שלום עליזה,
ביממה האחרונה קראתי כמה פעמים כתבה מרגשת וסוחטת דמעות שפורסמה בידיעות אחרונות תחת הכותרת המצמררת: "עליזה אולמרט התקופה השחורה". ניסיתי לשווא להזיל דמעת אדם. בדמעות תנין שהן נחלתם של רבים איני משתמש.

לאורך כל הכתבה מצוטטים דברים שנאמרו ע"י כמה מחברותיך הטובות שעוטפות אותך, מגוננות עליך ומנגבות ללא הרף את דמעותייך.

ברשותך אצטט כמה מהם:

"בעלה נמצא במצב שקשה לתאר את הלחצים שהוא צריך להתמודד אתם וגם עליה ניסו לטפס והיא חשה עצמה קרבן";

"עליזה מרגישה שעושים לבעלה לינץ' בכיכר העיר";

"ההבדל בין עליזה של היום לעליזה שלפני פרשת טלנסקי הוא כמו ההבדל בין יום ולילה. העיניים העצובות שלה אומרות את הכל".

למען האמת, חברותיך עשו עמך חסד מסוים כאשר תיארו אותך כאישה צנועה וחסכנית שמסתפקת במועט, אינה מתעניינת במקורות המימון המשפחתיים, סולדת מחיי פאר ומסתייגת מהנהנתנות הבלתי נדלית של אהוד ומנסיעותיו הרבות לחו"ל.

אבל מה לעשות, המציאות טופחת על פניהן הדומעות. הן לא מכירות כנראה את ההיסטוריית המעללים המשותפים של אהוד ושלך. מאחר שעקבתי אחרי הפעילות העבריינית של אהוד לאורך כל שנות פעילותו הציבורית, שבחלק ממנה נטלת חלק פעיל, אני רואה לעצמי חובה ציבורית ומוסרית להרחיב עליה את הכתיבה.

אני רוצה לרענן את זיכרונך: ב-4 בנובמבר 2006 פרסמתי ב-Nfc רשימה קצרה תחת הכותרת: "עליזה אולמרט מתחסדת סדרתית", שבה הצגתי לך שורה של שאלות. ברשותך אצטט כמה מהן:

1) האם ידוע לך שבעלך הוא מיליונר? האם הוא דיווח לך על היקף האמיתי של ההון שצבר במהלך שירותו הציבורי?

2) האם את סבורה שהמחירים ששולמו במרוצת השנים עבור ציוריך היו ריאליים? האם יתכן שחלקם נמכרו במחירים מופקעים הרבה מעבר לערכם המשוער ע"י אילי הון שעמדו בקשרים עם בעלך בתקווה שישתלם להם?;

3) לדעתך, האם בצדק הוענק לבעלך בכנס שדרות התואר: "הפוליטיקאי המושחת ביותר במדינה"? האם אינך שואלת את עצמך מדוע אזרחי המדינה רואים בו אדם מושחת כל כך?

סיימתי את הרשימה בכך שהבהרתי לך שהחוק קובע שאדם שיודע על ביצוע עבירה ואינו מדווח עליה, למעשה עובר על החוק בעצמו. לא ציפיתי שתגיבי על רשימתי ותשיבי על השאלות שלי.

אהוד לימד אותך כנראה, שלא כדאי להגיב על דבריו של עיתונאי הזוי מסוגי שלא הצטרף מעולם ללהקת אנשי תקשורת שמעלו בתפקידם, בכך שהתחנפו והתרפסו בפני אהוד, גוננו עליו והסתירו את מעשיו העבריינים וניסו לגמד את החשיפות אודותיו שנעשו ע"י עמיתיהם. אנשי תקשורת אלה נושאים כיום באחריות אישית להשחתת המידות במדינה ע"י אהוד המנצח בתקופת כהונתו כראש הממשלה על הפגיעות החוזרות ונשנות בשלטון החוק ובאוכפיו.

אילו היית נוכחת בסלון ביתכם בשעה שנחקר אהוד על-ידי צוות חוקרי משטרה בכירים, היית מתרשמת באורח בלתי אמצעי כיצד הוא מנסה לשטות בהם. וזו רק דוגמא אחת. אולי לא ספרת: עד כה עבר אהוד לא פחות מ-18 חקירות משטרתיות. האם שאלת אי פעם את עצמך מדוע דווקא אלוף נעוריך הוא אלוף הנחקרים?.

מעניין לדעת כיצד יפת נפש ואמנית ליברלית כמוך מתייחסת לרמיסת שלטון החוק ע"י אהוד. אם ניסית לשכנע אותו לחדול, הרי שנכשלת בגדול.

הצוללת העבריינית

אני רוצה להבהיר לך באורח חד-משמעי: עוד לא היה בתולדות המדינה איש ציבור מושחת ורקוב כל כך כמו אהוד, שגלגל לאורך השנים כספי שוחד בסכומים ניכרים במזומנים, בקבלת טובות הנאה ישירות ובתרגילים סיבוביים מתוחכמים, ואת כמובן לא ידעת, לא שמעת, לא ראית ולא הבנת.

אני יוצא מתוך הנחה שאהוד הסתיר ממך לפי כל הסימנים קבלת כספים במזומן ועסקי פיננסיים מלוכלכים פוליטיים ואישים משולבים שנוהלו ע"י מזכירתו השתקנית שולה זקן, חברת הצוללת העבריינית הסמויה שלו, שחבריה היו אברהם הירשזון, עורך הדין אורי מסר, שלומי עוז ויורם קארשי.

פרשת טלנסקי פגעה בך גם בשל מעורבותו של בנכם שאול המתגורר בארה"ב, והיה לו כנראה מידע כלשהו על הכספים שאביו קיבל מטלנסקי ועל כך הוא אמור להיחקר. אני רוצה להאמין ששאול לא יודע דברים פיננסים נוספים שאת לא יודעת.

אני גם רוצה "לנחם" אותך. היו כמה "טלנסקים". זהותם תיחשף בהדרגה בשבועות הקרובים, וככל הנראה לא צפוי לך ולאהוד ירח דבש מחודש.

אני תוהה אם אי פעם שאלת את אהוד מאין יש לו כל כך הרבה כסף למימון הטיסות שלו ושלך במחלקות ראשונות במטוסים, להתגורר איתך בסוויטות מפוארות במלונות יקרים בחו"ל. מי מממן לו את החליפות היקרות שהוא תופר, עניבות המשי המיוחדות, שעונים ששווים נאמד ברבבות דולרים, העטים הנדירים?

אם שאלת והצקת לו בנדון, אזרחי המדינה זכאים לדעת זאת. אם שתקת, את חלק מהמשחקים המלוכלכים של אהוד. קשרת את גורלך בו לטוב שהוא העניק לך כל השנים ולרעה שבאה עלייך בימים אלה. ועוד משהו: במסגרת חקירת פרשת טלנסקי נחשף כי הסוותם נסיעה לאירוע משפחתי לחו"ל על חשבון הקופה הציבורית כאילו הייתה בתפקיד. זו לא הייתה כמובן הפעם הראשונה שנקטתם בהטעיה ורמייה.

אזרחי המדינה מימנו כמה נסיעות שלך לתערוכות בחו"ל, שבהן מכרת ציורים לגופים ואזרחי חוץ שביקשו לשחד את אהוד באמצעות כספים ששולמו לחשבון הבנק הגלוי שלכם.

גם קופת הליכוד מימנה בעבר נסיעה כזו ע"י תרגיל מסריח שנעשה ע"י שולה זקן שבחשה לאורך השנים גם בעניינים הכספיים הפרטיים שלכם ודאגה שההכנסות יעלו בהרבה על ההוצאות.

תמימה מעופפת

עליזה היקרה. מה את רוצה שנאמין, שאת כל כך תמימה מעופפת, כפי שמציגה אתך אחת מחברותך בכתבה בידיעות אחרונות? לא ידעת שהקבלן אלפרד אקירוב, שקיבל זכויות בנייה נדיבות ביותר בירושלים בתקופת כהונתו של אהוד, כראש העיר, רכש ממך כמות גדולה של ציורים במחיר לא סביר? לא אירחת בביתכם בשבת שבה נפלו חיילי צה"ל במלחמת לבנון את אקירוב יחד עם איל ההון הזר פרנק לואי, שאהוד חפץ ביקרו וטרח למען זכייתו במכרז לרכישת בנק לאומי? ולא הבנת מה קורה סביבך בבתיך המפוארים ומחוצה להם?

אם את רוצה להתעדכן, כדאי לך לעיין בספרי החדש "זעקי ארץ מושחתת" שעל שערו מופיע צילום בעלך, כדי להבין את שורשיה של העבריינות המשפחתית שלכם ולהבין מה היה חלקך בה.

ניקח, למשל, את נושא הנדל"ן. בספר אני חושף, בין השאר, כי בראשית שנות השבעים, כאשר הייתם עדיין זוג צעיר והתגוררתם בדירה קטנה שכורה, אהוד רצה לשדרג אותה לדירה בבעלותכם על חשבון הקופה הציבורית. למרות שלא הייתה לכם זכאות, אהוד הגיע לפגישה עם שר השיכון המנוח אברהם עופר וניסה לסחוט אותו בעניין זה. הוא איים על עופר שאם לא יכלול אתכם ברשימת הזכאים, הוא יפוצץ עליו חומר בתקשורת. עופר לא נכנע ואהוד מימש את איומו באמצעות חברו העיתונאי המפוקפק יגאל לביב. כעבור זמן קצר שלח השר עופר יד בנפשו. משפחת עופר הפנתה אצבע מאשימה כלפי בעלך. את ידעת את כל הסיפור הקפקאי הזה ושתקת כדרכך.

(לביב מסר בתגובה: אולמרט לא נתן לי שום חומרים על המנוח עופר ולא הייתי זקוק לו לשם כך. החומרים נגד עופר נכללו בחומר שפרסמתי נגד מי שנבחר לנגיד בנק ישראל אשר ידלין).

קראי חשיפה נוספת בספר: הבית שלכם ברחוב כ"ט בנובמבר הוא פרי מעשה שחיתות של אהוד שהצליח להערים על המדינה ולכלול את הקבלן מתתיהו ליפשיץ ברשימת הקבלנים שקיבלו סיוע ממשלתי נדיב, למרות שלא היה זכאי לכך. כתמורה לכך הוא שיפץ מבנה ישן של הקונסוליה האיטלקית ובנה לכם בית לתפארת שעבורו שילמתם מחיר מבצע נמוך במיוחד. זה היה שכר הטרחה שגבה אהוד עבור מעשה הנבלה שלו שנאמד במאות אלפי דולר. את ידעת ושתקת.

הבית שלכם נרכש לפני כשנתיים ע"י המיליונר דניאל אברהמס תמורת מחיר מופקע של 2.7 מיליון דולר. אברהמס נחשב לתורם ותיק למחנה השמאל במדינה שאת נמנית עמו ומן הסתם את מכירה אותו. לא התעניינת מדוע הוא משלם מחיר גבוה ממחיר השוק עבור הבית ומדוע הוא יאפשר לכם להתגורר בו תקופה נוספת אחרי המכירה תמרות שכר דירה מגוחך?

אנחנו כל כך תמימים כדי להאמין שכל עסקת רכישת הבית לשימור ברחוב כרמיה היא עסקה כשרה, כפי שהכרזת בעיתון באמצעות אחת מחברותיך? את שותפה פעילה לקבלת שוחד בסך מאות אלפי דולר. אין כל סיבה שתימנע מהמשטרה לחקור גם אותך.

האם לא היית שותפה לקומבינה כספית שעשה בעלך בנכס שהיה שייך לך ושישמש את צרכייך האמנותיים? האם לא ידעת שבעלך שילם מחיר מופחת מתחת למחירי השוק עבור הדירה שרכשתם ברחוב שינקין בתל אביב?

בעיתון כתבת שאהוד העדיף לרכוש דירת פאר במגדלי אקירוב בתל אביב (סמוך לביתו של אהוד ברק). אין לי ספק שעבור השירותים העבריינים שאהוד עשה למען אקירוב בירושלים הוא זכאי לקבל ממנו כתמורה דירת חינם מפוארת בתל אביב.

כל המוסיף גורע

עליזה היקרה. יכולתי לפרט מתוך ספרי שורה ארוכה נוספת של מקרים שיצביעו על דרכי התעשרותכם העקלקלה והבעייתית, אך אסתפק בנאמר לעיל. כל המוסיף גורע.

חברכם הטוב לשעבר, דן מרגלית, שערך לכבוד אהוד בביתו את מסיבת יובל ה-60 וניתק את הקשרים אתכם אחרי שהתפכח והבין במלחמת לבנון השנייה מיהו אהוד האמיתי, קרא לך באחרונה במאמר שפרסם ב"ישראל היום" לשכנע את אהוד לפרוש לאלתר מתפקידו ולחזור אתו לביתכם הקודם בכ"ט בנובמבר. לא שעית כמובן לעצתו.

במאמר בידיעות אחרונות את מצוטטת כמי שהיו לה לא פעם הרהורים ללחוץ על אהוד לפרוש ביוזמתו, כדי למנוע את המשך הפגיעות בו ובמשפחתו.

צר היה לי לקרוא, כי בסופו של דבר החלטת שבעלך המושחת חייב להמשיך ולהנהיג את המדינה כדי שיביא שלום על ישראל וכי תעניקי לו את כל הגיבוי.

צר לי עלייך, עליזה. בעבר חשבתי שאת אישה עצמאית וחושבת. מתברר שטעיתי. את בסה"כ אישה קטנה וכנועה. בתמיכה העיוורת שלך בבעלך המושחת חרצת את גורלך יחד עם גורלו, לדראון עולם. ואנו אזרחי המדינה נמשיך לשלם את פרי הבאושים ופרי ההילולים שלכם.

כשרעמו התותחים בצפון המדינה בחודש האחרון, שתקו המוזות, ורק בימים האחרונים התגייסו סופרים בולטים שהפגינו נגד המלחמה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. גם תורם של סיפורי השכול, אלמנות ויתמות רווי היזע, דם ודמעות, כבר החל בכלי התקשורת.

כשנפלו הטילים והקטיושות על עשרות ערים וישובים בצפון הארץ, ובגלל עורף שלא היה מוכן ומוגן די הצורך - חרף אזהרות מוקדמות של מבקר המדינה, הפכו למעלה ממיליון אזרחים ל- "בשר תותחים". עשרות מהם שילמו בחייהם, אלפים נפגעו בגופם ורבבות בנפשם.

בחודש האחרון שינתה המדינה את פניה לבלי-הכר. בשורה של תחומים אירעה נסיגה בת-שנים. שורה של ערים בצפון הארץ הפכו לערי רפאים, שבהן נערמו תילי חורבות. הרס וחורבן נראים בכל שכונה ורחוב. תושבי הצפון פונו במאוחר בגלל התרשלות הממשלה שגילתה חוסר אונים, בלבול, ותיאום לקוי, כשהם מותירים אחריהם במקלטים מעופשים זקנים חסרי ישע, מוגבלים, נכים וחסרי אמצעים. הנוף הפסטורלי של הגליל, בעל האוויר הנקי, נפגע קשות. עצי הגליל בערו, שדות העמק המרהיבים הפכו שחורים. חיפה, קריית שמונה וצפת איבדו את ייחודן. חלק לא קטן של תושבי הצפון כבר הודיעו שלא יחזרו לבתיהם ההורסים שנבזזו ולאווירת הנכאים שמצפה להם ולילדיהם.

כשחיילי יחידות השדה של צה"ל הפכו לברווזי מטווח ולמטרות חיות בשורה של מבצעים שנויים במחלקת, בהעדר מודיעין יעיל על החיזבאללה והיכולות המבצעיות שלו, ובגלל המחסור בכלי נשק יעילים ותחמושת בכמות ראויה ופריטים צבאיים חיוניים, כמו אפודי מגן וציוד ראיית לילה, וגם במזון בסיסי לחם ומים. למרבה הבושה, החלו חיילי צה"ל במלחמה זו לבזוז בכפרים לבנונים גם בגלל מחסור וגם בגלל מוסר שחוק.

שטייסים טסו בשטחים מיושבים בלי מידע מדויק על מקומות המסתור של החיזבללה ופגעו במאות אזרחים לבנונים חפים מפשע, טנקיסטים שהיו מוגנים כביכול במרכבות הפלדה והועפו באוויר בעקבות ירי טילי נ.ט חודרי שריון - שאמור היה להיות עמיד, חיילי חיל הים היו חשופים לטילים עליהם לא ידעו מאומה, וחיילי תותחנים במספר בלתי מבוטל לקו בשמיעתם בגלל העדרם אטמים חיוניים כמגן לאוזניהם.

