפות את הגישה הלקויה מיסודה לנושא רגיש זה.

למעשה אין לתלות הרבה תקוות בוועדה זו אם וכאשר תתכנס. שכן הבעיה היא שורשית וחורגת מכתב הסמכות הצמחונית שלה.

מי שמכיר את המציאות העגומה מקרוב, יודע שכדי להשיג מסמכים מסווגים של מוסדות וגופים ממלכתיים וציבוריים, אין כלל צורך ל"הזמין" פריצה, הכרוכה בשותפות לעבירה פלילית. אפשר בהחלט למצוא קשר ישיר או עקיף אל אחד העובדים בעלי נגישות לתיקים, ולקבל ממנו על בסיסי של "טובה אישית" צילום של המסמך או לפחות פרטים מצוטטים בעל פה מתוכו. חובת הסודיות של עובדי ציבור איבדה בצורה משמעותית את הכיסוי שלה.

במקרים מורכבים יותר של חיטוט במסמכיהם של אחרים, הכרוכה בפגיעה בצינעת הפרט שלהם, אפשר לפנות לחוקר פרטי משופשף שקשור ל"מתווכים" היודעים מניסיונם העשיר, תרתי משמע, את מי ובכמה צריך ל"שמן" כדי שהסחורה תעבור לשוכר.

כדי להתמודד עם בעיה חריפה זו, צריך למנות גוף ממלכתי שיפקח באורח שוטף על אבטחת מסמכים של חברות ויחידים מפני כל דרכי הגישה.

רצוי שהפיקוח יכלול גם את משרדי מערכת הביטחון. המציאות העגומה מלמדת שגם משרדים אלה לא סגורים הרמטית בפני גורמים אזרחיים.
 

בשני "סבבים טלפוניים" שערך בימים אלה ראש הממשלה אריאל שרון בקרב שרי ממשלתו הנפחדים, עלה בידו להשתלט על רשות השידור הממלכתית.

שלושת המעורבים בפרשה פוליטית מסריחה זו, הם אנשי צבא בכירים לשעבר: אלוף (מיל.) אריאל שרון, אלוף (מיל.) מתן וילנאי, ותת-אלוף (מיל.) בנימין (פואד) בן-אליעזר. ברקע מופיע קצין בכיר לשעבר נוסף - אלוף (מיל.) עמרם מצנע.

שרון, הטקטיקן הצבאי המנוסה, הוכיח גם במישור האזרחי שעדיין כוחו במותניו הרחבים, ועשה מה שנהוג לומר: "בית ספר" לשרי העבודה המתוסכלים, שלא הצליחו לבלום אותו למרות ההסכם הקואליציוני.

תחילה ניצל האוגדונר שרון את יצר הנקם של יו"ר מפלגת העבודה בן-אליעזר, שביקש להיפרע משר המדע והתרבות וילנאי, בגין תמיכתו הפומבית במצנע ה"כוכב" החדש של המפלגה שהפך להיות טוען נוסף לכתר.

וילנאי היה אמור לקבל את תפקיד השר הממונה על רשות השידור התפור על המידות הצרות של משרדו. לוילנאי לא היה קשה להיכנס לסנדלים של השר ללא תיק לשעבר רענן כהן, האזרח הקטן שעשה "בלגנים" לא קטנים ברשות.

אבל ראש המנהל האזרחי לשעבר ביו"ש, פואד, שנתגלה כנקמן צר האופקים, נכנע ללא קרב לשרון שלא המתין הרבה, איגף אותו משמאל, ונטל לעצמו אחרי כמה שיחות טלפוניות את תפקיד "ראש הממשלה הממונה" על הרשות.

וילנאי, שכיהן בעבר כסגן הרמטכ"ל, לא יצא למלחמה כדי להחזיר לידיו את השטח הכבוש, והסתפק במכתב ששיגר למנהיג הדגול של מפלגתו שבו הוא גילה את ישראל: "ברור לכל שרצונו של ראש הממשלה לקבל לאחריותו את רשות השידור נובע מרצונו לשלוט ברשות השידור בשנת בחירות על כל המשתמע מכך".

הסיוע הארטילרי הדליל מרובה הציד של מזכיר המפלגה, ח"כ אופיר פינס, לא הצליח להביא לנסיגה של שרון.

אבל שרון לא הסתפק בכיבוש רשות השידור, שמשמעותה האחת והיחידה היא לחץ סמוי, ואולי אף גלוי, על עיתונאי הרשות שלא למתוח ביקורת מוגזמת על הממשלה.

הדמוקרטיה הישראלית חזרה וספגה מהלומה קשה, כאשר שרון כדרכו בקודש החזיר את מדינת ישראל אחורה הרבה מעבר ל-40 ק"מ.

המהלך הבא של שרון היה שינוי הרכב הוועד המנהל של הרשות, על-מנת ליצור קרקע נוכחה להמשך הפעילות בשטח.

בשלב הראשון סולק יו"ר הרשות נחמן שי, עיתונאי בעל ותק מקצועי מרשים ורקורד צבאי של דובר צה"ל לשעבר. מה שלא עלה בידיו של רענן כהן לעשות בתקופה של שנה, הצליח שרון לעשות בשבוע.