היה זה חודש עגום ביותר בתולדות המדינה, שהייתה חצויה בין חלום הבלהות של מיליון תושבי הצפון הארור שממנו נפתחה הרעה, לבין מיליוני תושבי המרכז שחיו בטווח הטילים על תנאי והפגינו סולידאריות מאופקת.

ביומיים האחרונים קיים חוסר נחת בצמרת צה"ל מהזיגזוגים של ראש הממשלה, שהעביר באיחור רב בקבינט החלטה מכרעת לכניסה מאסיבית של צה"ל ללבנון - כדי למגר את החיזבללה, אך עצר את המיתקפה והשתמש בה לצורך קבלת הסדר מדיני גרוע, ובשלב זה הותיר בשטח רבבות חיילי מילואים חשופים ומותשים.

אופייני למצב המביך והמבולבל במהלכה של מלחמה כושלת זו, הוא מה שקורה עתה. בליל שבת החליטה מועצת הביטחון, פה-אחד, על הפסקת אש. בבוקר שבת הודיע דובר צה"ל כי הצבא פועל על-פי החלטת הקבינט ומתקדם לעבר הליטני. לעומת זאת דיווחו כתבים צבאים מן השטח שלא נראית תנועה מאסיבית של טנקים וחיילים שחוצים את גבול הלבנון, ולמעשה קיימת המתנה לדיון ביום ראשון בישיבת הממשלה.

העובדה שראש הממשלה אולמרט הודה לנשיא ארה"ב על תרומתו הרבה להחלטת מועצת הביטחון, מבשרת את הפסקתה הקרובה של הלחימה בצפון. נראה לי, אפוא, שהגיעה השעה שאבטל את "הפסקת האש" המקצועית שהכרזתי עליה, בעת המלחמה, על-מנת לחשוף מחדש, ובשיטתיות, את פרצופו האמיתי של אולמרט - האיש שקובע עתה את גורל המדינה ואזרחיה לשנים רבות.

למרות הפיתוי לשחזר קטעים מאלפים מתריסר המאמרים שכתבתי אודותיו בחודשים האחרונים בסדרה "ימי אולמרט" שהתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה", כוונתי בעיקר למאמר שהוכתר בכותרת: אולמרט מסוכן לישראל, לא אעשה זאת עתה. אין זה הזמן לטפיחת שכם עצמית. לעומת זאת, מוצא אני לנכון לצטט להלן קטע ממאמרו של העיתונאי ארי שביט, שהסיר את הכפפות, טען שאין שגיאה שאולמרט לא עשה בחודש של הלחימה בצפון, ופרסם בעמודו הראשון של הארץ מאמר חריף תחת הכותרת: "אולמרט חייב ללכת".

שביט, שנחשב עיתונאי עצמאי, כתב בין השאר: "אולמרט הוא ראש ממשלה שעיתונאים המציאו אותו, עיתונאים גוננו ועיתונים שימרו את שלטונו. כעת אומרים לו עיתונאים: ברח. ואולם, דבר אחד חייב להיות ברור: אם אולמרט בורח בעת המלחמה שהוא יזם, הוא אינו יכול להישאר ראש ממשלה אפילו יום אחד. הוא חייב להתפטר מתפקידו. יש גבול לכל תעלול. יש גבול לכל חוצפה. אי-אפשר להוליך עם שלם למלחמה תוך הבטחת ניצחון, להניב תבוסה מבישה ולהישאר בשלטון ולבקש שיעבירו לו סיגר"...

בחודש זה חרקו כל שיני כאשר ראיתי לנגד עיני כיצד באו לידי ביטוי מוחשי כל תכונותיו הרעות של אולמרט, שהיו מוכרות לי היטב. אבל עתה, כאשר בפתח עומדת הפסקת אש מדינית מפוקפקת,
כשמחדלים וכשלים אלה ואחרים קרו, זה המקום לאזכר את הנהנתנות של מנהיגי המדינה, את האינטרסים וניגודי האינטרסים שלהם והשיקולים הפוליטיים והאישיים.

הבולט שבהם היה מינויו של עמיר פרץ כשר הביטחון, למרות שהוא אדם חסר ניסיון בסיסי בתחום זה, רק כדי למנוע את כניסתו למשרד האוצר שבו העדיף אולמרט להמשיך לחגוג עם אילי ההון, יחד עם בן חסותו, השר אברהם הירשזון.

בחודש האחרון נדחקו לקרן זווית פרשיות השחיתות של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושל כמה אישים בכירים. בשלזאת שהתותחים רעמו. אלא שאולמרט, לעומת זאת, מצא זמן פנוי בעיצומה של המלחמה [ראו: אולמרט עסוק] כדי לקיים פגישות סמויות עם אילי הון מקומיים וזרים שהוא חבר אליהם בעבר, ויש לו אולי ציפיות לפגוש אותם בעתיד, אחרי שיפרוש, או אחרי שייבעט החוצה מכס ראש הממשלה. משום מה בחרה התקשורת, גם הפעם, להתעלם ממעלליו החדשים של אולמרט, שלא שינה את חברבורותיו גם בימי המלחמה, והחליטה להקדיש תשומת לב רק לכמה מקרים עסיסיים הנוגעים להטרדות מיניות לכאורה, בהם חשודים נשיא המדינה משה קצב ושר המשפטים חיים רמון.

אולמרט נתגלה גם במהלך המלחמה כשקרן, יהיר, שחצן, תחמן, מניפולטור, דו-פרצופי, וכפוי טובה, ואף נוספו להן 'תכונות קרביות" נוספות, כאשר התברר שיש לנו ראש ממשלה שהוא גם פחדן, הססן ומי שבורח מקבלת אחריות אישית ומעדיף להטיל כישלונות על אחרים.

אולמרט לא הוכיח כושר מנהיגות ולא יכולת הכרעה. הפופולריות שלה זכה מתושבי המדינה, בחלקה הראשון של המערכה הצבאית, היא תוצאה של רטוריקה מוצלחת בנאומים חוצבי להבות על ניצחונות מדומים וספינים מדומים, לצורכי הסחה (כמו ההשוואה המבישה שהופיעה בתקשורת בין מלחמה זו לבין המאבק של העם היהודי בנאציזם).

סביר להניח, כי פופולריות זו תדעך במהירות ותחלוף במהרה, כאשר אזרחי המדינה יתפכחו ויבינו שאולמרט הוא לא צ'רצ'יל ולא מנהיג שיכול להוביל אחריו עם למלחמה, אלא פוליטיקאי ותיק ומשופשף, חסר מעצורים ועכבות מוסריים, בימי מלחמה כמו לימי רגיעה.

אני מוכן ליטול על עצמי אחריות ולומר שהמלחמה שירתה דווקא את אולמרט, מאחר שהקפיאה את המשך החקירות והטיפול של הגופים לאכיפת החוק בכמה פרשות שחיתות חדשות שהוא מעורב בהן עד צוואר. אולי האמין אולמרט, בסתר ליבו, שניצחון סוחף יהפוך אותו לדמות הרואית שאי-אפשר לגעת בה ולהטרידה בנושאים של שמירה על החוק. אבל בעוד זמן קצר יחודשו החקירות, ואזרחי המדינה יקבלו מחדש תזכורת על מעשי השחיתות של ראש הממשלה.

לפי כל הסימנים, יאלץ אולמרט להתמודד עם ועדת חקירה ממלכתית שעליה יוטל לקבוע את רמת האחריות של הדרג המדיני למה שאירע במדינה בחודש האחרון - לפני ובמהלך המלחמה. ועדות חקירה מוקמות על-פי החלטת הממשלה. אולמרט ינסה לחמוק מכך, אבל ההתעוררות הציבורית הצפויה ופעילותם של גופים שונים תיקבע את המהלכים הבאים בתחום זה. על-פי הערכתי, אולמרט יאלץ לסיים את תפקידו כראש הממשלה מוקדם מכפי שמעריכים משקיפים פוליטיים. ואני לא אזיל דמעה על כך.

אולמרט אולי מייחל לכך שההיסטוריה תחזור על עצמה - בדומה למלחמת יום כיפור, שבסיומה הטילה ועדת חקירה ממלכתית את האחריות על צה"ל והרמטכ"ל דאז. רב-אלוף דוד אלעזר, נאלץ להתפטר מתפקידו. אלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש פרש מצה"ל, בבושת פנים. שניהם נפטרו מאוחר יותר, פגועים ומרוסקים.

תמיכתו של אולמרט בהדחת אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, בדרך של מינוי סגן הרמטכ"ל, אינה כנראה סוף-פסוק. כדי למלט את עצמו הוא מסוגל להקריב גם את הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, ואולי גם את שר הביטחון, עמיר פרץ. שרידי התקשורת המגויסת של אולמרט תנסה, בתזמון שייקבע, להשחיר אותם.

בתחילת המלחמה, כאשר היא סווגה עדיין רק כמבצע צבאי ו"לוחמה", העניק לה שר הביטחון, עמיר פרץ, את השם בעל-אופי מסורתי: "בין המצרים". מאוחר יותר הוחלט על-שם אחר: "שינוי כיוון". אני מציע שמלחמה כושלת זו, שהחזירה את המדינה שנים רבות אחורנית, תקבל שם יותר הולם: "הכל דיבורים".

בימים האחרונים אני שרוי במתח נוראי שאינו נותן לי מנוח, בגלל חלקי הצנוע בתקרית שאירעה בתקופת כהונתה של ממשלת אולמרט, שבה חלק נכבד מהשרים קיבלו תפקידים שגדולים עליהם בכמה מספרים.

מטרידה אותי ללא הרף השאלה: האם בסופו של דבר יואיל בטובו שר האוצר המצחיק ביותר בתולדות המדינה, אברהם הירשזון, להגיש ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, תלונה בכתב על איומי סחיטה שהיו, לדבריו, כלפיו וכלפי בני משפחתו. מזוז דרש לקבל את התלונה בכתב, לאחר שקיבל דיווח בעל-פה מהירשזון עצמו. אלא שהירשזון - שאולי נרתע מהגשת התלונה, שיחק מול פני האומה המופתעת משחק אווילי של אדם בעל הבנה סלקטיבית, שאינו מבין, כביכול, את הדרישה כפשוטה.

בסוף השבוע שעבר בקע אור קלוש בקצה המנהרה: במהלך עימות טלוויזיוני בתוכנית "לונדון וקירשנבאום", שבה התארחתי לצידו של עורך הדין אלדד יניב, פרקליטו של הירשנזון, הודיע הפרקליט באורח חגיגי כי ב"שבוע הבא תוגש התלונה בכתב ליועץ המשפטי לממשלה".

הפרקליט הממולח לחש באוזני בסוף התוכנית: "אני מקווה שיהיה לך אומץ לב לטפל בהתנהלותו של מזוז בפרשה זו". בכך ביקש להציב בפני עמותת אומ"ץ, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, אתגר חדש ולהפוך אותה לשותפה ל"דבר מצווה" שעבורה גובה יניב שכר טירחה נאה.

באותו עימות טלוויזיוני שמתי את נפשי בכפי. טענתי כי הירשזון לא היה מעז לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה, בדיווח על התלאות שפוקדות אותו בדרכו לביצוע רפורמות, אלמלא קיבל גיבוי מוחלט מפטרונו הוותיק, ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהיה שותף פעיל לכמה מעסקיו הפוליטיים כלכלים המפוקפקים.

רק תמימים אינם מבינים שאולמרט גייס לתפקיד שר האוצר את האדם הלא נכון לתפקיד הלא נכון, וזאת רק במטרה שהירשזון ישמש "שר קש", כדי לאפשר ל"בוס", בעל הסיגרים הקובנים והעטים היקרים (שקיבל במתנה), להמשיך ולטפח את קשריו ההדוקים עם אילי הון מקומיים וזרים.

לא זכור לי מהלך משמעותי שעשה הירשזון בחייו הפוליטיים בלי שקיבל מראש את ברכתו של אולמרט. כתבות התחקיר על הירשזון המצויות עתה בצנרת אצל כמה כלי תקשורת כתובים, אלקטרוניים ומקוונים, מתקרבות לחצרו של אולמרט ואל יועצי החרש של הירשזון שגוייסו על-ידי בית מדרשו של אולמרט.

אם אני קורא נכון את המפה - וזה קורה לפעמים - היועץ המשפטי לממשלה מצוי עתה על הכוונת של כל מיני גורמים מזוהים, שמטווחים בימים אלה את ההפגזה הצפויה לעברו. כמה כדורים לא טועים שוגרו כבר לעברו בימים האחרונים.

מזוז "חטא" בכך שלא רקד לפי החליל של הירשזון והציג אותו בפומבי ככלי ריק. בתזמורת של אולמרט לא אהבו זאת, למרות שהקפידו על דממת אלחוט מחשש אולי ל"האזנת סתר" של התקשורת.
לדידם של אנשי אולמרט, מזוז היה צריך להורות על פתיחה בחקירה מיד אחרי שהירשזון "דיווח" לו על האיומים, ובכך היה מצליח להרתיע עיתונאים חוקרים שלא להמשיך "לרדוף" אותו ולרחרח על מעלליו בעבר שהביאו אותו עד הלום.

בעידן אולמרט, מי שחושף מעשי שחיתות של ראש הממשלה או מקורביו מסתכן בחשיפה אישית ומשפחתית לא נעימה - למען יאזינו ויקראו אוכפי חוק אחרים שיושבים בתפקידי מפתח במדינה ויראו.
מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדרשטראוס, חש זאת היטב באחרונה על בשרו, כאשר ניסו לפגוע בו ובבני משפחתו במטרה להשתיקו או להרתיעו. אבל למגינת ליבם של אנשי אולמרט, הנחישות של המבקר רק גברה. בפעם הזו לפחות הם החטיאו את המטרה.

לאנשי הסתרים של ראש הממשלה יש כבר תיקים מוכנים על אישים בעלי תפקידים שונים במדינה, במערכת המשפטית, ברשויות אכיפת החוק ובקהילה העיתונאית.

היועץ המשפטי לממשלה לא מראה בשלב זה סימנים של התרגשות משר האוצר המוזר, המדקלם בהנחיית יועציו כי הוא "פועל לפי הנחיות היועץ", ולמעשה פועל בדרך הפוכה בניגוד לסיכום ביניהם.
מזוז עדיין מצפה לתלונה כתובה של הירשזון שהציג את ישראל כמדינה סיצליאנית, כביכול, שבה מאיימים גורמים כלכלים בשיתוף עם "סייעני תקשורת" לאיים על שר אוצר ובני משפחתו, על-מנת למנוע מהלכים כלכליים. בין אם תלונתו של שר האוצר תוגש ליועץ המשפטי לממשלה ובין אם לו, מן הראוי שהבדיחה תגיע לסיומה בהקדם.

לפני עשרה ימים ניסיתי להביא לבירור תלונתו של שר האוצר ההפכפך. הגשתי בשם עמותת אומ"ץ האמונה על שמירת טוהר המידות והמינהל התקין תלונה ליועץ המשפטי, ולראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, על-מנת שהפרשה תחקר. בתגובה הודיע לי עוזרו של מזוז, עורך הדין רן נזרי, בשמו, במכתב מתוקשר, כי לא נראה לו שבמידע שהציג לו הירשזון בפגישתם "קיימת תשתית שיש בה כדי לבסס פתיחה בחקירה פלילית או נקיטת פעולה אחרת".

אני פונה בדרך זו אל היועץ פעם נוספת, בבקשה להורות על בדיקה סמויה. אולי אפילו באמצעות השב"כ, כדי לדעת ולבדוק אם אין בפרשה זו חלילה חשד ולו קל שבקלים ששר בכיר בממשלה הנוכחית מצוי תחת סחיטה בניסיון להטות החלטות. אם יתברר שיש ממש במידע של הירשזון, הוא יהפוך מבדיחה לחידה, ובכך הוא ישודרג. אבל הסיכוי שכך ייקרה נראים לי קטנים. אם לעומת זאת יתגלה שהיה זה מהלך מכוון של שר האוצר, בגיבויו של אולמרט, שנועד למנוע מהתקשורת למלא את תפקידה בפרשת הירשזוון, יהיה עליו לפרוש מתפקידו. אולמרט יעשה הכול כדי לשמור את הירשזון קרוב לחזהו הנפוח.

עמיתי סבר פלוצקר מידיעות אחרונות, שהתייחס השבוע לפרשה בהרחבה, היה קיצוני יותר כאשר קבע: "במו ידיו הרס הירשזון את אמינותו שהינה נכס היקר מפז של כל שר אוצר. במו-פיו ניפח בלון של הפחדות שהיועץ המשפטי פוצץ בנעיצת סיכה אחת. מצמרר לחשוב איך ינווט אדם כזה את הכלכלה הישראלית ואיך ינווט בעיתות של משבר".

ולבסוף נותרה השאלה: מי יגן על העיתונאים החוקרים שמתחקים בשבועות האחרונים אחר מעלליהם המשותפים של הירשזון ואולמרט?

בראשית השבוע פניתי במכתב אל הירשזון, בתביעה שיחזור בו מהאשמות שהטיח בעיתונאים אלה שעושים מלאכתם באמונה ויתנצל בפניהם. אבל השר לא טרח להגיב על פנייתי.

נראה שלא יהיה מנוס ממהלך נוסף בנושא זה, על-מנת למנוע מהירשזון להפחיד בעתיד עיתונאים. בשלב זה אני ממתין לקרוא כתבות תחקיר נוספות, בעיקר בידיעות אחרונות, שהכתיר השבוע את מהלכיו של הירשזון בכותרת מאירת עיניים: "השר הוליד עכבר". אני מצפה לשעיתונאים חוקרים המכונים "כלבי השמירה" של שלטון החוק, יתחילו לנשוך במקום לנבוח. רק בדרך זו יבינו פוליטיקאים מושחתים שזמנם קצוב.
 
 
 

הירשזון טרם הגיש ליועץ המשפטי לממשלה את מכתב התלונה שהתבקש להגיש  האם יתכן שהירשזון ביצע ספין כדי למנוע חשיפות נגדו  ומדוע שותקים אנשי ידיעות אחרונות, ובראשם ארנון מוזס כלפיו, הופנתה האש?

היה זה שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, שפתח לפני כמה שבועות צוהר לתחום סמוי של פעילות אילי הון ונציגיהם, מאחורי הקלעים, במקרים שבהם מתגלים קשיים בלתי צפויים בחיבור שבין הון ושלטון.

בתחום זה מופעלים לחצים, ולעיתים אף מוצעים פיתויים לשרי ממשלה ולפקידים בכירים, היושבים ליד צמתים שבהם מתקבלות החלטות שנוגעות לגופים כלכליים או ברזים שמהם דולף כסף רב מהקופה הציבורית.

בראיון לארי שביט מהארץ סיפר נתניהו, בין השאר, כי בתקופה שבה כיהן כשר האוצר, הוא קיבל הצעת שוחד ש"לא הבשילה", מגורם כלכלי שבשמו לא נקב. נתניהו לא פירט באזני העיתונאי את שם הגורם שפנה אליו, ומה הייתה "הסחורה" שהוא היה אמור לספק, אך טרח להבהיר כי אם היה נענה, יכול היה להיות היום "אדם עשיר". על-פי ההגדרה, לא שייך היום נתניהו לאלפיון העליון אלא רק למאיון.

אמירה חריפה מעין זו של ראש ממשלה לשעבר, שמכהן כיום כיו"ר האופוזיציה, אסור שתישאר תלויה ועומדת במדינה מתוקנת. ישראל זקוקה בדחיפות לתיקונים יסודיים. אזרחי המדינה זכאים לדעת, האם המחלה הממארת של השוחד, שהספיקה לאכול כמעט את כל חלקה טובה במדינה, שלחה את גרורותיה גם למערכות השלטון הבכירות ביותר.

פניתי, אפוא, בשם עמותת אומ"ץ, במכתב אישי אל נתניהו, בבקשה שיפרסם ברבים את פרטי הפרשה. לצערי, נתניהו לא הגיב. כך הוא נוהג כאשר הדבר לא נוח ולא מתאים לו.

פניתי במקביל אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בבקשה שיורה לנתניהו לחשוף את העובדות לאשורן, וכדי לברר אם יש בהן ממש או חלילה אנחנו עוסקים בספין נוסף. מדינת ישראל הפכה מזמן למדינה של ספינים. בסופו של דבר קיבל מזוז את המידע המבוקש מנתניהו, ואחרי שבדק את הנתונים קבע שאין מקום להורות על פתיחת חקירה, וזאת בהעדר ראיות ממשיות להצעת שוחד. בכך ירד הנושא מסדר היום, מבלי שטרחו מזוז או נתניהו להבהיר לציבור במה המדובר.

אני סבור שהנושא נדחק הצידה מוקדם מדי. גם אם היה מדובר ב"פרשת השוחד" הזו רק בלחצים ובפיתויים שנשארו בלתי מבושלים למאכל של מקבלי שוחד, ובראיות קלושות, מן הראוי שבשם השקיפות ידע הציבור וישפוט באמות מידה משלו. יש לי הערכה במי המדובר, אבל בשלב זה אני שומר אותה לעצמי. כאשר היא "תבשיל", אשמח להביאה לידיעת הכלל. העיקרון המקודש של זכות הציבור לדעת היה מאז ומתמיד לא רק נר, אלא לפיד לרגלי.

עוד לא הספקנו לעכל את הגילוי של נתניהו, והנה זרק בימים אלה אברהם הירשזון, "ממלא-מקום שר האוצר" (שר האוצר בפועל הוא לטעמי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, השומר ללא הרף על האינטרסים של אילי ההון), "פצצת סרחון" חדשה.

הירשזון גילה לבאי פורום קיסריה המופתעים, שגורמים מסוימים שבשמם לא פירט מאיימים עליו ועל בני משפחתו בגלל רפורמות מסוימות שהוא מבקש להנהיג במשק. בין השאר נרמז, שעל הכוונת עומד בנו של השר, עופר הירשזון, איש עסקים שהסתבך בחובות של עשרות מיליוני שקלים לבנקים הנוטים לו חסד חריג. הירשזון התעקש שלא לפרט את שמות המאיימים, אך בכמה כלי תקשורת נאמר שהכוונה היא לאחים איזי ודדי בורוביץ, בעלי השליטה בחברת התעופה אל על, שניהלו מאבק ציבורי-משפטי כדי למנוע ממנו, בתקופה שבה הוא כיהן כשר התיירות במשרה מלאה, ליישם את מדיניות השמים הפתוחים.

משמעותה של מדיניות זו הייתה, בין השאר, החלטתו להעניק רישיון לחברהה המתחרה ישראייר להטיס נוסעים לארה"ב ולא להיכנע למסע הלחצים הגלוי. שיגרתי אליו אז מטעם אומ"ץ מכתב שבו הבעתי הוקרה לאומץ ליבו. אז לא טען הירשזון, כי קיימת פעילות עוינת סמויה מאחורי הקלעים, ושר התיירות הירשזון לא טרח אז, משום מה, לחשוף אותה ואף לא התריע עליה בפני רשויות החוק. נדגיש, כי גם עתה לא מפנה הירשזון, במישרין, אצבע מאשימה כלפי בורוביץ או אל על.

בכל מקרה, הבורובוצים הכחישו נמרצות שהם נקטו כלפי הירשזון בשפת האיומים, אבל מאחר שהוא לא נקב במפורש בשמם ברבים, נבצר מהם לנקוט נגדו צעדים משפטיים.

עורך הדין יגאל ארנון, בעל מניות בחברת כנפיים השולטת באל על, שנילווה אל תמי מוזס בורוביץ (רעייתו של דדי) לפגישת פיוס עם הירשזון - כמה חודשים לאחר שתם המאבק בנושא, טען שבפגישה לא הושמעו כלל איומים. יותר מזה: הוא טען שהיתה פגישה מאוד נעימה. אלא שהפרקליט המכובד חדל מזמן להיות "פר קדוש", וכמה דברים שאמר גם בבית המשפט נותרו שנויים במחלוקת.

אבל לעומת זאת, קשה היה להתעלם מהחיבור שבין העיתוי המאוחר שבו חשף הירשזון את מה שעובר עליו, לטענתו, לבין העובדה שכמה ימים לפני החשיפה הפומבית שלו פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבת תחקיר, ראשונה בסדרה, על מעלליו הפיננסיים.

להירשזון הייתה בעבר קופה ציבורית מלאה, ששימשה למימון פעולות שונות, והיו בה שרצים רבים שנולדו במהלך השותפות הפוליטית ההדוקה והסודית עם פטרונו הפוליטי, אהוד אולמרט (בצניעות אומר, כי הגילויים הראשונים על נסיבות בחירתו האמיתיות של הירשזון, על-ידי אולמרט, לתפקיד שר האוצר, הם פרי מקלדתי, ופורסמו דווקא ב"חדשות מחלקה ראשונה" לפני כמה שבועות תחת הכותרת: "קצין המבצעים של אולמרט").

נוני מוזס הינו תמנון תקשורתי ואדם חסר מעצורים, השולט בידיעות אחרונות - העיתון של המדינה. ידיו בכל, מבלי שהן מותירות טביעת אצבעות. יש לו אינטרסים כלכלים רבים, ולא בכדי מנסים מנהיגי המדינה, מכל צבעי הקשת הפוליטית, לרצותו; ולא במקרה רבים מהם רועדים ממנו. כתבת תחקיר בעיתון, בעת הזו, עלולה לחסל את הקריירה הפוליטית שלהם. כתבת תדמית מוסווית עשויה לקדם ולשדרג במעלות השלטון.

נוני מוזס מחליט, על-פי שיקוליו הסמויים, מתי יש מקום לרצות את אחיותיו ומתי יש לנדות אותן. כך היה לגבי האחות יהודית (המעדיפה את כינויה: ג'ודי), שהתייצבה לימינו במאבק הפנימי על השליטה בעיתון. ידיעות אחרונות העניק לבעלה, סילבן שלום, שירותים טובים במשך השנים. בעיתות של עימותים פנימיים ספג סילבן מהעיתון סטירות לחי פומביות.

האחות תמי, שנחשבת למתוחכמת, זכתה לאהדה תקשורתית למרות שהתחברה לעיתון המתחרה - מעריב. בפרשת קלאבמרקט קיבלה מקלחת של צוננים גם מידיעות אחרונות. העובדה שתמי מוזס-בורוביץ פרשה בינתיים מעסקיה המשותפים עם מעריב, העניקה לה נקודות זכות בפרשת אל על.

הירשזון ניפח, ללא ספק, באמצעות פרקליטיו, את חלקם של העיתונאים בפרשה שלו, כאשר ייחס להם כוונות זדון, ואפילו לא חשש להחשיד כמה מהם בשותפות לניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע בו.

מן הראוי להדגיש שזהו נוהל תקין להעביר שאלות בכתב לאיש ציבור, שעליו מבקש העיתונאי לכתוב או לשדר, בתום לב, גם אם מרבית השאלות אינן נוחות, וגם אם מתברר שחלק מהן מבוסס על מידע שגוי. אני נוטה להאמין שאיסוף המידע על-ידי עיתונאים מכלי תקשורת שונים אינו קשור לרפורמות של השר.

הירשזון טען שגם חוקרים פרטיים עקבו אחריו ואספו מידע על חשבונות הבנק שלו ושל בני משפחתו. העיתונאים המוזהרים נמנעו מלנקוב בשמותיהם של החוקרים, פרט לאתר מחלקה ראשונה שחשף את שמו של החוקר: דוד ספקטור.

שמו של ספקטור נקשר, בשנים האחרונות, לחקירות נגד משפחת שרון, וניתן היה להבין, אחרי שתהינו על קנקנו, שאין לו אלוהים ושומר נפשו מוטב שירחק ממנו.

נתקלתי בעבר בספקטור כאשר סיקרתי בידיעות אחרונות פרשה כלכלית של התמוטטות חברת ברוקרים, והתברר שהוא שימש בפרשה זו מלשין של מס הכנסה (שם הקוד שלו היה: "אותלו").ספקטור היה אורח קבוע בבית ידיעות אחרונות, בעיקר בעידן האזנות הסתר ההדדיות בתקשורת. פעמים רבות הגיע בשעות המתות שבהן לא היו כמעט עיתונאים בבנין. בעקבות המלצת מוזס הוא העניק שירותים גם למו"ל קבוצת הארץ, עמוס שוקן.

בשלב זה לא ברור חלקו של ספקטור בפרשה זו, כשם שדברים אחרים נותרו עדיין סתומים. מאידך, התנהלות ידיעות אחרונות בפרשה ז נראית לי מוזרה. חרף הרמזים העבים שהופצו על-ידי מקורבי הירשזון לעבר העיתון, עורכיו ובעליו, לא פורסמה עד כל תגובת העיתון, שהתעטף בשתיקה מזורה. ציפיתי, למשל, שעורך ידיעות אחרונות, רפי גינת, שמציג עצמו בתוכנית "כלבו-טק" כמי שאמון לשמור על האינטרסים של ציבור הצרכנים, יפרסם הבהרה לטובת קוראי העיתון, והציבור בכללו, שבה יבהיר ששיקוליו בפרסום כתבת התחקיר על הירשזון לא היו זרים, וכי בדעת העיתון להמשיך ולעשות מלאכתו. התגובה היחידה שקראתי הייתה בעיתון "ישראלי" - חינמון המחולק ברכבת ובאתרים נוספים, שבו צוטט מקור בכיר עלום שם בידיעות אחרונות, שטען כי "גילוייו של הירשזון נודעו להפעיל לחצים על העיתון להימנע מפרסום כתבות תחקיר נוספות אודותיו, אבל העיתון לא ייכנע ללחצים אלה".

מפריעה לי יותר הסתירה הבולטת, שבין גריסת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבין גירסת הירשזון, לגבי המשך הטיפול בפרשה. מזוז טען בראשית הפרשה, כי הוא הורה להירשזון להגיש תלונה בכתב על האיומים נגדו ונגד בני משפחתו. בתגובה לכך הודיע פרקליטו של הירשזון שהתלונה תוגש תוך כמה ימים. מאז חלפו יותר מכמה ימים, אבל התלונה בכתב לא הוגשה עד כה. בימים האחרונים פניתי מטעם אומ"ץ אל היועץ המשפטי לממשלה, כמה פעמים, בדרישה שיורה על פתיחת חקירה גם ללא תלונה כתובה מצד הירשזון.

בפגישה אקראית שהייתה לי בסוף השבוע עם הירשזון, בבית קפה תל אביבי, הצגתי בפניו שאלה פשוטה: "מדוע אתה לא מגיש את התלונה בכתב כפי שהורה לך היועץ המשפטי"? תשובת הירשזון הייתה קצרה וחד-משמעית: "אני עושה בדיוק ה שהורה לי היועץ המשפטי לממשלה".

"הוא לא הורה לך להגיש תלונה בכתב"? חזרתי על שאלתי.

הירשזון המשיך לדלקם: "אני עושה בדיוק מה שהורה לי היועץ".

מקורבי היועץ הדגישו גם לאחר מכן, כי היועץ ביקש תלונה בכתב, ועדיין לא קיבל אותה לידיו.

"פצצת הסרחון" שהטיל הירשזון תמשיך להסריח עד שיתבררו העובדות לאשורן. אנחנו לא נניח לטאטא אותן מתחת לשטיח. אבל השאלה החשובה ביותר שאני שואל את עצמי היא: האם אולמרט היה בסוד העניין של חשיפת הירשזון, שנועדה למנוע המשך פרסומים בתקשורת על הירשזון ובעקיפין על אולמרט, ולהפחיד ע"י כך עיתונאים, מחשש שיוצגו כשותפים, לכאורה, בפרשת איומים וסחיטות?

מהיכרות אישית קרובה סביר להניח כי הירשזון נועץ באולמרט קודם למהלך המפתיע שלו. לא אתפלא אפוא, אם יתברר בסופו של דבר שהירשזון שכב על הגדר למען מורו ורבו אולמרט. כבר היו דברים מעולם.

כאשר מונה, בימים אלה, שר הפנים רוני בר-און כחבר הוועדה לבחירת שופטים, במקומו של השר המיועד, אופיר פינס, היו צריכים לנוע אמות הסיפים האישיות של האזרחים הישרים במדינה מחשש שיש כוונה מחודשת של הרשות המבצעת להשתלט בשלט קרוב על הרשות השופטת.

המינוי החדש הינו יוזמה משותפת של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושר המשפטים, חיים רמון, שני פוליטיקאים ערמומיים ואופורתוניסטים שמובילים את הממשלה ומחפשים ללא הרף דרכים להגן על עצמם ועל ממשלתם מידי שלטון החוק שמעולם הם לא סגדו לו.