בשלב השני הוכנה רשימה תוספת של חברי מליאה חדשים ברשות השידור שהוכנה על-ידי אנשיו הקרובים של שרון בתיאום עם היחידה המסייעת של ש"ס.

ש"ס הינה מפלגה אופורטוניסטית, זו שבגדה מזמן בציבור שולחיה זכתה כרגיל לתמורה מתאימה עבור תמיכתה בשרון (יודעי דבר טוענים שגם השתיקה המשטרתית סביב הפעלת התחנות הפירטיות שחלקן מסכנות את בטיחות הטיסות אינה בשמיים).

גם הפעם תומרנו שרי הממשלה הנרפים, לתמוך ברשימה שהוקראה טלפונית באזניהם לא בקצב הכתבה.

ספק אם הצליחו לקלוט את כל השמות ולחשוב שבריר של שניה, לפני שהשיבו בחיוב לצעד נוסף שמשמעותו פגיעה בנורמה ציבורית בסיסית.

יתכן שאחוזי הרייטינג הנמוכים של הערוץ הראשון, יהפכו בסופו של דבר את נצחונו של גנרל שרון לנצחון פירוס ולא תהיה לו משמעות מעשית בהתמודדות החזיתית מול ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ["רק" סרן (מיל.) בסיירת מטכ"ל] וגם לא ערב הבחירות לכנסת הבאה אם יזכה בהתמודדות מולו. אבל הפרשה זו מלמדת למי שהתקשה בלימודיו ו"נשאר כתה" פרק נוסף ב"תרבות השלטון" של שרון.

למרבה האירוניה, אחד הצעדים הראשונים של השלטון החדש ברשות השידור היה תוספת תוכנית משדרים לאור דן, מקורבו הנצחי, הנאמן והמסור, העקבי והנרצע של שרו,ן המשתלח בציבור המרואיינים שלו.

דן כרת בעת שירותו בצנחנים תחת פיקודו של שרון, ברית דמים, לכל החיים. והוא יעשה הכל כדי שמי שלא ירצה את שרון כראש הממשלה יקבל אותו כנשיא ארה"ב.

שרים ממשיכים לטוס במטוסים פרטיים של אילי הון; גם עיתונאים; כך מערבבים פוליטיקה ועסקים.

בימים אלה פורסם בכלי התקשורת ששר החוץ, שמעון פרס, נוהג מדי פעם לטוס לפגישותיו המדיניות במטוסים פרטיים של אילי הון, אלה הנמנים עם החוג הבינלאומי של מכריו עתירי הממון.

כאשר נשאל דובר משרד החוץ אם המשרד נוהג להחזיר למליונרים הללו את תמורת הטיסה, השיב בגימגום כי בדרך כלל יש "התחשבנות" של המשרד בנושא זה.

מותר לנחש ניחוש סולידי, ולא פרוע, כי לפחות חלק מהטיסות הללו הן "און דה-האוס" וכוללות גם אירוח מסוג זה או אחר. עד כה לא נשמעו בפומבי קולותיהם של פוצי פה ומצפצפים.

כדי לעשות חסד עם שר החוץ, אציין כי הוא אינו השר היחיד שטס מדי פעם במטוסים פרטיים.

מי שמכיר את המציאות הישראלית העגומה מקרוב יודע, כי בממשלות הקודמות ובממשלה הנוכחית, היו וישנם שרים בכירים וזוטרים שטסו לחו"ל במטוסים פרטיים של "טייקונים" ישראליים - הן לנסיעות בתפקיד והן כאורחים לאירועים פרטיים. היו גם אירוחים בבתים פרטיים ובמקומות בילוי כחלק מ"חבילת התיור".

קשה להניח שמשרדיהם של כל השרים הללו ערכו לאורך השנים התחשבנויות עם בעלי המטוסים הפרטיים. ככל הידוע, אין סעיפי תיקצוב לטיסות החריגות הללו.

רשימת הנהנתנים הטסים במטוסים פרטיים לטיסות פרטיות, כוללת גם כמה יושבי כנסת לשעבר, חברי כנסת הנחשבים מכובדים, סגני שרים, בעלי תפקידי שררה, מנכ"לים לסוגיהם ובעלי תפקידי מפתח במפלגות.

קשה להניח שהטיסות והאירוח נעשים לשם שמיים. יש להן מטרות גלויות ולפעמים סמויות שתמיד השכר בצדן.

מותר בהחלט להגדיר חלק מהטיסות האלה טובות הנאה לשמן, ולשאול מדוע מבקר המדינה לא אמר עד כה את דברו בנושא רגיש זה.

[מהמבקרים הפנימיים של המשרדים הממשלתיים אין הרבה מה לצפות. על-פי החוק, הם כפופים למנכ"ל המשרד ולפעמים גם לשר].

אפשר גם להאיר את עיני הגורמים הנוגעים בדבר בשלטונות המס, ולשאול האם אין מקום לגבות תשלומי מס מטיסות פרטיות שהן קבלת תמורה כספית בחינם.

ולסיום: אף אחד לא יחשוד בי ששכחתי, חלילה, את עמיתי למקצוע שהם ה"מובילים", אם לא בטיסות במטוסים פרטיים, אזי בטיסות מסחריות ובאירוח כיד המלך. והכל על חשבון גופים כלכליים ומסחריים.