חברם הקרוב המשותף, השר לשעבר הרב אריה דרעי, ששילם פעם במאסר בגין עבירות פליליות שביצע וזכה באותה תקופה לתמיכתם ולהזדהותם, משמש להם מאז דוגמן בית, ולא אצא מכלי אם ייחשף שהוא משמש יועץ סתרים שלהם.

בר-און לא נבחר באקראי לתפקיד אחראי ורגיש זה - שמצריך נאמנות עיוורת לשולחיו. מאז שבר-און הכיר את אולמרט, בשנות ה- 80', כאשר כיהן כיו"ר הנהלת בית"ר ירושלים וכחבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, הוא הפך להיות שפוט של אולמרט, וביצע עבורו עבודות שירות גלויות וסמויות ויצא נשכר מכך.

לאולמרט ובר-און יש כמה קווי משותפים: שניהם משפטנים בעלי ממון, חסרי מעצורים, בעלי פה גדול - שאינם חוששים לתקוף, ללא רחמים, את יריביהם הפוליטיים והאישיים, נהנתנים, חובבי סיגרים המעידים, כביכול, על סטטוס חברתי.

בשנת 1996, בתקופת כהונת של נתניהו כראש הממשלה, נעשה תרגיל ציני ומסריח להשתלט על שלטון החוק באמצעות מינויו של בר-און ליועץ המשפטי לממשלה - המשמש גם כתובע הכללי במדינה, וקובע גורלות של אישי ציבור לשבט או לחסד.

שני השותפים הפעילים לתרגיל היו שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, שמאז ומתמיד בז לשלטון החוק והיה חייב לבר-און מאז שהיה מתמחה במשרד הפרקליטים שלו, והשר אריה דרעי, שצפה לתמורה משמעותית מבר-און שהיה מקורב אליו בצורת עסקת טיעון נוחה במשפטו התלוי ועומד.

נתניהו, שגילה בתפקידו תמימות ואטימות (לסירוגין), הסכים לאכול את ה"תבשיל" המוכן שהכינו לו הנגבי ודרעי, ונתן את ידו למינוי של פרקליט חסר הניסיון ומוניטין לתפקיד המשפטי המרכזי במדינה. נתניהו טען, מאוחר יותר, כי לא היה בסוד השיקולים שהולידו את המינוי המוזר. המינוי עורר אז ביקורת ציבורית נוקבת של הקהילה המשפטית, שהעצימה אחרי שהועלה חשד כי מאחורי הקלעים של מינוי בר-און, היתה עסקה פוליטית צינית שעל-פיה התחייבה ש"ס, בתמורה, לתמוך בממשלה בהצבעה על פינוי חברון. בר-און כיהן כיועץ משפטי לממשלה שלושה ימים בלבד, ונאלץ להתפטר בבושת פנים כשהוא מותיר אחריו סיסמה מבישה: "בר-און-חברון".

המשטרה פתחה בחקירה מקיפה, אחת הגדולות בתולדות המדינה, שבמהלכה נחקרו כל המעורבים בפרשה. בסיומה הוחלט להגיש כתב אישום רק נגד דרעי. מאוחר יותר נסגר התיק גם נגדו.

אחד האישים שלא נחקרו היה אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, למרות שהיתה עדות כי ערב המינוי ביקר בר-און בלשכתו של אולמרט. הם לא דיברו כנראה רק על בית"ר ירושלים. מתוך היכרות אישית של כל הנפשות הפועלות, יכול אני להעריך כי אולמרט היה בתמונה, אבל השכיל, כדרכו, לטשטש את העקבות. בכל מקרה, היה צפוי שמחמת הבושה הגדולה שנגרמה לו ירד בר-און למחתרת, ויעבור תקופת צינון אישית. אבל התברר שלבר-און יש עור של פיל. במצח נחושה ובפנים מיוסרות הוא ביקש פיצוי בתפקיד ציבורי אחר. בסופו נתפרה לו חליפה שהלמה את מידותיו האישיות, כאשר התמנה ליו"ר מועצת ההימורים. למי שלא יודע עדיין, מאז ומתמיד בר-און הוא מהמר ותיק, אורח רצוי בבתי קזינו בעולם. לא כל העובדות בתחום זה נחשפו.

בשלב הבא התעורר אצל בר-און החיידק הפוליטי, והוא התמודד על ראשות עיריית ירושלים - אחרי פרישתו של אולמרט, אך כשל. לתפקיד זה נבחר אורי פוליאנסקי.

בשנת 2003 נבחר בר-און לכנסת ברשימת הליכוד. הוא נתמנה על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, ליו"ר ועדת הכנסת, והחל לשרת את שרון ומשפחתו בכפיפות מורו ורבו, אולמרט, שהיה השרת הראשי של שרון בתפקידיו כממלא-מקום ראש הממשלה, שר התמ"ת, הממונה על רשות השידור והאחראי על מינהל מקרקע ישראל.

בר-און נהג להשתלח בגסות רוח בחברי כנסת שלא הלכו בתלם. הפה הגדול שלו הפך להיות הסמל המסחרי שלו. הוא לא הסתפק בנביחות, אלא נשך מדי פעם ונעץ את שיניו בעיקר בקבוצת המורדים בליכוד. תפקידו של ח"כ בר-און כיו"ר ועדת הכנסת אפשר לו להעניק הגנה היקפית לחברי כנסת שביקשו חסינות מהוועדה מפני העמדה לדין. אילו ח"כ לשעבר, עמרי שרון, לא היה מבקש בעצמו להסיר את חסינותו - אם הדבר היה תלוי רק בבר-און, מן הסתם לא היה עומד עמרי לדין.

אחד השירותים החשובים ביותר שבר-און ניסה להגיש לשרון, היה ניסיונו למנוע את הקמתה של ועדה פרלמנטרית לחקירת השחיתות הציבורית במדינה על-פי הצעתו של ח"כ פרופ' אריה אלדד. העובדה שמשפחת שרון היתה מעורבת בכמה פרשיות שחיתות גדולות, שחלקן עדיין נחקרות, לא הטרידה את מנוחתו של היועץ המשפטי לשעבר של הממשלה, רוני בר-און. שלושה ימים בתפקיד זה לא הצמידו אותו כנראה אל שלטון החוק (שרון ביקש לגמול לו על-ידי מינויו כשר בממשלה, אך הדבר לא עלה בידו למגינת ליבו של בר-און שהיה שרוי זמן רב בעמדת המתנה).

בסופו של דבר החליטה הכנסת להטיל את המלאכה על ועדת חוקה חוק ומשפט בראשותו של ח"כ מיכאל איתן, אחד מאישי הציבור הישרים במדינה, אלא שהוועדה לא הספיקה לסיימה בגלל הקדמת הבחירות.

כאשר הקים שרון את קדימה, היה בר-און מראשוני המצטרפים לתנועה הפוליטית החדשה. הוא נתמנה כמזכיר התנועה, ובתוקף תפקיד זה הופיע לעיתים מזומנות בכלי התקשורת, והוכיח שהפה הגדול שלו הוא גם פה מלוכלך שהתאים מאוד למאווים של שרון ושל אולמרט שהחל לנשוף בעורפו.

בר-און שימש בשירותו של ראש הממשלה שרון, ככלב שמירה מסוג דוברמן, שנועץ את שיניו החדות, מדי פעם, והפך אחרי הסתלקותו של שרון מהחיים הפוליטיים לכלב בולדוג מאופק יותר בשרותו של היורש אולמרט.

ראש הממשלה החדש לא רצה להחזיר את בר-און למשרד המשפטים. בתפקיד זה הוא רצה בן ברית מתוחכם יותר בדמותו של רמון, שאיתו ניתן לגנוב סוסים, גמלים וחמורים.

לבר-און הועיד אולמרט את התפקיד של שר הפנים - שיאפשר לו להטיב עם ראשי הערים ברחבי המדינה ולגרור אותם לקדימה. אחד מצעדיו הראשונים בכיוון זה, הוא ניסיון להרחיב את סמכויותיהם ולצמצם את הרחבת סמכויותיהם של המבקרים הפנימיים ברשויות המקומיות.

בר-און כבר הוכיח את חוסר רגישותו לביקורת הציבורית כאשר החל לבצע עבודות שיפוצים בלשכתו והורה לרכוש על חשבון המדינה מטהר אויר לטיהור הזיהום מעשן הסיגרים שלו.

בר-און היה שותף פעיל של אולמרט ורמון להחלטה שלא לחדש בכנסת החדשה את פעילותה של הוועדה לחקר השחיתות הציבורית. לבר-און היתה כנראה סיבה טובה לכך: במסגרת כנס שדרות שנערך לפני שנה נערך סקר לבחירת חמשת הפוליטיקאים המצטיירים כמושחתים ביותר. בר-און נבחר כאחד מחברי החמישה הפותחת, והוא נמצא עכשיו בהחלט בחברה טובה תחת אהוד אולמרט - ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות המדינה.

הערה אישית: היום אני עושה פסק זמן בפרסום סדרת מאמרי השבועיים: "ימי אולמרט", שבה אני עוקב מקרוב אחר התנהלותו של המנהיג הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה, ולפנות אליו כאן, במכתב גלוי, באמצעות אתר זה הנחשב לטעמי לכלי התקשורת העצמאי הקיים במדינה.
 
אני עושה זאת רק משום שהשבוע הפך אולמרט את החוק הישראלי לצחוק, ונהג כלפי אזרחי המדינה כאילו היו עדר של שוטים, בעצם זאת שהופיע, שומו שמים, כאורח הכבוד בכנס של התנועה לאיכות השלטון שדן בנושא טוהר המידות. אולמרט נאם על תקן של מתריע בשער נגד הפשע המאורגן במדינה, וכמי שהציב המאבק בשחיתות בראש סולם העדיפויות שלו.

זה כבר היה יותר מדי אפילו לגבי דידי, כמי שהתייחס מאז ומתמיד בכבוד כלפי ראשי ממשלות ישראל - עד לעלייתו לשלטון של אולמרט. לכן החלטתי לפנות כאן אליו.

כבוד ראש הממשלה [כמה קשה לי אישית לכתוב תואר זה בצמוד לאולמרט]

כידוע לך, מזה שנים רבות אין בינינו כל שיח ושיג, מאז שהגעת למסקנה שניצב מולך עיתונאי חסר פניות שאינו ניתן לקניה, אינו נכנע, ומעולם לא נמנה עם להקת אנשי התקשורת המעודדים שלך.

במשך השנים כתבו עליך עיתונאים לא מעטים דברי ביקורת וחשפו פרשות שונות שלך. אתה לא היססת להגיש נגד חלק מהם תביעות לשון הרע, ואלה החלו להרתיע עיתונאים אחרים מלהתעמת איתך. הם גילו, לחרדתך, שאתה אדם חסר מעצורים, נוקם ונוטר ומסוכן. אתה פעלת להשתיקם.

אבל מה לעשות: אני לא נרתעתי והמשכתי ללוות בעקביות ובנחישות את פעילותך הציבורית המושחתת, ולתת לה ביטוי בחשיפות בעיתונות הכתובה (כל עוד שלא התקרנפה מולך): בספרים, בפעילות באמצעות עמותות למען טוהר המידות שבהן פעלתי, בהופעות פומביות ועוד. מאז שנתמנית כראש ממשלה אני ממשיך לעשות זאת ביתר-שאת.

בחושים המחודדים שלך ובתכונותיך השליליות החבויות זיהית אותי כאויב התקשורת מספר 1 שלך. לכן פעלת לא אחת כדי להוריד אותי מהבמה התקשורתית.

שימוש בעיתונאים בכירים

בהזדמנות מסוימת בעבר הרחוק הגיע אלי, בשליחות מבוזה, העיתונאי והשדרן גדעון רייכר, שנימנה אז עם להקת העיתונאים המחוברים אליך. רייכר העביר אלי מסר מאיים שעל-פיו אם אמשיך ל"עסוק" בך, תדאג ש"יטפלו" בי בתקשורת. לא פחות. לא ראיתי בשליחות מוזרה זו דבר יוצא דופן. תמיד הקפת ועדיין אתה מקיף את עצמך בחסידי תקשורת המסווגים כ"חבריך האישים" והם אינן מבינים כיצד אתה משתמש בהם.

שלחתי את רייכר אליך בידיים ריקות, ואז פעלת מאחורי הקלעים, ללא הצלחה, כדי לגרום להפסקת עבודתי כעיתונאי חוקר ב"ידיעות אחרונות". כך נסית לפגוע בפרנסתם של עיתונאים נוספים שלא הלכו בתלם שחרשת להם, ולא נמנו עם עדת לקקני התקשורת שלך - שלמרבה הצער הגיעה לממדים מפלצתיים מאז שהפכת לראש ממשלה.

הפגיעה החמורה ביותר שפגעתי בך, לטעמך, היתה בחשיפה שלי בשעתו, שמאבקך המתוקשר בפשע המאורגן היה מבוסס בחלקו הארי על מידע שגוי. בכתבת תחקיר שפרסמתי בשעתו במוסף "7 ימים " של "ידיעות אחרונות" ראיינתי את קצין מודיעין של משטרת מחוז תל אביב בשם: יוסי ענבר, שהכין אז את "מסמך ה- 11" שהדולף לך ושימש "נייר עבודה" שלך במאבקך בפשע המאורגן ששימש בסיס לזינוק הפוליטי שלך. ענבר, שפרש בינתיים מהמשטרה, טען בראיון פומבי מצוטט כי "מסמך ה- 11" שבו השתמשת כדי להוכיח שהאנשים שמופיעים ברשימה הם, כביכול, ראשי הפשע המאורגן במדינה, היה תוצאה של עבודת מודיעין חובבנית. הוא טען שהמסמך היה למעשה בחזקת הערכה בלבד ולא הכיל עובדות מממשיות. המקור העיקרי של המודיעין המשטרתי היה אדם שנפטר בינתיים, שהיה מאושפז בין השאר לסירוגין בבית חולים פסיכיאטרי ולא מן הנמנע שעסק גם ב"חיסול חשבונות" אישיים.

לצורכי אימות המידע פניתי בזמנו אל מפקד מחוז תל אביב, דאז ניצב (בדימ.) משה טיומקין, והוא אישר את דבריו של ענבר ואמר לי במפורש, כי מכל רשימת ה- 11 - רק שניים הם עבריינים כבדים, חלק מאנשי הרשימה נחשדו בעבירות שונות, וליתר נגרם עוול משווע. שמם של אנשים מסוגו של המסעדן רפי שאולי שהופיע ברשימה, נרמס, אבל לך לא היה איכפת. הקריירה שלך הייתה חשובה בעיניך יותר.

הדברים שפרסמתי אז, וצוטטו בתקשורת, עוררו סערה ציבורית. בועת הפשע המאורגן התנפצה לך מול עיני האומה. לא יכולת לסלוח לי על כך שפגעתי בתשתית שלך, למרות שלא ביקשתי ממך סליחה. תקפת אותי אישית בתקשורת. ואני המשכתי: לפני תריסר שנים פרסמתי את ספרי "התבוסה" בהוצאת "מידות", כשעל כריכת השער הופיעה הכרזה: "מושחתים נמאסתם". אתה היית כוכב הספר. בחרתי בך אז לסמל השחיתות הגואה במדינה - בגלל מעלליך הרבים ומעשי השחיתות הגלויים והסמויים, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממך.

הרחבתי את הדיבור כאן בנושא שלעיל, בעקבות ההופעה המבישה המתוקשרת שלך השבוע בכנס לטוהר המידות, שבו השתתפו גם מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, שופטים מבית המשפט העליון (בדימ.), אנשי אקדמיה ומשפט בכירים ומשפיעים.

עבריינים מתערבבים עם שופטים

במדינת ישראל מתערבבים לצערי, לעיתים, עבריינים ואוכפי חוק. לעיתים ניתן אפילו לחזות באירוע חגיגי שבו משתתפים יחד: השופט, התובע והנאשם. הבושה נעלמה מזמן. החוצפה חוגגת. כך היה גם בכנס שאירגנה השבוע התנועה לאיכות השלטון.

למען האמת, לא הבנתי מה אתה עושה בכנס למען טוהר המידות. אלה שתי מילים שלא מתחברות אליך, מכיוון שלא שמרת על טוהר ולא על מידות טובות. דבר זה לא הדיר שינה מעורך הדין שרגא. האם אין גבול לחוצפה?

ימים ספורים לפני הכנס הוכחת מחדש, מול פני האומה, את החיבור האובססיבי שלך לאילי הון. ניהלת שיחה טלפונית בינלאומית מתוקשרת עם איתן ורטהימר, מבעלי "ישקר", בעקבות חתימת עסקת ענק למכירת החברה למיליארדר אמריקני, וורן באפט. ביקשת שיאפשר לך לדבר עם האיש העשיר בעולם, ביל גייטס, שנכח בסביבה. גם אליו אתה רוצה להגיע. גייטס כבר החל להשקיע בארץ. מי יודע, אולי בהשקעות הבאות שלו ייצג אותו עורך הדין, שותפך הוותיק לשעבר למשרד הפרקליטים, כפי שהסדרת לו לטפל בעסקת מכירת בית"ר ירושלים לאוליגרך גאידמק - אחד מידידיך מחבר המדינות. עורך הדין אורי מסר, שתושאל באחרונה ע"י מבקר המדינה בכמה נושאים עסקיים שקשורים לשניכם, נימנה כבר עם צוות היועצים המדיניים שלך. כך, יש לו דלת פתוחה להשתתף גם בפגישות מסוג אחר. אתה והוא ואני יודעים בדיוק למה אני מתכוון.

עוד לפני ההצגה שעשית לעם היושב בציון, כדי להבהיר שההשקעה בסך 4 מיליארד דולר ב"ישקר" לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל בלעדיך, פניתי אל מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, על-מנת שיבדוק הטבות, הנחות ומענקים שניתנו לחברת "ישקר" כאשר כיהנת כשר האוצר ושר התמ"ס. מבקר המדינה נעתר והודיע על בדיקה. מי יודע: אולי גם אתה תידרש ליתן הסברים.

רפיסותו של עו"ד שרגא

יו"ר התנועה למען איכות השלטון, עורך הדין אליעד שרגא, המתפרנס היטב מהמלחמה בשחיתות ומלקוחות שזורמים למשרדו - בעקבות הופעותיו הרבות בכלי התקשורת מטעם התנועה, העניק לך "טיהור" מוקדם עוד מלפני הבחירות לכנסת ה- 17, כאשר הזדרז להכריז שמבקר המדינה לא מצא, כביכול, כל פסול בעסקת מכירת ביתך אחד מאילי ההון הזרים שמחוברים אליך, ממנו שכרת את הבית במחיר נמוך. לאחר פרסום הדוח לא טרח לתקן את דבריו.

עורך הדין שרגא שוגה כנראה בהבנת דוח מבקר המדינה. כאשר הצבעתי אז על רפיסותו כלפיך, דאג לשגר אלי, באמצעו דובר תנועתו, דרישה שאתנצל. מר אולמרט: אולי תסביר לחסיד השוטה החדש שלך שהפעם הוא טעה בכתובת. לשבחך אומר שאתה הבנת זאת מזמן.

המארח שלך, עורך הדין שרגא, כרכר סביבך בכנס כמו טווס אדום, בדרך מעוררת בחילה. אבל מעת שהבנתי את סדרי העדיפויות שלו, אין לי יותר ציפיות ממנו.

מר אולמרט הנכבד. אולי, כדי לייצור מסך עשן, חזרת בכנס לדבר על הפשע המאורגן ועל האלימות שפגעה בכל חלקה טובה במדינה. אולי ניסית בדרך צינית להעלות את הנושא מחדש על-סדר היום הציבורי, ולמחוק שנים רבות של שחיתות שדבקו בך. אבל לא יכולת להתעלם לגמרי מנושא המאבק בשחיתות. פנית אל הציבור הרחב ואמרת, בין השאר: "יש תחושה חזקה מאוד שהמערכות הציבוריות אינן נהנות מניקיון כפיים ומניקיון דעת. אין להשלים עם סטיות מהנורמות של החוק". על כך אוכל לומר רק: ראו מי שמדבר - הטובל הראשי המחזיק בידיו הרבה שרצים.

ציפיתי בעניין רב לקרוא את דברי הסיכום של חברך הוותיק, העיתונאי דן מרגלית, שכיכב גם הוא בכנס של התנועה למען איכות השלטון. מרגלית הציע לך כבר בשעתו, בפומבי, לדאוג לכך שנושא השחיתות ילמד בבתי הספר. מעניין לדעת מדוע לא שמעת בקולו. מרגלית מאמין, כידוע לך, שאתה אדם מוסרי. לכן הוא מעניק לך רוח גבית. כל הכבוד שהצלחת ל"עבוד" גם עליו ועל חבורת חבריך העיתונאים האחרים.

מרגלית המשיך לפעול למענך גם לאחר הכנס. בסוף השבוע הוא כתב שהכנס של התנועה לאיכות השלטון היה "חגיגה לעיניים", מאחר שכל ראשי המדינה עברו על בימתו והמלחמה בשחיתות לא תהיה כבר יתומה. אין ספק שבכך הוא תרם לאגו שלך. מרגלית הוסיף שהיו"ר, עורך הדין שרגא, שהסתובב בכנס כחתן בחופתו, הבין שהגזים בהתחככות עם השלטון, והבטיח להחזיר לה בהקדם את שיניה החדות. אל תחשש, כבוד ראש הממשלה: השיניים האלה לא ינעצו בך. מרגלית ידאג לכך.

מר אולמרט היקר. בסוף השבוע אולי הייתה לך נחת, כאשר פורסם שמחירי הציורים של רעייתך עליזה זינקו פי ארבעה ויותר. שנינו צחקנו בליבנו, מאחר שאנחנו יודעים היטב שבמרוצת השנים רכשו גופים כלכליים ואילי הון, בארץ ובחו"ל, במחירים גבוהים, הרבה ממחירי השוק את ציוריה של עליזה כדי לרצת אותך ולהתקרב אליך.

ולסיום, אדוני ראש הממשלה: אני רוצה לבשר לך שיש כבר אור בקצה המנהרה. מסתבר שלא כל אזרחי המדינה שוטים ואדישים. מאות אלפי אזרחים, שמספרם הולך וגדל מבינים, מי פחות ומי יותר, שבראש המדינה עומד היום אדם מושחת עד היסוד, בעל רקב מוסרי, חסר מעצורים בכל הנוגע לשמירה על החוק. לא אתה האיש שתטיף לנו מוסר לשמור על שלטון החוק.

למען האמת, היססתי רבות אם לכתוב מאמר חריף זה. בעיקר התחבטתי לגבי כותרתו החד-משמעית. בסופו של דבר הכרעתי בחיוב ואני שלם עם עצמי.
 
יסודותיה של מדינה מתוקנת וחזקה מושתתים לא רק על ביטחון יציב וכלכלה בריאה, אלא גם על נורמות של מוסר בסיסי ועל מינהל תקין וטוהר מידות. בעידן אולמרט, שהחל אחרי קריסתו של אריאל שרון, היסוד השלישי הולך ונשחק במהירות והופך לרעוע. ראש הממשלה החדש מהווה דוגמא שלילית של מי שהשחיתות היא חלק בלתי נפרד מדרך חייו והתפקיד הממלכתי רם הדרג לא מכהה אותה.

אני עושה זאת גם בגלל שתיקת מרבית כלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים. אלה מעניקים חיפוי בלתי אתי לפרשות השחיתות החדשות של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ויוצרים חומת מגן סביבו.

קשה לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש, כאשר עיתונאים בכירים מתחרים ביניהם בכתיבה ושידור דברי חנופה והתרפסות לאולמרט. כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו להיות כלבים שנושכים את שומרי המינהל התקין במדינה שאינם סרים למרותו של אולמרט.

חיפוי גם מצד התנועה לאיכות השלטון

מי שנוטל חלק בקשר השתיקה היא גם התנועה לאיכות השלטון, בראשה עומד עו"ד אליעד שרגא - בעל תכונות מזוהות של צביעות והתחסדות, וגודש של אינטרסים מקצועיים ואישים. אולמרט הינו אחד מאורחיה של התנועה לאיכות השלטון, בכנס שיתקיים בשבוע הקרוב, והוא אף הוזמן לנאום. בכנס זה יככב גם היחצ"ן הבכיר של התנועה לאיכות השלטון, העיתונאי דן מרגלית, ההולך אחרי אולמרט כסומא בארובה של שחיתות, אבל מעניק לו גיבוי אוטומטי של אביר שלטון החוק.

תפקידי הציבוריים כיו"ר הנהלת עמותת אומ"ץ הפועלת למען טוהר המידות והמינהל התקין, וחברותי בנשיאות מועצת העיתונות, מחייבים אותי לא להחשות ולצלצל בפעמוני הדמוקרטיה במלוא העוצמה. ולא להפסיק. התחלתי במלאכה זו בשבועות האחרונים, בהדרגה ובעקביות, כאשר פרסמתי ב"חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc) תריסר כתבות תחקיר שבמרכזן אולמרט.
 
פרקי אולמרט - הרשימה מתארכת  

במסגרת הסדרה "פרקי אולמרט" שפרסמתי לפני הבחירות, סקרתי בהרחבה את מעלליו הרבים והמגוונים של אולמרט כנבחר ציבור מושחת ברמה הגבוהה ביותר, חסר עכבות של מוסר בסיסי - שהפך למיליונר כבד על חשבון הקופה הציבורית, תוך עימותים בלתי פוסקים עם החוק שמעולם לא היה נר לרגליו.

במקביל התמקדתי בכתבות תחקיר אלה בנושא הון ושלטון. הבהרתי שאולמרט הוא הפוליטיקאי הישראלי המחובר ביותר אל כל אילי ההון הגדולים במדינה ואל אילי הון זרים ידועי-שם, ואין לו כל בעיה עם חלק מהם - מושחתים לא פחות ממנו, שצברו את הונם תוך ביצוע עבירות. אחרי הבחירות, כאשר היה ברור שאולמרט עומד להיבחר כראש הממשלה, פרסמתי סידרה שנייה - "ימי אולמרט", שבהן הצבעתי על החיבורים של פרשות השחיתות מן העבר להווה. עמדתי על אופיו האישי כאדם חכם פיקח, ערמומי, מתוחכם, אופורתוניסט חסר מעצורים, שלגביו המטרות מקדשות את כל אמצעים, גם הפסולים שבהם.

בין השאר הסברתי, כי לא במקרה חבריו הטובים ביותר של אולמרט הם דווקא אנשי תקשורת ותיקים בולטים ותמימים, שבמשך השנים משלים את עצמם שאולמרט מעריך, מוקיר ומכבד כל אחד מהם, והם מסוממים מדברי השבח והמחמאות המזויפות שלו. הם לא מבינים ולא מעכלים עדיין שאולמרט בחר בכל אחד מראש ובכוונה זדונית - ככלים להגשת מטרותיו, והם מהווים למעשה כלים בלוח השחמט שלו. הם מספקים לו את הסחורה התקשורתית המתחנפת בשפע ואת ה"שקט התעשייתי" בתחום זה. סברתי לתומי, שאחרי שאולמרט יחל לכהן כראש הממשלה, הוא ייטול פסק זמן אפילו זמני ממעלליו, יחדל ממסע ההתעשרות הבלתי נלאה שלו, יהפוך לאדם ממלכתי, וחרף חוסר הניסיון שלו ישקיע עצמו רק בענייניה הסבוכים והקשים של המדינה בתקופה זו שבה מאוימת ישראל הן מצד הגרעין האירני והן מצד ממשלת החמאס.

בפועל התברר לי, לתדהמתי ולצערי, שלא רק שצדקתי בתחזיות הקודרות שלי, אלא שאולמרט, בתפקידו החדש, שיכלל את התכונות השליליות שלו לממדים מפלצתיים. אולמרט חש עצמו עתה מורם מעם. הוא ממשיך למלא את קופת השרצים הגדולה שלו בשרצים נוספים, כשהוא מטיל אימה ופחד לא רק על שרי הממשלה, חברי כנסת, ועובדי ציבור בכירים, אלא מנסה להלך אימים גם על גופים העוסקים באכיפת החוק.
 
התקשורת מתמסרת מרצון 

אולמרט אינו מוטרד יותר מהביקורת הציבורית ומהחיטוט בפרשות שלו, ומהתנהלותו הבעייתית כראש ממשלה שעומד בראש קואליציה רעועה. הוא יודע היטב, בחושיו הערמומיים, שהתקשורת הישראלית התמסרה לו מרצונה החופשי ולעולם לא תוכל לטעון שאולמרט אנס אתה. העובדות המדאיגות שהולכות ומתרבות לא רק מדברות בעד עצמן, הן זועקות:

• תוכנית ההתכנסות אינה ברורה די צרכה לרבים משרי הממשלה והדרגים הממלכתיים, ואולי גם לא לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. אלא שלאולמרט אין בעיה בכלל לאחז עיניים. התוכנית נועדה במקורה להתבצע בעוד שנתיים, אך באחרונה החלה התוכנית צוברת תאוצה, ומועד ביצועה הוקדם לראשית השנה הבאה. כידוע, החיפזון הוא מן השטן, בעיקר כאשר מדובר בפינוי של רבבות אזרחים מבתיהם. אם ההתכנסות לא תתבצע בדרך ממלכתית מבוקרת, הדרגתית ואחראית, צפויה מלחמת אחים. ההינתקות עלולה לשמש רק כ"יומן", לסרט הימים שמצפה לנו חלילה.

איני רוצה לחשוב שכל התוכנית הזו משמשת כפעולת הסחה, בניסיון לדחוק את גופי אכיפת החוק למערבולת ביטחונית-מדינית שבה עומדת טובת המדינה וביטחונה מול שאלת העבירות על החוק שביצע ראש הממשלה, שהטיפול בהן יכול אולי להידחות ולהמתין. מה בוער? הרי אין איום של התיישנות. אולמרט אימץ את הפטנט של מורו ורבו, אריאל שרון, שיזם את ההינתקות בעיצומן של החקירות נגדו ונגד בני משפחתו, אלא ישכלל וישדרג אותו.
 

• לא הייתה לאולמרט בעיה למנות את עמיר פרץ, שלא צבר כל שעות ביטחון במישור הפרלמנטרי והממלכתי, לתפקיד שר הביטחון בתקופה קריטית זו. ובלבד שלא להפקיד בידיו את תיק האוצר, שאותו העדיף אולמרט למסור למקורבו הנצחי ושותפו בעבר לביצוע עבירות בכספי ציבור, ושותפו בהווה ובעתיד ל"טיפול" בקופה הציבורית. הקלקולים הראשונים בתיפקודו של פרץ לא מבשרים טובות. ה"נזיפות" הפומביות שספג פרץ מאולמרט לא יישארו זמן רב ללא תגובה, וחוזר חס וחלילה.
• אולמרט פעל בימים האחרונים מאחורי הקלעים, באמצעות שליחיו ועושי דברו בתקשורת ובגופים אחרים, כדי לשחוק את תדמיתו של מבקר המדינה השופט (בדימ.), מיכה לינדרשטראוס, באמצעות מיתקפה החזיתית והכפשת המבקר. פעילותו נעשתה בעצם הימנעותו מלטפל בנציב שירות המדינה, שמואל הולנדר. אחרי הכל, את הנציב ממנה הממשלה והוא אמור לסור למרותה. אולמרט אף העניק תמיכה לנציב, שזכה לביקורת חריפה של מבקר המדינה, בגלל עבירות על התקש"יר ומינויים תפורים שהוא היה שותף פעיל להם. אולמרט עשה זאת כאות תודה להולנדר, שהכשיר לו בעבר מינויים בעייתיים בתפקידים שונים. שותפה פעילה למאבק במבקר המדינה ובתמיכה המאסיבית במבקר הייתה לא אחרת מאשר היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין - ידידה קרובה של הנציב, שסייעה בעבר לתפור את המינויים בשירות אולמרט. היועצת לא התביישה לבצע "איסוף מידע" גם על ראש יחידת החקירות של המבקר, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, שהיה בעבר מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה וידוע ביושרו האישי.
• אולמרט הוכיח בפעם המי יודע כמה כי האינטרסים של בעלי ההון לא משים מנגד עיניו. כך היה כאשר החליט, בדקה התשעים, לפני שנטש את משרד התמו"ת, לייקר את מחיר הלחם. בכך ביקש אולמרט לרצות את משפחת אנג'ל הירושלמית השולטת בענף הלחם ומקורבת אליו - כפי שפיצה בעבר שורה של משפחות, אילי הון, ובהן: עופר, דנקנר, ורטהים ואחרות.
• מסירת האחריות על מינהל מקרקעי ישראל לטיפולו של השר מאיר שיטרית, השנוי במחלוקת מבחינת רמת המוסר האישית שלו, לא הייתה מקרית. האחריות על המינהל המופקד על קרקעות המדינה, השבחתן, הפשרתן ופיתוחן, כרוכה בגלגול של מאות מיליוני שקלים. שרון נטל את המינהל לכל המשרדים הממשלתיים שבהם שירת. בסופו של דבר מסר את המינהל לאולמרט, שהוא בצלמו ובדמותו. אולמרט העביר את המינהל לאחריותו של שיטרית שהולך בתלם החרוש של קשרים עם אילי הון ויספק ללא ספק לאולמרט את השירותים הנדרשים.
• אולמרט הקים השבוע את "פורום חווה" שלו. אחד הכוכבים הוא לא אחר מאשר עורך הדין אורי מסר, שהפך ליועץ בלתי רשמי של ראש הממשלה, חרף העובדה שהינו חסר כישורים בתחום זה. אבל לדידו של אולמרט זו עובדה שולית. העיקר הוא שהכסף מרוח אצל הפרקליט הנאמן.