לאורך השנים שבהן כיהנתי בתפקידים בכירים במוסדות אגודת העיתונאים ומועצת העתונות, תבעתי במפגיע שלא לאפשר לעיתונאים לטוס לחו"ל על-חשבון גורמים שהם עשויים לסקר אותם בעקבות הנסיעות הללו. לצערי, העדיפו המו"לים לשתף פעולה עם הגופים המארחים האלה.

התוצאה הבלתי נמנעת: יש מחוייבות בלתי כתובה שהכתבה תהיה חיובית או לפחות אוהדת. אף פעם לא שלילית.

החלטה שניתנה על-ידי מועצת העתונות בעלת השיניים התותבות, שקבעה שיש צורך לציין בשולי הכתבה שהכותב הוזמן על-ידי הגוף הנוגע בדבר, היא בבחינת קבלת "הכשר" למוצר לא כשר.
 

שר האוצר סילבן שלום, שנחשב לחיה פוליטית ותיקה, מינה בימים אלה לתפקיד יו"ר רשות ניירות ערך את משה טרי, חבר מרכז הליכוד לשעבר ה"מחובר" עדיין לכמה מראשי המפלגה.

לכאורה, מצויד טרי ברקע כלכלי מתאים: בעבר הוא כיהן כמנהל מרכז ההשקעות, מנכ"ל רשות הדואר, חבר דירקטוריון הבורסה ועוד.

אבל מי שמכיר מקרוב את דרכי פעולתה המסועפות של הרשות בשוק ההון, יכולת ההשפעה שלה על פעילותן של חברות ציבוריות, ובעיקר את מגוון ה"אופציות" לגבי נחקרים בעלי שם וקשרים פוליטיים מבין שהמינוי הזה טעון.

בשנים האחרונות פעלה מחלקת החקירות של הרשות ללא משוא פנים בתחום הפוליטי, אף כי מדי פעם נמתחה ביקורת על "נדיבות" מיותרת כלפי אילי הון שסרחו. עתה יש חשש סביר, שבתקופה של שנת בחירות ימצאו את הדרך עברייני בורסה כבדים, חלקם ממקורבי הליכוד, שעומדים בפני חקירות לאישים הפוליטיים המתאימים בדרישה שיחלצו אותם מהבוץ .ואולי יהיה מי שיעשה זאת.

מינוי נוסף של רו"ח ג'קי מצא, מנהל המחלקה המקצועית בנציבות מס ההכנסה לתפקיד סגן הנציב לחקירות, הינו יותר בעייתי - מאחר שאינו נוגע רק לקהיליה העסקית. מצא מחליף את הסגן הנוכחי לחקירות מס הכנסה, אפי חרמוני, שעובר לתפקיד אחר.

בחדרי חדרים נמתחה בשנים האחרונות ביקורת על תיפקודו הלקוי של חרמוני. שני נציבים לשעבר לא הצליחו להחליפו. הציפיה היתה שחרמוני יוחלף על-ידי אחד משני המועמדים הבאים: אבנר נוקראי, הממונה על החקירות בנציבות, או יעל שביט מבקרת הפנים.

אבל מינוי זה אינו יחיד בתחום החקירות של מס ההכנסה. על פרק עומדת עתה שאלת החלפתם של משה פעור, מנהל מחלקת החקירות בתל אביב, ושל עמיתו מירושלים, יעקב קורמן. פעור הודיע בימים אלה כבר על סירובו ללכת.

הקו המשותף לרו"ח מצא ולשני המועמדים לרשת את מקומם של קורמן, הוא העדר ידע בסיסי בחקירות, וזאת בעידן של תיחכום גואה בקרב עברייני המס הכבדים. התסיסה הקיימת בימים האחרונים בקרב אנשי מערך החקירות של מס ההכנסה אינה מקרית.

יש סימנים ברורים לכך, שמינויים אלה נעשים לא רק ב"ברכתו" של שר האוצר סילבן שלום אלא גם ביוזמתו. חוגים יודעי דבר בנציבות מספרים, שמאחורי הקלעים בוחשים פעילי ליכוד מסוימים בסניף המפלגה בירושלים, ומצביעים על עיתוי הפריימריז בליכוד והבחירות לכנסת הממשמשות ובאות. שר האוצר מכחיש זאת בתוקף. מישהו חושב ששלום לא יכחיש?

סוד לא גלוי הוא, שאחת הסיבות לפרישתו של נציב המס לשעבר, יוני קפלן, מתפקידו לפני כמה חודשים, היה סירובו לתת את ידו למינוים לא מקצועיים לטעמו שהשר ניסה להכתיב לו. למען האיזון הפוליטי כדאי לציין, כי בתקופת שלטונה הממושך של העבודה במשרד האוצר, היו בחישות פוליטיות לא מעטות בחקירות המס. רובן נהדפו על-ידי הנציבים וראשי מערך החקירות.