עורך הדין מסר היה בעבר שותפו למשרד הפרקליטים. עורך הדין מסר היה צמוד אל אולמרט גם אחרי פרישתו הפורמאלית מהמשרד לאורך כל תפקידיו הציבוריים. מי שרצה לחפש קיצורי דרך ללשכותיו של של אולמרט בעיריית ירושלים ובמשרדי הממשלה, היה מודע היטב לכך שאם יפנה אל משרד הפרקליטים של מסר וישלם שכר טירחה נאה, יצא עם מבוקשו.

לא בכדי בודק מבקר המדינה, בימים אלה, את מערכת הקשרים התמוהה בין אולמרט ומסר, שלא פסקה, ובעיקר את החשדות שלפיהם הקשרים העסקיים בין השנים לא נותקו גם אחרי שאולמרט התמנה כשר. העובדה שאולמרט המליץ על עורך הדין מסר בפני המיליארדר גאידמק, שרכש את קבוצת בית"ר ירושלים, בהמלצת אולמרט, הדליקה נורה אדומה נוספת בתחום זה.

בשלב זה לא ברור אם רעייתו של עורך הדין מסר - עו"ד דוידה לחמן-מסר, המשמשת כמשנה ליועץ המשפטי של הממשלה, מודעת לחשדות בנושא קשריו של בעלה עם אולמרט, והאם היא מקפידה למדר את עצמה מהמידע שזורם אל היועץ, בתחום זה.
 
השרים המתחנפים, החקירות שבדרך 
 
התמונה הכללית שמצטיירת בתקופת כהונתו של אולמרט, כראש ממשלה, מדאיגה למדי. כלפי חוץ, וכאמצעי של הסחת הדעת וזריית חול בעיניהם של אזרחי המדינה, מחויב אולמרט, כביכול ל"מלחמה בשחיתות". כך הוא הצהיר בנאום ההכתרה שלו בכנסת, וכך יאמר ללא ספק מעל בימתה של התנועה לאיכות השלטון שמבקשת להעניק לו טיהור רטרואקטיבי.

אבל בפועל עלול אולמרט לנקוט צעדים מדיניים וביטחוניים כדי ליצור לעצמו רשת ביטחון. ואין לו בעיה להמשיך את קשריו עם אילי ההון, בבחינת שלח עוגתך על פני המים. אולמרט נחשף בהדרגה כאדם מסוכן, חסר מעצורים, שאינו בוחל בשום דבר כדי להישרד בתפקידו כראש הממשלה והאיש הכי קובע ומשפיע במדינה.

בדומה לביוגרף שמנסה לתהות על דמותו של גיבור ספרו לעומק ולרוחב, אני מכיר את דרכי התנהלותו הציבורית, העסקית והאישית של אולמרט למעלה מ- 30 שנים. משום כך אני מרשה לעצמי לקבוע כי הוא מעדיף את טובתו האישית על פני טובת המדינה.

מלכך הפנכה הוותיק שלו שר הפנים, רוני בר-און, אף הוא דמות שנויה במחלקת, טען השבוע שאולמרט נבחר כראש ממשלה לעשרים השנים הבאות. אולמרט חכם הרבה יותר מבר-און, ויודע היטב שהו מצוי עדיין בעיצומה של תקופה קשה שבה מחכות לו כמה חקירות לא נעימות, שעלולות לקצר את תקופת כהונתו ואולי לא יסיים אפילו את הקדנציה הנוכחית.

החקירה הבולטת ביותר היא בנושא השוחד בסך מיליון דולר שקיבל מהחברה הקבלנית, בעת שרכש את ביתו החדש ברחוב כרמיה בירושלים. אולמרט ינקוט, קרוב לוודאי, באמצעות שליחיו, בדרכים סמויות שונות כדי לשבש את החקירה ולהשפיע על עדים ובעלי תפקידים שונים. בעבר כבר נחשד במעשים דומים, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום בפרשת חשבוניות המס של הליכוד.

מבקר המדינה נהג לפנים משורת הדין בדוח האחרון שלו בעניין מעורבותו התמוהה של אולמרט כאחראי על מינהל מקרקעי ישראל בעסקת מכירת נמל יפו לעיריית אביב. אבל אין זה סוף פסוק. המבקר ממשיך בחקירת עסקות גדולות נוספות בתל אביב, בהן היה מעורב המינהל בעידן אולמרט. לא במקרה מגלה ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, עצבנות רב, ומנסה להפעיל לחצים על אנשי המבקר. חולדאי נחקר בחודשים האחרונים כבר במשטרה לגבי כמה מהפרשות האלה.

גם מרכז ההשקעות המסונף למשרד התמו"ת מצוי על הכוונת של המבקר. גם כאן מככב, איך לא, עורך הדין אורי מסר - חברו לחיים של אולמרט. ואולי יתגלו פרשות חדשות נוספות שבהן מככב אולמרט ואנחנו עדיין לא יודעים אודותן.

אולמרט לא ייכנע בקלות. הוא יצפה לסיוע של שר המשפטים, בן בריתו חיים רמון, שינשוף בעורפם של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ופרקליט המדינה, ערן שנדר. אולי ייהנה אולמרט מכך שתת-ניצב מידי גולן, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה (יחא"ה), שהביאה בשנה החולפת להעמדתם לדין של כמה אישי ציבור, שוחררה השבוע מתפקידה כאחד מפעולותיו הראשונות של השר החדש לביטחון פנים, אברהם דיכטר. זהו אות מבשר רע.

הפרשנים הפוליטיים טוענים שהקואליציה הרעועה הנוכחת תחזיק מעמד שנה וחצי. אני לא קונה זאת. אולמרט התחבולן ימצא דרכים לשמר אותה, וזאת בדומה לשרון שהחליף מפלגות בממשלתו כמו גרביים. אבל אני תולה עדיין תקווה בכך שקיצה של ממשלה בראשות אולמרט יבוא מכיוון אחר, ומאמין שבסופו של דבר ייקוב הדין את ההר אולמרט. שאם לא כן, כולנו ניפול לתהום של מדינה מושחתת ורקובה מוסרית עד היסוד ואז לא תהיה לה תוחלת.
 
 
 

כאשר האזנתי השבוע לדבריו של ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט, בטקס השבעתו בכנסת, לא ידעתי אם לפרוץ בצחוק פרוע או לבכות בכי מרורים. אולמרט, ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל, הבטיח, בלי בושה, להילחם מלחמת חורמה "בשחיתות הציבורית".
 
דבריו המתחסדים של אולמרט, שהתחזה לפוליטיקאי ישר, הרשימו לפי כל הסימנים את היו"ר החדשה של הכנסת, דליה איציק, ששלחה אליו מבטים של עגלה רכה - כאות תודה על התפקיד רם הדרג שהעניק לה במטרה שתבטיח "שקט תעשייתי" פרלמנטרי.

לדבריו של אולמרט, התייחס גם החסיד החכם העיתונאי דן מרגלית, שלא חדל לטהר אותו, ובן בריתו של מרגלית, היו"ר הנצחי של התנועה לאיכות השלטון, עורך הדין שרגא אליעד - הפרקליט שמתפרנס היטב ממלחמתו בשחיתות. שרגא הזמין את אולמרט ליטול חלק בכנס ל"טוהר המידות", שתנועתו מקיימת עתה לאחר הקמת ממשלתו החדשה של אולמרט. אולמרט, שיהיה אחד הנואמים, יהנה ממעטפת מוסרית כביכול.

מי שבוחן את הרכב ממשלתו של אולמרט ואת זהותם של השרים המשמשים בתפקידי מפתח, שיכולים לסייע לראש הממשלה החדש בעת מצוקה עם החוק, הוא לא אחר מאשר שר המשפטים החדש, חיים רמון, שישמש מכאן ואילך כ"ראש משמר אולמרט" - כל עוד זה יכהן כראש הממשלה. כשר משפטים מוטל על רמון להבטיח את שלטון החוק במדינה. יש לו גם אחריות מיניסטריאלית לגופים שקובעים את גורלם של אישי ציבור שסרחו, וגם זיקה למערכת המשפטית שחורצת את דינם לשבט או לחסד. בנוסף לכך ישמש רמון, בתוקף תפקידו, גם כיו"ר ועדת השרים לחקיקה שיכולה לקדם או לבלום חוקים עפ"י צורכי השלטון והאינטרסים האישיים של ראש הממשלה החדש. אולמרט יודע היטב שהוא יכול לסמוך על רמון, בעיניים עצומות. בגלל המטרה המשותפת שלהם לשרוד בכל מחיר ולמסד את קדימה כתופעת קבע בפוליטיקה הישראלית.

לאולמרט ורמון יש כמה קווי אופי זהים: שניהם פקחים, ערמומיים, אופורתוניסטים, בוגדניים. אין להם אלוהים והם בעלי לשון חדה. הם אינם חשים נקיפות במצפון הגמיש שלהם, גם כאשר הם מלבינים ברבים פניהם של יריבים פוליטיים. שניהם לא גילו מעולם רגישות מיוחדת לשלטון החוק, שניהם אוהבים להתחכך עם אילי הון מקומיים וזרים, מקיפים עצמם בעיתונאי חצר מבויתים, ויש להם אפילו חבר קרוב משותף: השר לשעבר, אריה דרעי, שבעבר ניסו לחלץ אותו מהסתבכויותיו עם החוק ועתה מנסים כמה גורמים להריצו לראשות עיריית ירושלים.

רמון הושווה בהזדמנויות שונות בכלי התקשורת ל"חתול רחוב". הוא נולד וגדל במשפחה דלת אמצעים שהתגוררה ביפו ליד ה"שטח הגדול". במשך חייו שרט ונשרט אין ספור פעמים גם בחייו האישיים וגם בחייו הציבוריים.

לשיבחו של רמון יאמר: הוא התקדם בכוחות עצמו, הן במישור המקצועי והן במישור הפוליטי. הוא רכש השכלה משפטית ולא היסס לוותר על כיסאות ולשחות נגד הזרם. הוא הוכיח כושר רטורי מעולה בעיקר ב"נאום הלוויתנים" המפורסם שנשא בשעתו במרכז מפלגת העבודה.

מצד שני, רמון הוכיח שהוא מומחה ל"תרגילים מסריחים פוליטיים" ואין לו כל בעיה מוסרית עם זה. אך ליתר ביטחון - הוא דאג להלביש אותם באידיאולוגיה מדומה. ה"התרגיל המסריח" הגדול מכולם נעשה בחודש מרס 1990 ע"י רמון, ששימש אז יו"ר סיעת העבודה בכנסת, בסיועו הפעיל של יושב-ראש ש"ס, אריה דרעי, ששימש אז כשר הפנים. ה"תרגיל" נועד לסלק את ראש הממשלה, יצחק שמיר, ולהמליך במקומו את שמעון פרס - ה"לוזר" הבלתי נלאה.

במסגרת בישול ה"תרגיל" גייס רמון את תמיכתו של חבר הכנסת צ'ארלי ביטון, שפרש מסיעת חד"ש וחתם על הסכם איתו מטעם מפלגת העבודה, לפיו התחייב חבר הכנסת ביטון להצטרף להצעת אי-אימון בממשלה של שמיר, ולהמליץ בפני הנשיא על בחירתו של פרס כמועמד להרכיב את הממשלה. בתמורה התחייב רמון כי מפלגת העבודה תשלם לביטון את יחידת המימון עפ"י החוק למימון מפלגות, ואת ההוצאות המותרות לבחירות בסך כולל של 330 אלך שקלים.

מבקרת המדינה, מרים בן-פורת, פרסמה דוח קטלני מיוחד על הסכם זה, שבו שפכה על ההסכם קיתונות של שופכין, וטענה שאין הדעת סובלת צעדים מעין אלה. בן-פורת ציטטה בהקשר לכך קביעה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, מנחם איילון: "מתן טובת הנאה כספית בתחום היחסים הפוליטיים כגורם לקבלת שלטון או נתינת סכום כסף, פסולה, ואין נפקא מינא בין טובת הנאה כספית אישית לבין טובת הנאה כספית פוליטית".

ה"תרגיל" נכשל בסופו של דבר, אבל רמון יצא נשכר מכך כלכלית. לא הייתה לו כל בעיה אתית לחבר הון לשלטון, תחום שבו הוא התמחה בקצב מסחרר. בעידודו של דרעי הוטל על משרד הפרקליטים של רמון לטפל בעסקת רכישת בנק "יעסור" ע"י משה רייך ויצחק וולף - שני מיליונרים חרדים ממקורבי ש"ס. בתמורה קיבל רמון שכר טירחה שמן. כאשר נשאל אז רמון הוא סירב להרחיב את הדיבור בנושא, ורק הבהיר כי מאז שנכנס לכנסת הוא לא פעיל במשרדו ורק מקבל מדי פעם תיק שבו הוא מטפל בביתו.

כאשר נבחר רמון לתפקיד יו"ר ההסתדרות בראש רשימת "רם", שעימה נמנו גם אנשיו של דרעי מש"ס, הוא הכריז בראש חוצות שיש לו כוונה לבער את השחיתות בהסתדרות ושלוחותיה. בפועל התברר, כי רמון החל לפרק את ההסתדרות מנכסיה ולמכור נכסים מיתולוגיים של הסתדרות, במחירי מציאה. רשימת הנכסים כללה, בין השאר, את אחזקות ההסתדרות בבנק הפועלים וב"כור", חברת הבניה המשולבת "סלל בונה" ו"שיכון עובדים", שזכתה לשם חדש: "שיכון ובינוי". חברת בניה זו נמכרה למיליארדר טד האריסון במחיר של 350 מיליון שקלים, למרות ששווייה של החברה היה, עפ"י הערכת שמאים מוסמכים, פי שלושה ויותר. ואומנם, שנה אחרי המכירה הונפקה "שיכון ובינוי" בבורסה בשווי של 1.2 מיליארד שקלים.

מאוחר יותר נודע שהאריסון תרם למטה הבחירות של רמון. רמון כדרכו הכחיש. האריסון לא. מקור בכיר במשטרה גילה לי בשעתו שיחידת המודיעין של המשטרה בודקת בסודיות רבה מידע על תרומות שנויות במחלקות נוספות שקיבל מטה הבחירות.

בעת מכירת נכסי הנדל"ן של הסתדרות הסתובבו כמה דמויות מוכרות שבאו בכוונה לגזור קופונים באמצעות פעולות תיווך. אחד הבולטים בהם היה החבר הטוב של רמון, שמעון שבס, מנהל לשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שהואשם בניצול מעמדו לרעה. שבס הורשע מאוחר יותר בפלילים.

מקורב אחר שנראה בשטח העסקי ההסתדרותי, אף כי ב"פרופיל" נמוך, היה המתווך אפרים קונדה, גיסו לשעבר של רמון, שהיה מחובר אל רמון בעולם העסקים הפרטי בתקופות הביניים - שבה לא היה רמון בתפקיד ייצוגי אלא "רק חבר כנסת מן המניין". קונדה השכיל לשדר ללקוחותיו את דבר קשריו המיוחדים עם רמון, בעיקר בתקופה שבה כיהן רמון כשר הפנים והייתה לו נגישות למינהל מקרקעי ישראל.

לפני כשלוש שנים נסעו ארבעה מראשי מפלגת העבודה: שמעון פרס, בנימין בן-אליעזר, חיים רמון ודליה איציק, על חשבונו של המיליונר הישראלי הבינלאומי השנוי במחלוקת, אהרון פרנקל, לטקס נישואיו במונקו. שם התארחו בסוויטות מפוארות.