אחת הדוגמאות המאלפות שלא פורסמו עד כה: ערב המהפך של 1977 ביקש שר האוצר דאז, יהושע רבינוביץ, שהיה אישות מוכרת בעבודה, מנציב מס ההכנסה דאז, אליעזר שילוני, לחקור חשדות על העלמת מס נגד עזר ויצמן שכיהן כיו"ר מטה הבחירות של הליכוד. שילוני סירב בתוקף. למרבה האירוניה, הודח שילוני שנה מאוחר יותר על-ידי שר האוצר הראשון של הליכוד, שימחה ארליך, אחרי שפתח בחקירה נגד אישיות כלכלית חבר החטיבה הליברלית בליכוד שארליך שימש מנהיגה. חשבנו לתומנו שנגמלנו בינתיים והמדינה צעדה קדימה גם בתחום רגיש זה.

חבל שבתקופה קשה זו, שבה הכלכלה צועדת אחורה, וההון השחור והמולבן משגשגים, עשויים להיות בעלי ממון ומקורבים שיזכו לחסינות - על כל המשתמע ממנה.
 

החשש ששימוש מוגזם במכשירי תקשורת סולולרית עלול לגרום נזק לבריאות מחשש של קרינה מצטברת, התחלף באחרונה במידע מדאיג על פגיעה מוחשית אפשרית בפרטיות.

ישראל נחשבת לאחת המדינות הפעילות בעולם בשימוש במכשירים סולולריים. חלפו הזמנים שבהם היה מכשיר זה סמל לסטאטוס או אמצעי תקשורת נוסף לצרכי עבודה.

היום כמעט כל עובר ושב ברחוב, תלמיד תיכון, פקידה, חייל, עקרת בית ופועל זר מחזיקים מכשירים סולולריים.

סוד שנחשף בתקופת האינתיפדה היתה העובדה שבאמצעות מכשירים סולולריים ניתן לאתר לא רק את מיקומם של גנבי רכב, אלא גם מחבלים ומתאבדים פוטנציאלים.

מכשירים סולולריים שימשו בהזדמנויות שונות אמצעי להצלת אנשים במצוקה. אבל יש גם צד שני למטבע.

בהדרגה מתבררת תמונה מדאיגה: שלוש החברות הסולולריות הגדולות מחזיקות בידיהם מאגרי מידע מקיף ועדכני על לקוחותיהם, שניתן ללא קושי לעשות בו שימוש למטרות פסולות.

המידע אינו נוגע רק למיקומו של כל לקוח בכל רגע נתון, אלא גם בתחומים רגישים וניתן לשליפה מידית.

ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, נדרשה באחרונה לדון בנושא בעייתי זה. אך הדיון נדחה ברגע האחרון בגלל אי הופעתה של רשמת מאגרי המידע במשרד המשפטים, עו"ד יוספה טפיירו, שנימקה בסיבות רפואיות.

יש המפרשים את העדרה של הרשמת במחלקה דיפלומטית. תודה לאל שזו מחלה שניתנת לריפוי.

מי שמצוי בעניינים מקרוב יודע, כי בחודשים האחרונים שררה מערכת יחסים עכורה בין המועצה הציבורית להגנת הפרטיות, לבין הרשמת, הכוללת מאבקי כח וניסיון הדדי לכיפוף ידיים.

חברי המועצה תבעו לפני זמן קצר ממנכ"ל משר המשפטים, לפטר את רשמת מאגרי המידע, בטענה כי היא אינה מדווחת להם על פעילותה, ומתייעצת אתם ומגלה עצמאות בהענקת היתרים מוגזמים בעניין אי רישום מאגרים. הרשמת מצידה הבהירה שלא תשתף פעולה עם בעלי אינטרסים עסקיים גלויים וסמויים.

הנהלת משרד המשפטים פוסחת, בינתיים, על שני הסעיפים.

מיליוני הלקוחות של החברות הסולולריות אינם חייבים לשמש בני ערובה, עד שתוכרז "הפסקת אש" בין הצדדים הניצים גם אתם הכותרת היא "הגנת הפרטיות".

די להם בכך שמאגרי המידע האישים של הגופים הממלכתיים והציבוריים ואפילו הביטחוניים פרוצים למזמיני מידע בשכר וצינעת הפרט נרמסה מזמן.

למרבה האירוניה, החוק הישראלי גילה רגישות. הוא מאפשר לכל אדם להגיש בעצמו לבית המשפט קובלנה פלילית בגין פגיעה בצינעת הפרט. אבל לא תמיד יכול לדעת האזרח מה מתרחש מאחורי גבו, או כאשר הוא מצוי באוויר הסולולרי.

מה שנותר הוא לתבוע במפגיע מהכנסת, כרשות מחוקקת, וממשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, לזרז תחיקה שתסדיר פיקוח יעיל על פעילותן של החברות הסולוריות - במטרה למנוע חשש לניצול מידע אישי למטרות פסולות.

הכנסת מצווה לקבוע עונשים ראויים לאלה שיעמיקו את הפגיעה בפרטיות שלנו שמזמן חדלה להיות נחלת הפרט.
 

הודעתו של ראש עיריית חיפה, אלוף (מיל.) עמרם מצנע, על כך שהוא עשוי להתמודד על מנהיגות העבודה וכמועמדה של המפלגה לראשות הממשלה, לא התקבלה בהרמת גבות.
 
גם הרמזים שהשמיע בעת ובעונה אחת השר אלוף (מיל.) מתן וילנאי, שהוא עשוי בנסיבות מסוימות להתמודד, נקלטה בטבעיות רבה.

העובדה שראש הממשלה המכהן אלוף (מיל.) אריאל שרון, רואה את עצמו כמי שימשיך קדנציה שניה בתפקיד, נראית טבעית בהחלט. אפילו מאווייו של גנרל נוסף - שר הביטחון תא"ל (מיל.) בנימין בן-אליעזר "לכבוש" את ראשות הממשלה, אינם כיום בשמיים. ארבעתם משתייכים למועדון המועמדים לראשות הממשלה, שתמיד מלא מפה לפה.

העובדה שברשימת המתמודדים לראשות ממשלת ישראל מצויים אנשי צבא בכירים לשעבר אינה מקרית. מאז ומתמיד ראו את עצמם קצינים בכירים משוחררים במיל. מועמדים טובים יותר להנהגת המדינה מאשר מועמדים אזרחיים.

הם נימקו זאת במצבה הביטחוני המיוחד של המדינה, המחייב שיעמוד בראשה ראש ממשלה בעל-רקע ביטחוני ואמונתם כי ביכולתם לתפעל מערכות גדולות.

המודל לחיקוי הוא ראש הממשלה המנוח רב-אלוף (מיל.) יצחק רבין, שלא זכה, אומנם, להצלחה יתרה בתקופת כהונתו הראשונה, בתפקיד זה, עד להתפטרותו ב-1976 - אך בקנדציה השניה שלו, שהחלה ב-1992 ונמשכה עד להרצחו קיבל ציון חיובי.

העובדה שרמטכ"ל אחר לשעבר - רב-אלוף (מיל.) אהוד ברק, כשל בתפקיד ראש הממשלה, אינה מרתיעה אותם.

גם פרישתו הטרגית של מועמד נוסף לראשות ממשלה, שר הביטחון לשעבר אלוף (מיל.) יצחק מרדכי, הינה יוצאת דופן.

ברשימת הממתינים בתור, קרוב לוודאי, יופיעו במוקדם או במאוחר אנשי צבא נוספים. מן הסתם: רב-אלוף (מיל.) שאול מופז, וללא ספק תא"ל (מיל.) אפי איתם, ואולי גם מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל.) איתן בן-אליהו.

בנימין נתניהו, "רק" סרן (מיל.) לא היה מתקבל ל"מועדון" המועמדים הצבאיים הבכירים אבל רבים מהם יכולים ללמוד ממנו פרק באמביציה בלתי נלאית, שהינה תנאי הכרחי לעבור את המשוכה.

לאגף הביטחוני של ה"מועדון" אפשר לצרף שני ראשי שב"כ לשעבר: עמי איילון ויעקב פרי. איילון השיב בשלב זה בסירוב לפונים אליו. פרי הודיע ביזמתו כי אינו פוסל את מועמדותו.

[אגב , מי שלא ייבחר כראש ממשלה, יכול בהחלט לחלום על נשיאות המדינה. יש כבר תקדים של אלוף (מיל.) עזר ויצמן שהיה קודם לכן מועמד לראשות הממשלה].

גם באגף האזרחי ב"מועדון" יש צפיפות הולכת וגדלה. רשימה חלקית בלבד: חיים רמון, אברהם בורג, יוסי ביילין, שלמה בן-עמי, מאיר שיטרית, לימור לבנת, סילבן שלום, אהוד אולמרט, צחי הנגבי. בחזון אחרית הימים עומדים בתור אביגדור ליברמן יוסי שריד ואריה דרעי.

כל אחד מהם רואה עצמו, ללא ספק, מועמד מועדף שמסוגל להביא את הישועה למדינה.

מותר להתגעגע לימים שבהם כיהן ראש ממשלה ברמתו של דוד בן-גוריון, ואישים מסוגם של פנחס ספיר וחיים צדוק סירבו להכנס לנעליו. אלה שנכנעו ללחצים שהופעלו עליהם משה שרת, גולדה מאיר לוי אשכול, עשו זאת בדחילו ורחימו.
 
 
 

ועדת הכלכלה של הכנסת, שהחלה לדון בהצעות החוק להגבלת מונופולים, ריכוזיות ובעלויות צולבות בתקשורת, שהוגשו על-ידי חברי הכנסת תמר גוז'נסקי ויובל שטייניץ, לא סיימה עדיין את עבודתה.
 
בשלב זה לא נערך עדיין דיון בפרק מיוחד בהצעות החוק התקשורתיות, המתייחס לעסקיהם הנוספים של בעלי העיתונים.
מסתבר, שבמגמה למנוע מצב של ניגוד אינטרסים, או לחילופין - שימוש אפשרי בעיתון לצורך קידום עסקים פרטיים אחרים, יש בפרק זה כמה "כללי ביטחון".

הכלל המשמעותי ביותר קובע מפורשות: אחת לשלושה חודשים יפרסם העיתון מידע מפורט על אחזקותיו של בעל השליטה בעיתון בעסקים אחרים.

נראה לי שלמען ההגינות והשקיפות, מן הראוי שנציגי מועצת העיתונות, שהפגינו נוכחות בישיבת ועדת הכלכלה, יגלו לחברי הוועדה כיצד "התנדפו" כללים מפורשים בנושא זה המופיעים ב"תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות".