בעבר כיסיתי ב"ידיעות אחרונות" את פרשת קריסת מפעל החלבה של פרנקל בארץ. עמדתי על דמותו השלילית. לאחר מכן צירפתי אותו לרשימה הארוכה של אלה שאיימו עלי אך לא הצליחו להרתיע אותי. לאחר מכן נעלם פרנקל מהארץ, למזרח אירופה, וצבר את הונו בעסקים מפוקפקים שחלקם נבדקו ע"י שירותים חשאיים של כמה מדינות. דבר זה לא הפריע לו לבוא מדי פעם ארצה, להתיידד עם פוליטיקאים בכירים, לתרום למטות הבחירות שלהם, ולצ'פר אותם בדרכים אחרות בבחינת: שלח לחמך על פני המים.

כאשר נחשפה פרשת האירוח ברבים הגישה עמותת אומ"ץ, שיש לי זכות לעמוד בראשה, תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת נגד ארבעת הנוסעים. הוועדה קיבלה את התלונה ונזפה בהם. בעקבות זאת פנינו אליהם בבקשה שיחזרו את תמורת הנסיעה והאירוח לקופת המדינה, מתנה שקיבלו בניגוד לחוק המתנות של נבחרי ציבור. נקבנו בסכום של 5000 שקלים לאיש, למרות שהתמורה הייתה גבוהה יותרו. פרס, בן-אליעזר, רמון ואיציק התחמקו מלעשות זאת חרף פניותינו החזרות ונשנות אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ואל היועצת המשפטית של הכנסת לשעבר, עו"ד אנה שניידר, בדרישה שיאכפו את החוק. לא נותרה לנו ברירה אלא להגיש עתירה נגד היועץ המשפטי לממשלה, היועצת המשפטית של הכנסת וארבעת הנוסעים.

בינתיים התפוצצה פרשה חמורה של שוחד באחד הגופים הכלכליים הגדולים במדינה. שמו של פרנקל נקשר חזק לפרשה זו המצויה עדיין בעיצומה. אולי בעקבות זאת הזדרזו פרס ובן-אליעזר להחזיר לקופת המדינה סכום של 4,000 שקלים, כל אחד (אחרי שהעניקו לעצמם הנחה). איציק סירבה לשלם. היא טענה כי הגיעה למונקו בחברתו של פרס. טענה זו תיבדק בקרוב בוועדת האתיקה החדשה של הכנסת. מאוד לא יהיה נעים ליו"ר החדשה של הכנסת להיות חבר הכנסת הראשון שעניינו יובא בפני הוועדה.

סירובו של רמון להחזיר את הכסף היה מוזר יותר. רמון טען כי פרנקל הוא חברו הקרוב, ובתור שכזה מותר לו לקבל ממנו מתנה.

הצעד הבא הייתה תלונה שהגשתי נגד רמון לתת-ניצב מירי גולן, ראש היחידה לחקירות הונאה של המשטרה (יחא"ה), והיא השיבה לי כי תפעל עפ"י הנחיית הפרקליטות. לפני זמן קצר עידכנה אותי ראש יח"אה: לא תיפתח חקירה בתלונתי נגד רמון, מאחר שהמשנה לפרקליט המדינה החליט שאין חשד לעבירה מאחר שמדובר הוא בקבלת מתנה מחבר.

פרקליט העמותה, עורך הדין בועז ארד, פנה השבוע אל היועץ המשפטי לממשלה בשאלה האם החלטת הפרקליטות מקובלת עליו. שכן, הדבר עלול להוות תקדים מסוכן. כל איש ציבור שייחשד מכאן ואילך בקבלת שוחד, יוכל לטעון שקיבל "מתנה מחבר". לך תוכיח את אופי החברות, אם בכלל היא קיימת. מינויו של רמון לשר המשפטים מחייב אותנו להמשיך, במשנה מרץ, במאבק הציבורי המשפטי בנושא השוחד לאישים פוליטיים, מאחר שמדובר כבר לא בסתם חבר כנסת אלא בשר המשפטים בכבודו ובעצמו עם המשתמע מכך.

מינויו של רמון לתפקיד שר המשפטים מדאיג מאוד, בגלל הנורמות הרדודות שלו והפירושים המקילים שהוא מעניק לחוק. עפ"י תפישתו של רמון, הבעיה העיקרית של המדידה אינה השחיתות אלא העדר יציבות שלטונית. רמון התבטא בעבר כמה פעמים נגד "העמדה לדין סיטונית של אישי ציבור למשפטים פלילים". לא אתפלא אם רמון ינסה לאמץ, במוקדם או במאוחר, את הצעתו של עורך הדין דב ויסגלס שעל-פיה יש מקום להעמיד אישי ציבור לדין משמעתי בלבד. בדרך זו ינסה אולי רמון לסייע לחברו ובן בריתו, אולמרט, שבימים אלה מתנהלת נגדו ע"י מבקר המדינה חקירה בחשד לקבלת שוחד בפרשת קניית הבית בכרמיה בירושלים.

אם דרך זו לא תצלח, יעשה רמון הכל כמי שרואה עצמו כראש "משמר אולמרט" להגן על ראש הממשלה מהחקירות הבאות שמצפות לאולמרט בכמה נושאים המצויים בצנרת. לא מן הנמנע ששרים נוספים בממשלתו ימצאו עצמם, במוקדם או במאוחר, צועדים במסלול החקירות של מבקר המדינה והמשטרה, וההכרעה תבוא לשולחנם של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ופרקליט המדינה ערן שנדר.

החודשים הבאים יהיו ימי מבחן ליועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. אלה יהיו ימים קשים שבהם יאלצו להוכיח אומץ לב, נחישות, דבקות בשלטון החוק, ומעל הכל: עמידה עצמאית מול אנשי שלטון ושררה - בעיקר מול שר המשפטים החדש שינשוף ללא ספק בעורפם.

מזוז ושנדר צריכים לשאוב עידוד מאוכלוסיה גדולה מאוד בקרב אזרחי המדינה שהחלה להתפכח ולהתפקח באחרונה, ולהבין במאוחר מיהו אולמרט האמיתי, מיהם חבר מרעיו בממשלתו החדשה ומה רמתם המוסרית.

כמו בכל שנה צעד השבוע שר התיירות והתקשורת היוצא, אברהם הירשזון, בראש "מצעד החיים" בפולין. מבצע מבורך שהוא אמון עליו בעשרים השנים האחרונות ושבגינו מגיעה לו טפיחת שכם. אבל מצד שני, הירשזון, בדומה למורו ורבו הפוליטי ופטרונו הוותיק, ראש הממשלה (בפועל) אהוד אולמרט, לא צעד מעולם בדרך המלך הישרה. תמיד ניתן למצוא אותו בכבישים עוקפים, בדרכים עקלקלות, בסימטאות אפלות.

דוגמה בולטת לכך: אחרי שתנועת "לעם" התמזגה בשעתו עם הליכוד ואולמרט הפך לחבר כנסת מטעם מפלגה זו, עדיין התנהל חשבון בנק סודי של התנועה שנוהל על-ידי הגזבר אברהם הירשזון. כאשר שאלתי את הירשזון על כך בשעתו הוא הכחיש, אבל הדבר התגלה והמציאות טפחה על פניו.

הסתדרות העובדים הלאומית היתה מאז ומעולם מרכז העצבים של פעילותם. הירשזון ניהל את העניינים הכספיים הגלויים והסמויים בתוקף תפקידיו הניהוליים השונים והעניק לאולמרט גב פיננסי וארגוני. אולמרט ידע תמיד לסייע לקופת חולים לאומית על-חשבון הקופה הציבורית. כאשר היה אולמרט שר הבריאות הגיעו ימי הפריחה של הקופה. הסתדרות העובדים הלאומית וקופת החולים לעובדים לאומית בכוחן הארגוני שימשו גם מקפצה שסייעה לאולמרט והירשזון להיבחר לכנסת בבחירות הפנימיות בליכוד.

מבקר המדינה בודק בימים אלה תלונה שהגישה עמותת אומ"ץ, נגד הירשזון. התלונה מבוססת על מידע מהימן, לפיו בבחירות הקודמות לבחירת מועמדי הליכוד, נחלצו עובדים רבים של הסתדרות העובדים הלאומית וקופת חולים לסייע להירשזון להיבחר. עובדי שני הגופים הללו הגיעו בכלי הרכב הציבוריים למשטח התערוכה ועמדו לרשותו של הירשזון. מדובר במימון עקיף של קמפיין הבחירות של הירשזון, דבר האסור על-פי החוק.

בכלל, דומה כי אצל הירשזון המטרות מקדשות לרוב את האמצעים. התפקידים הציבוריים הופכים להיות קרדום לחפור בו, עמוק ככל האפשר. השררה היא מדרגה אל העושר ובסוף הדרך השלטון משחית.

כאשר ייסד בשעתו את הפרויקט "מצעד החיים", שבמהלכו יוצאים בכל שנה אלפי בני נוער לאושוויץ כדי להתייחד עם קורבנות השואה, התעוררה כמובן שאלת המימון. משרד החינוך נרתם לסייע. אבל בגלל הוצאות ההולכות וגדלות וריבוי מספרם של המשתתפים, היה צורך לגייס תרומות בארץ ובחו"ל. אפשר היה לסמוך על הירשזון שידע למצוא את הדרך לכיסיהם של אילי הון ולקופותיהם של קהילות יהודיות בחו"ל, על-מנת שיסייעו במימון המבצע.

אולמרט, שמחובר אישית כמעט אל כל אילי ההון הגדולים במדינה ולמיליונרים כבדים בחו"ל, לימד את הירשזון את הכלל הבדוק: "כסף הולך אל כסף". וכדי לעשות כסף צריך להיות צמוד לאנשים המתאימים.

למען האמת העובדתית: הירשזון נתגלה כתלמיד טוב, שבתחומים מסוימים, כמו למשל סלילת דרכי הסוואה וטישטוש בנושאים פיננסיים רגישים, הוא עולה על רבו. כך למשל לא הסתפק בשעתו הירשזון ביוזמת "מצעד החיים", אלא, אחרי שכבר היה חבר כנסת, הקים בזו אחר זו, חצי תריסר עמותות שהיו קשורות בנושאי הציונות והעם היהודי.

כדאי לציין את השמות המפוצצים והמשמעותיים: "מרכז למורשת הגבורה היהודית"; "חידון הגבורה היהודי"; "החידון הבינלאומי לגבורת העם היהודי"; "הקרן להעמקת התודעה לגבורה יהודית במלחמת העולם השנייה"; "המרכז לחינוך יהודי"; ו- "המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה".

הירשזון אימץ לעצמו שיטה בדוקה של אי-דיווח לרשם העמותות על מקורות ההכנסה המדויקים של העמותות הללו, שעלו במקרים מסוימים על ההוצאות בפועל וקשה היה לדעת לאן זורמים הכספים. גם הדיווח שלו לכנסת על מקורות ההכנסה הצדדיים שלו, לקה בחסר, ולא היה ברור מהו גובה הכנסותיו האמיתי.

מאז ומעולם אוהב הירשזון לדבר על ההוצאות יותר מעל ההכנסות. למי שעדיין לא ניחש: גם אולמרט לא נחשב לחובב דיווחים. הירשזון חיקה את הנוסע המתמיד, אהוד אולמרט, וכמוהו גם הוא נסע לחו"ל בקצב מסחרר כדי להיפגש עם תורמים פוטנציאליים. גם בתחום זה שבו טמונות אפשרויות בלתי נדלות - אולמרט והירשזון הם כמו כפפה ויד.

את הפעילות המסועפת של העמותות ניהל חבר הכנסת הירשזון מארבעה משרדים במרכז תל אביב, שהיו סמוכים למשרדי ההסתדרות העובדים הלאומית וקופת החולים שלה. כאשר נחשפה עובדה זו ברבים, סגר הירשזון חלק מהמשרדים.

הפעילות של הירשזון בכנסת נשאה לפעמים אופי דו-משמעי. כך למשל היה, כאשר פנה חבר הכנסת הירשזון בשעתו אל מבקרת המדינה לשעבר, השופטת (בדימ.) מרים בן-פורת, וביקשה להתערב ולמנוע מינויים פוליטיים של מקורבים למפלגת העבודה כחברים בדירקטוריון בנק לאומי.

אחד המינויים שעמד על הפרק היה זה של צבי ברק, מנהל מחלקת הגזברות בסוכנות ואיש כספים וותיק, שהוזכר גם כחשב כללי במשרד האוצר. למרבה האירוניה, אחרי שהמינוי של ברק טורפד, הוא החל לפעול לצידו של הירשזון להשבת רכושם של קורבנות השואה, נתמנה כיועץ חיצוני של קופת חולים לאומית ויושב-ראש חברת-בת שלה. מאוחר יותר הקים ברק חברה בורסאית עם בנו של חבר הכנסת הירשזון, עופר, וזו הסתבכה בחובות בסך 115 מיליוני שקלים וזכתה למאור פנים בבנקים במסגרת פריסת חובותיה.

הבנקים העניקו לעופר הירשזון יחס מקל, גם בשל מעמדו של אביו. באותה עת כיהן הירשזון כיושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת. הוא פעל במצח נחושה תוך ניגוד אינטרסים בולט בשוק ההון, ולא הסכים להפסיק את הדיונים שבהם היה מעורב, אלא עד שנדרש לזאת שוב ושוב.

דוגמא בולטת לכך היו דיוני ועדת הכספים בהמלצות ועדת בכר, שדנה בנושא הפרדת קופות הגמל מהבנקים. הלוביסטים של הבנקים ואנשי הבנק עצמם פעלו מאחורי הקלעים כדי ל"זנב" בוועדה ולגייס בקרב חבריה מתנגדים להפרדה. הירשזון נחשב "טרף קל". כאשר פניתי בשעתו אל הירשזון מטעם אומ"ץ, בבקשה שיפרוש מראשות הוועדה, הוא השיב לי: יש הפרדה מוחלטת בין פעילותו הציבורית לבין עסקיו של בנו, וכי אינו רואה כל פסול בהמשך תפקודו בראשות הוועדה. רק אחרי התערבותו של מבקר המדינה, נמנע הירשזון מלהשתתף בדיוני הוועדה שנגעו במישירין או בעקיפין לאינטרסים של הבנקים.

יו"ר ועדת הכספים, הירשזון, לא נכח גם בעת דיוני הוועדה במחיקת חובותיה הכספיים של קופת חולים לאומית. אבל רוחו שרתה בדיוניה וההחלטה שהתקבלה מימשה את ציפיותיו. איך לא.

לא רק הבנקים היו זקוקים להירשזון בתקופה שבה כיהן כיו"ר ועדת הכספים. גם משרד האוצר היה מעוניין ביו"ר ועדה צייתן, שיסייע להעביר תקציבים למטרות שונות ומשונות. הירשזון היה בדרך כלל נוח למשרד האוצר, על אף כמה "יציאות" מתוקשרות שלו. מובן שיש "תמורה לאגרה": משרד האוצר פעל בשעתו, משום-מה, באיטיות מוזרה, כאשר קרנות הפנסיה של הסתדרת העובדים הלאומית רכשו בית ההשקעות - "ברגר הולדינגס", וזאת בניגוד לתקנון. ניתנה להן תקופת חסד של שנה להסדרת העניין.

למי שאינו יודע עדיין, כדאי להזכיר: היו"ר הנוכחי של קופת חולים לאומית, מיכאל צולר, שהיה בעבר מנהל החברה הממשלתית למטבעות ומדליות, הינו "חייל" ותיק של אולמרט והירשזון. הוא מנהל את קרנות הפנסיה של הסתרות העובדים הלאומית, שגלגלו בשנה החולפת סכום עתק של למעלה מ- 16 מיליארד שקלים.

כאשר כיהן הירשזון בכנסת הוא גילה, כנזכר לעיל, רגישות בנושא המינויים הפוליטיים. רגישות זו נשחקה בהדרגה כאשר ביקש מפטרונו אולמרט למנות במשרד התמ"ת שבאחריותו כמה ממקורביו לתפקידים בעלי מפתח, ולא נענה בשלילה. מינויים אלה מצויים עתה בבדיקת מבקר המדינה, והוא יפרסם את מסקנותיו בקרוב. אבל מאז שהירשזון התמנה לפני למעלה משנה שר התיירות בממשלתו של שרון, ביטחונו העצמי גבר. כשהוסיף לו אולמרט אחרי פרישתו של שרון גם את משרד התקשורת, הוא כבר החל לצפצף על המבקר. אבל זה לא יהיה לזמן רב.