לפני כחמש שנים, כאשר כיהנתי כאחד מנציגי העיתונאים בנשיאות מועצת העיתונות, יזמנו במשותף עם נציגי הציבור בנשיאות כללים ברורים בעניין אחזקותיהם של בעלי העיתונים.

היתה זו מלאכה לא קלה. חלק מהשותפים ליוזמה "השתפנו" מסיבות שלא היה קשה לנחש אותן.

למרות התנגדותם החזקה של בעלי העיתונים והעורכים המגוייסים, והלחצים שהופעלו מלפני ואחרי הקלעים, אישרה מליאת המועצה ברוב קולות את המלצת הנשיאות.

[מעריב לא השתתף במסע התנגדות זה, מאחר שחברת הכשרת הישוב, בעלת העיתון, נסחרת בבורסה ותשקיפיה חושפים את המידע המבוקש].

בהתאם לכך קובע סעיף 15 (ב) בתקנון המועצה: "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו".

סעיף משלים קובע:" היה לעתון אינטרס מהותי כלכלי או אחר בתחום התקשורת או מחוצה לו בנושא של פרסום מסוים יפרסם בצמוד לאותו פרסום את האינטרס שלו".

המציאות מלמדת, שמאז ועד היום לא מילאו בעלי העיתונים אחר הכללים האלה, וזאת למרות שחתמו בעבר על אמנה שבה התחייבו לקיים את החלטות המועצה ומוסדותיה המוסמכים.

בתוקף תפקידי כיו"ר איגוד עיתונאי ישראל לשעבר, פניתי בעבר כמה פעמים אל נשיא המועצה לשעבר, עו"ד חיים צדוק, בשאלה מדוע לא מקפידה המועצה על מימוש הכללים שקבעה בדרך דמוקרטית. תגובתו החד-משמעית של צדוק היתה: "המו"לים מסרבים לשתף פעולה ואין לנו כלים לאלץ אותם".

בשיחות פרטיות הבהירו נציגי ציבור אחרים, כי המועצה אינה יכולה לקבוע עובדות בשטח מחשש ש"בעלי הבית" יפסיקו את ההקצבות הכספיות השנתיות המשמשות תשתית לפעילותה, או, חלילה, יפרשו ממנה, כפי שאיימו לא אחת.

מצער יהיה לדעת שמצויים חברי כנסת, המאמינים שהצבעתם תקבע את היקף ה"הקצבה" התקשורתית שהם יקבלו, והם אולי לא יכולים להרשות לעצמם לוותר עליה לקראת הבחירות הקרובות לכנסת.

העתירה שהגיש בימים אלה לבג"צ עובד בכיר בשב"כ נגד ראש הממשלה אריאל שרון ונגד ראש השב"כ אבי דיכטר, בבקשה להוצאת צו שימנע מעובד מסוים בשב"כ להתמנות כמבקר פנים, עוררה הפתעה רבתי בשל ייחודה.

העותר טען, בין השאר, שהמועמד הפלוני לתפקיד המבקר שימש עוזרם של ראש השירות לשעבר עמי איילון ושל ה"ראש" הנוכחי. מעורבותו בפעילות השוטפת של השירות ובנעשה בחדרי החדרים פוסלת אותו מלמלא את תפקיד המבקר.

[ראש הממשלה צורף לעתירה מאחר שלפי החוק החדש של השב"כ, הוא הממנה את המבקר ותפקיד זה הינו היחיד המוסדר בחוק].

למען האמת העובדתית ראוי לציין, שאין זו הפעם הראשונה שהתעוררה בעיה סביב מינוי מבקר פנים לשב"כ.

לפני שלוש שנים התכנסה בסודיות "ועדת החריגים" הציבורית שתפקידה לדון על-פי החוק במקרים מיוחדים שבהם מתמנים לגופים ממלכתיים וציבוריים מבקרי פנים חסרי כישורים או "בעלי עניין".
חברי הוועדה הם מנכ"ל משרד המשפטים, נשיא לשכת רואי החשבון נשיא לשכת עורכי הדין, ונשיא לשכת המבקרים הפנימיים
על שולחנה של הוועדה עמדה שאלת מינויים של מבקרים חדשים למוסד ולשב"כ. שני המועמדים היו עובדים ותיקים מרושתים היטב אבל חסרי רקע של ביקורת.

ראשי שני הגופים החשאיים טענו, שאין מקום למנות אנשי חוץ חסרי ידע כמבקרים פנימיים והעתירו שבחים על המקצוענות של השנים בתחום עיסוקם.

לאחר דיון נוקב אישרה הוועדה את המינויים והנחתה את שני המבקרים להשתלם במקצוע הביקורת.

היחיד שהסתייג אז היה נשיא לשכת עורכי הדין, עו"ד שלמה כהן, שקבע בהתייחסו למבקר המוסד שבגלל אופי התפקיד אין זה ראוי שהמבקר יבוא משורות הארגון. ההיקש לשב"כ היה שקוף.

חוק המבקרים הפנימיים שנתקבל לפני עשר שנים קבע, שמבקרי הפנים צריכים לקבוע אם הפעולות של הגוף הציבורי המבוקר ונושאי התפקידים תקינות ואם ממצאי הביקורת של מבקר המדינה זוכים לטיפול הראוי.

החוק קבע עוד, כי המבקר יהיה כפוף למנכ"ל או ליו"ר הדירקטוריון ויעביר אליהם את הדוחות השנתיים או התקופתיים. בניגוד לדוח מבקר המדינה, דוחות אלה חסויים.

בעבר נמתחה לא אחת ביקורת על פעילותם של חלק ממבקרי הפנים. בין השאר נטען, כי דוחות שהגישו היו "צמחונים", מחשש להתעמת עם הממונים עליהם.

לשכת המבקרים טוענת מזה שנים, שרק רישוי המקצוע שיעשה באמצעותה, בדומה למקצועות חופשיים אחרים, יבטיח את עצמאותם ואי תלותם של המבקרים. לכך מתנגדים רואי החשבון החוששים שממסחור המקצוע.

כך או אחרת, נראה שיושרו האישי וכבודו המקצועי של המבקר הם שקובעים את אופי פעילותו.

דוגמה מוחשית לכך הוא המבקר הוותיק של מערכת הביטחון, אלוף (מיל.) משה ("מוסיק") גדרון, המסיים בימים אלה את שירות ממושך בתפקיד. גדרון בא, אומנם, מתוך המערכת, אבל ידע כיצד להיות "כלב שמירה" נאמן של מערכת הבטחון. המבקר הוותיק זכה להערכה רבה, אולי משום שמעולם לא נבח בחוץ אבל ידע מתי לנשוך בפנים.

ההסתדרות הכריזה בסוף השבוע על סיכסוכי עבודה במשק, בשורה של גופים כלכליים וציבוריים, בהם: חברת החשמל, המכס, הטלוויזיה החינוכית ועוד.

המשמעות המעשית היא, שחודש אוגוסט הקרוב יהיה לוהט יותר ואזרחי המדינה לא ילקקו דבש. עתה, מצפים בתור להחלטת הסתדרות, ועדי עובדים של חצי תריסר משרדי ממשלה, אשר פנו לאחרונה להסתדרות בבקשה שתכריז מייד על סיכסוך עבודה.

הוועדים מבקשים סיוע במאבקם המשותף נגד המעבר למשרדים חדשים, הממוקמים בבניין רחב מידות בירושלים. העובדים טוענים, בין השאר, כי הבניין החדש, המיועד לאכלס 1200 עובדים, אינו מתאים ליעודו מבחינה פיזית, ואין לידו כמות מספקת של מקומות חנייה.

נראה שמה שהרגיז את ראשי הוועדים במיוחד, הנה העובדה שבמשרדים הותקנו מצלמות קיר חדישות שבודקות את מוסר העבודה של עובדי המשרדים הללו. העובדה שהמשרדים החדשים עומדים ריקים, והממשלה ממשיכה לשלם מידי חודש דמי שכירות בסך מאות אלפי שקלים - לא שינתה את עמדתם.

הגוף הממשלתי הנוגע בדבר טוען בתגובה, שהמשרדים החדשים נבנו, למעשה, במתכונת משרדים ציבוריים מודרניים בארה"ב ובאירופה, והמאבק האמיתי הוא על העלאת שכר.

סוד גלוי הוא, שוועדי העובדים הגדולים במשק היו מאז ומתמיד קבוצות לחץ כוחניות, שניצלו את ישיבתם ליד הברזים כדי להחזיק את המדינה בגרונה. הם הכתיבו לא אחת מהלכים שהיו רצויים להם או מנעו החלטות ממלכתיות, שלא היו מקובלות עליהם.

הדוגמה החוזרת ונשנית היא של ארגון עובדי חברת החשמל, בראשותו של היו"ר יורם אוברקוביץ, שהצליח לאורך שנים למנוע קבלת חוק שימנע את המשך אספקת חשמל חינם לעובדי החברה בהווה ובעבר.

גם ההסתדרות החדשה-ישנה נכנעה מזמן לוועדים הגדולים, למרות שהחלטות חשובות התקבלו על דעתם של שליטי העובדים המחזיקים בעמדת הכוח שנים רבות ולא בהצבעות דמוקרטיות של כלל העובדים.

לא בכדי נכללים במסגרת המינויים לתפקידים אטרקטיביים בגופים הסתדרותיים קרובים לצלחות של ראשי ועדים. אפשר לנחש מדוע.
רשימת עם אחד, בראשותו של יו"ר ההסתדרות הנוכחי ח"כ עמיר פרץ, שהתמודדה בבחירות האחרונות לכנסת, הנה למעשה רשימה של ועדים גדולים שניסו להתברג באמצעותה לכנסת. השני ברשימה היה יו"ר עובדי התעשיה האוירית, ח"כ חיים כץ.

המועמד השלישי - יו"ר ארגון עובדי חברת החשמל, לא נבחר לכנסת. הדעת נותנת, שאילו היה היום אוברקוביץ חבר כנסת מן המניין, אולי לא היה מצליח ח"כ אברהם פורז להעלות את הצעת החוק להגבלת חשמל חינם לעובדי החברה.

המציאות הוכיחה, כי הצלחותיהם של הוועדים הגדולים להיות נותני הטון במדינה, שימשה מתכון לוועדים בינוניים שהחלו לחקות את הישגיהם.

בתחום זה מגלה פעילות רבה הוועד החזק של בנק לאומי, בניצוחו של היו"ר הוותיק לואי רוט, המנהל בימים אלה מאבק חריף נגד הפרטת הבנק ללא תאום מוקדם. בשעתו התנגד ועד זה במשך תקופה ממושכת להעברת עובדים למרכז המחשוב החדש בלוד. בתום הסיכסוך יצא ועד העובדים עם חצי תאוותו בידו.

כך הוצב תמרור נוסף ביחסי העבודה הנוגע לחילופי משרדים ישנים בחדשים. ההסתדרות התייצבה לפני חצי שנה לימין עובדי הממשלה סרבני הדיור החדש, והכריזה סיכסוך עבודה שלא מומש עד כה.
אבל דווקא בתחום זה, ההסתדרות לא צריכה להזדרז ולא לעמוד על רגליה הקדמיות.

אלפי עובדי ממשלה אחרים מיועדים להעברה לקריה ממשלתית חדשה בתל אביב, ממתינים עכשיו להכרעת ההסתדרות שתקבע את התמורה להסכמתם לעבור. מן הראוי, אולי, שראשי ההסתדרות ישקלו פעם נוספת את עמדתם, ויקבעו אם זו השעה הנכונה להשבית חלק ממשרדי הממשלה ולתת גושפנקא להמשך ביזבוז כספי ציבור.

במקרים אלה לא מדובר על לחם ועבודה אלא על נוחות.
 

ח"כ אברהם פורז שהצליח בראשית השבוע, בתום מאבק פרלמנטרי ממושך לאורך של תריסר שנים, להעביר בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק להגבלת חשמל לעובדי חברת החשמל לדורותיהם היה באחרונה קרבן לסדרת איומים על חייו.

איומים אלה נמשכו גם כאשר ח"כ פורז אושפז בימים אלה בבית החולים בגלל מיחושים שהיו קשורים כנראה ללחצים שהם היה נתון. המשטרה הציבה שמירה צמודה על הח"כ האמיץ בבית החולים והצליחה מאוחר יותר לעצור אם ובנה מחולון, עובדי חברת החשמל, החשודים שנטלו חלק באיומים על ח"כ פורז.

שני מאבטחים מלווים עתה את פורז על כל צעד ושעל כפי שעושים מאבטחיו של חברו לסיעה ח"כ יוסף ( טומי) לפיד ושל חברי כנסת מאובטחים נוספים.

החזית הפרלמנטרית מהווה דוגמא חיה נוספת לתהליך מדאיג שעובר על המדינה. לאורך כל השנים התפתחה תופעה חמורה של השמעת איומים על בעלי תפקידים הקשורים במניעת פשיעה, אכיפת חוק וסדר ציבורי, תחיקה, ענישה ובפרסום שמותיהם וצילומיהם של פורעי החוק.

המדובר הוא לא רק ב"איומים שקטים" באמצעות שיחות טלפון חסרי זהות, מכתבים ללא חתימה, דואר אלקטרוני מוסווה ורמזים גסים ( הנחת אברים של בעלי חיים ליד דלת הבית).

המציאות העגומה מלמדת שיש גם איומים ישירים פנים אל פנים בין המאיים והמאוים ובאמצעות ביקורי בית ליליים, שליחים לדבר עבירה ושימוש ציני בבני משפחה (בעיקר ילדים).

רשימת המאוימים במדינת ישראל שאין לה אחות ורעה בעולם כוללת, בין השאר, שופטים, אנשי פרקליטות, שוטרים, סוהרים, חוקרים ( משטרה, מס ההכנסה, מכס, רשות לניירות ערך), מעקלים ,אישי ציבור, ראשי ערים, עובדים סוציאליים, רופאים, עורכי-דין, עיתונאים, צלמים ועוד.

התוצאה הבלתי נמנעת היא שהולך וגדל בהתמדה מספרם של אנשי חוק למיניהם שזוכים לאבטחה צמודה. בראש הרשימה עומדים שופטי בית המשפט העליון.

רק תמימים יעלו על דעתם שאיומים אינם משפיעים. במדינה קטנה כמו ישראל בעלת מרחב התמרון המוגבל לא כולם מוכנים לקחת סיכון בעיקר בגלל החשש שהמשטרה עצמה נוהגת לעיתים בסלחנות כלפי מאיימים לרבות על אנשיה.

גם בתי המשפט לא רואים למרבה הצער בחלק מהאיומים דברים מוחשיים המולידים מעשי אלימות. שורה של פסקי דין סלחניים מדברים בעד עצמם, רק בתחום חיי משפחה מעורערים יש גישה שונה. בעיקר כלפי בעלים שמאיימים על נשותיהם וזאת בגלל שורה ארוכה של מעשי רצח.

דומה זאת השעה להתחיל בטיפול שורש במאיימים למיניהם באמצעות החמרת אמצעי הענישה והאכיפה כדי שגם המאיימים יחושו מאוימים ע"י החוק.
אני ממתין בקוצר רוח למאיים הבא עלי.
היו כבר רבים ורעים לפניו.

לחץ כאן לקריאת הכתבה