בכלל, מאז שאולמרט וקצין המבצעים שלו הירשזון פועלים בצוותא כשרים בממשלה בראשותו של אולמרט, יש לנו סיבה לדאגה בכל מה שקשור להון ושלטון. לא במקרה נכנסו באחרונה רשויות אכיפת החוק והפיקוח על המינהל התקין לכוננות, אחרי שהתברר שהירשזון פועל במהירות לניקוי השולחנות במשרדיו. כך, למשל, נאלץ השבוע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבדוק מדוע הירשזון הזדרז להעניק, זמן קצר לפני סיום תפקידו כשר התקשורת, היתר לחברת סלקום להפעלת טלפון קווי - ולא השאיר את הנושא לשר התקשורת הבא. מזוז קבע כי הפעולה תקינה, על-אף העיתוי שבה נעשתה.

מבקר המדינה בודק נושאים מסוימים שקשורים בפעילותו של משרד התיירות בתקופתו של הירשזון, לרבות כאלה שקשורים בפעילות שניזונה ממשרד האוצר שבשליטת אולמרט שמתקשה להיפרד ממנו.

אולמרט והירשזון הם בעלי תכונות זהות: שניהם פיקחים, ערמומיים, מתוחכמים, מניפולטיביים, חובבי כסף ואינם מגלים רגישות לשלטון החוק. הירשזון עולה על אולמרט ביכולת הארגונית שלו, ואילו אולמרט עולה על הירשזון ביכולת שלו לשקר ולאחז עיניים. זו אולי הסיבה מדוע אולמרט רוצה למנות את הירשזון כשר אוצר לצידו. בדרך זו הוא יוכל להמשיך ולשלוט במשרד האוצר, להיטיב עם אילי ההון, ולשדרג מערכת הקשרים בין ההון והשלטון לרמות שלא הכרנו עד כה. עם עמיר פרץ כשר האוצר לא יכול היה אולמרט לגנוב אפילו חמור עני אחד לרפואה.

אולמרט והירשזון מחוברים זה לזה שנים רבות, בדומה לשני תאומים סיאמיים שמכירים זה את זה היטב. הם יודעים זה על זה דברים מסוימים שאנחנו לא יודעים עדיין וקשה להם, לפיכך, להתנתק זה מזה. אפילו תוכנית ההתכנסות של אולמרט לא תייצור ביניהם גדר הפרדה. אולמרט והירשזון מחזיקים זה את זה בכיסים. שם המשחק של שניהם מסתכם במילה אחת: כסף.

מי שעוקב מקרוב אחר פעילותו הנוכחית של ראש הממשלה (בפועל), אהוד אולמרט, יודע אל נכון שהוא רץ למרחקים ארוכים לא רק בשידורי טלוויזיה שבהם ביקש להפגין כושר גופני, אלא גם, ואולי בעיקר, בחיים הפוליטיים שבהם הוא רץ לרוב בדרכים עקלקלות.

לא כל חברי הממשלה המיועדים יודעים מה עובר בראשו של אולמרט, וכיצד הוא מתכנן את צעדיו החסויים - להוציא אולי את שר התיירות אברהם הירשזון, ושר התשתיות רוני בר-און, שמבינים היטב את מניעיו, ומכירים, כמוהו, את דרכי טשטוש העקבות וההטעייה.

אולמרט מבין היטב, בחושיו המחודדים, שחרף מעמדו הוא לא חסין. לכן הוא מחויב לנקוט, לימי סגריר, מהלכים שונים ולנסות לשמור על מאזן אימה עם מערכת אכיפת החוק - למקרה שיחשפו מעללים חדשים שלו המצויים כיום בצנרת ואינם גלויים עדיין לציבור.

פרישתו הכפויה בשעתו של נשיא המדינה המנוח, עזר ויצמן, באמצע הקדנציה שלו, אחרי שהעיתונאי הבלתי תלוי (כיום זה תואר יוצא דופן לצערי), יואב יצחק, שחשף את טובות הנאה שהנשיא קיבל מאיל הון, אדוארד סרוסי; וכן - כתב האישום שהוגש באחרונה נגד עומרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, הם איתותים לא מבשרי טובות לאולמרט.

אולמרט חושש, אולי בסתר ליבו, שבמוקדם או במאוחר הוא יאלץ להתעמת מחדש עם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, המשטרה, ואולי גם עם המערכת המשפטית ברמת שונות. לגבי היועץ המשפטי, מני מזוז, הערכה שלי היא שלאולמרט יש כלפיו יחס אמביוולנטי והוא מסווג אותו כבלתי צפוי עם רמת סיכון נמוכה. אולמרט מעריך, ככל הנראה, שיקשה על מזוז להתעמת איתו בתקופה ביטחונית בעייתית שבה אנו נתונים, מאז שהחמאס עלה לשלטון ברשות הפלשתינית וגברו איומי הנשק האטומי האירני. "פוליסת הביטוח" של אולמרט היא תוכנית ההתכנסות, שעשויה להעניק לו, בדומה לתוכנית ההינתקות של אריאל שרון, מעמד של "אתרוג מוגן" בקרב בכירי התקשורת.

אולמרט מצפה ל"שקט תעשייתי" מצדו של פרקליט המדינה הנוכחי, ערן שנדר, שהוכיח כבר כי הוא מחובר היטב אל מזוז ויודע את מקומו כמספר 2 - ולא יעז להתמודד נגדו. חלפו עברו ימי העימותים שהיו בעבר בין פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, כיום שופטת בית המשפט העליון, לבין אליקים רובינשטיין, ולאחר מכן מזוז, בנושא הגשת כתב האישום הפלילי בפרשת האי היווני נגד ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרן. אם זה היה תלוי רק בה ובמסכת העובדתית, אולי הייתה ארבל מגישה כתב אישום גם נגד אולמרט בפרשה זו.

מצד שני, לא יכול אולמרט להתעלם מכך שמזוז צבר באחרונה קצת אומץ לב בשנה החולפת, בכמה מהלכים שעשה נגד אישי ציבור, ובעקבות הוראתו לחדש את החקירה בפרשת סיריל קרן - למרות מצבו הרפואי החמור מאוד של שרון. אולמרט חושש, שאולי ינסה מזוז עוצמה בשריריו הרפים שהתחזקו קימעה. יחסו של אולמרט כלפי מזוז הוא: "חשדהו ואל תכבדהו". מעולם לא כיבד אולמרט יועצים משפטיים. הוא השתלח בכאלה שלא הצליח לכופפם.

המבחן הקרוב של מזוז יהיה אופי תגובתו לתלונות שהגשתי לו בשם עמותת אומ"ץ נגד אולמרט, בבקשה שיורה למשטרה לחקור חשד שאולמרט קיבל לכאורה טובות הנאה. התלונה הראשונה נוגעת לעטים נובעים יקרים שאולמרט קיבל לאוסף שלו, מאיל הון זר ומתעשיין ישראלי, כתמורה לשירותים שהעניק להם במינהל מקרקעי ישראל ובמשרד התמו"ת. התלונה השנייה קשורה לאיל ההון האמריקני, דניאל אברהמס, שרכש ממנו את ביתו בירושלים במחיר מופקע, והשכיר לו אותו לאחר מכן "במחיר טיפה נמוך", כדבריו. קביעת מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, שבה נקבע כי אולמרט הגיש לו דוח כוזב בנדון, זכתה לכיסוי מגמתי בתקשורת על-ידי להקת המעודדות של אולמרט. אך לרוע מזלו, באחד הפרסומים הייתה כנראה "מעידה": בראיון שנתן אברהמס לרשות ידיעות תקשורת, הוא הודה ברכישת הדירה מאולמרט בזכות זאת ש"אולמרט חבר שלי", ובתשלום המופחת שהוא גובה ממנו בגין שכר הדירה.

מאז הסתבכויותיו החוזרות של אולמרט עם המשטרה, במשך שנות פעילותו הציבורית, הוא מגלה רגישות מאוד לנושא המשטרה. בעברו הרחוק הוא אפילו חתר להיות סגן שר המשטרה (לפני שהוקם המשרד לביטחון פנים). אולי כדי להיות קרוב לתיקי החקירות.

לא בכדי בוחן אולמרט היטב, בימים אלה, את שאלת מינויו של השר לביטחון פנים. אביגדור ליברמן, מנהיגה של "ישראל ביתנו", שאף הוא נחקר, הוא עתה המועמד. ליברמן יכול לדעתו לעשות סדר במשטרה, אבל בעיקר להפחיד את החוקרים. בעבר כבר השתלח בחוקרי המשטרה בכירים, בהם ניצב משה מזרחי, וטען כי מקומם הוא מאחורי סריג ובריח. אם היועץ המשפטי לממשלה יטיל ווטו על מינויו של ליברמן בגלל חקירה משולבת של המשטרה ומבקר המדינה, שמתנהלת בימים אלה נגדו בנושא קשריו עם איל ההון האוסטרי, מרטין שלאף (הזכור לרע מפרשת סיריל קרן של משפחת שרון), לא יסכים אולמרט למינוי של נציג אחר ממפלגה זו, ויעדיף להחזיק את התיק קרוב לחזהו במרחק לא גדול מכיסו העמוס בכסף ציבורי.

אבל חששו של אולמרט אולי מוגזם. המפכ"ל הנוכחי, רב-ניצב משה קארדי, מינוי של משפחת שרון (שהעדיפה אותו על המועמד הטוב יותר, ניצב יעקב בורובסקי), לא יעשה בעיות מיוחדות. קראדי טרוד באחרונה בפרשת משפחת הפשע פריניאן, ממושב הודיה, שנחשפה בעקבות צעד תמוה של קראדי, מכיוון שלא שעה לאזהרות כשכיהן כמפקד המחוז הדרומי, ומינה את ניצב-משנה יורם כהן לתפקיד ראש היחידה המרכזית הדרומית - וזאת חרף קשריו המוזרים עם בני משפחת פריניאן.

אולמרט דאג לטפח מזמן קשר אישי עם המפכ"ל הנוכחי, כפי שנהג לעשות בעבר עם מפכ"לים קודמים. מפכ"לים לשעבר שסירבו ללכת בתלם שסלל להם היו מיועדים להדחה. אחד הבולטים בהם הוא רב-ניצב (בדימ.), יעקב טרנר, לאחר שלא היתה ביניהם כימיה. אולי משום שטרנר עמד על קנקנו והבין מיד עם מי יש לו עסק. טרנר היה כבר זמן רב על הכוונת של כמה מראשי הליכוד. אלה ביקשו בשעתו להיפטר ממנו בהקדם לפני שיגרום צרות. אחרי אירועי הר הבית (באוקטובר 1990), נעשה ניסיון ראשון להדיח את טרנר. ועדת חקירה פנימית שהוקמה בהוראתו הצביעה על הסתה במסגד אל-אקצה כגורם למאורעות. הוועדה גם האשימה שני קציני משטרה בכירים, תתי-הניצבים רחמים קומפורט ואריה ביבי, ב- "ליקוי מאורות" אך לא תבעה מהממונים עליהם להסיק מסקנות.

אולמרט החליט אז לנצל את ההזדמנות כדי לגרום להדחת טרנר, תוך הסכמה שבשתיקה מצד שר המשטרה דאז, רוני מילוא (שלא אהב במיוחד את אולמרט, אבל היה מודע לאינטרסים של הליכוד). אירועי הר הבית לא הדירו שינה מעיניו של אולמרט, שהיה אחד הדוחפים את שרון לביקור ההיסטורי על ההר - שלדעת רבים היה הגורם להצתת הלהבה הגדולה של האינתיפאדה.

ממבט לאחור נראה כיום שלאולמרט היה אז הרבה מה להסתיר, ונראה שהאש המשטרתית מלחכת סביבו. טרנר נראה לו מסוכן מדי, בעיקר משום שסירב לתת הנחות לחברו הקרוב, אריה דרעי (אולמרט מבקש עתה להריץ אותו לראשות עריית ירושלים), וכן משום שטרנר שיתף פעולה עם עיתונאים חוקרים שלא נמנו עם "מחנה אולמרט". אלה החלו לרחרח סביב מעלליו, ופרסמו חלק מהמידע אודותיו. בין השאר, טרנר שיתף איתי פעולה לבדיקת מערכת יחסיו המוזרה של אולמרט עם שר האוצר לשעבר יגאל כהן-אורגד, שפעלו על בסיס של יד רוחצת יד. טרנר סיפר לי בשעתו: "זמן מה אחרי אירועי הר הבית נודע לי על תוכנית לסלק אותי מתפקידי, ולהחזיר לשירות, לתקופה מסוימת, את רב-ניצב דוד קראוס, שהיה בקשרי ידידות עם אולמרט, ולאחר מכן למנות כמפכ"ל את מפקד משטרת מחוז תל אביב, ניצב יגאל מרקוס, שהיה נוח לאולמרט. הכל כבר היה מוכן. אבל ברגע האחרון השתבש משהו והתוכנית ירדה מהפרק. כעבור זמן מה ניסה אולמרט להתקרב אלי, אבל חש מצדי קרירות. מאז, כל פעם שנתקל בי בכנסת, הקפיד לשמור על מרחק".

למרבה האירוניה, הצטרף טרנר, המכהן כיום ראש עיריית באר שבע, לתנועת קדימה, בזכות אריאל שרון, ומצא עצמו בסירה אחת עם אולמרט.

לאולמרט אין כיום סיבה מיוחדת לחשוש מראש אגף החקירות החדש במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, שנכנס בימים אלה לתפקידו אחרי שנתגלה בחודשים האחרונים כ" צמחוני". בשעתו, כאשר כיהן דנינו כראש יאחב"ל (היחידה לחקירות בינלאומית), נפגשתי איתו והתרשמתי שהוא מתכוון להילחם בפשיעה הכלכלית בנחישות רבה, אבל פחות נחישות הוא הוכיח בחקירת אישי ציבור שסרחו. דנינו היה הראשון שהמליץ לסגור את תיק החקירה בפרשת האי היווני, ואם הדבר היה תלוי בו אולי היה סוגר את התיק בפרשת סיריל קרן. יורשו ביאחב"ל, תת-ניצב עמיחי שי, אמיץ יותר מהבוס החדש שלו בחקירת אישי ציבור. אבל דנינו יוכל לתקוע מקלות בגלגלים, בחקירות שיהיו קשורות לאולמרט, ואין לי ספק שיהיו כאלה.

ביחידה הארצית השנייה לחקירות (יאח"ה) צפויים זעזועים פנימיים לקראתה פרישתה הקרובה של תת-ניצב מירי גולן, שלא התאמצה אומנם לחקור אישים ברמה הלאומית הבכירה, אבל לא קיבלה על כך "תמורה". גולן מצויה כבר עם רגל אחת מחוץ למשטרה. קשה לדעת אם מי שיבוא במקומה (מינוי של השר לביטחון פנים החדש והמפכ"ל, אולי בהסכמה סמויה של אולמרט), יוכל לקפוץ מיד לבריכה העמוקה של החקירות הסבוכות.

אולמרט מבין היטב שגם התפקיד של שר המשפטים משמעותי לימי סגריר. אם הדבר היה מתאפשר, הוא היה מחזיר לתפקיד את חברו הקרוב, יוסף (טומי) לפיד, המבלה איתו חופשות משפחתיות בארץ ובחו"ל. בעת החקירה המשטרתית בפרשת האי היווני סכר לפיד את פיו הגדול, כאשר נשאל בתקשורת לדעתו על מעורבותם של שרון ואולמרט בפרשת שחיתות זו.

אופציה אחרת של אולמרט היא למנות לתפקיד חבר קרוב אחר שלו, עו"ד דן מרידור, אף הוא שר משפטים לשעבר, שסייע בשעתו, לדעת יודעי דבר, לחלצו בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות. מרידור הכחיש זאת. דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: אולמרט לא יענה בחיוב לתביעת מפלגת העבודה למסור לה את תיק המשפטים. לא קשה לנחש מדוע.

יש לי רק תקווה אחת: שהנשיאה המיועדת של בית המשפט העליון, דורית ביניש, תינהג כלפי אולמרט בדרך שונה מכפי שנהגה בעבר, כאשר נמנעה מלהגיש נגדו כתב אישום בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות של הליכוד. בתשובה לשאלתי אז הסבירה ביניש: "אולמרט פיקח ומתוחכם ואין ראיות מספיקות להעמידו לדין". בדיעבר התברר שאולמרט פעל בדרך שיש בה משום שיבוש מהלכי המשפט.

מאוחר יותר החליט בית המשפט העליון לקבל עתירה שהגישה עמותת "אמיתי", שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה, נגד החלטתה התמוהה של ביניש שניתנה בתקופת כהונתו של דן מרידור כשר המשפטים. עם כניסתה של עדנה ארבל לתפקיד פרקליטת המדינה, הוגש נגד אולמרט כתב אישום. אלא שעודד מודריק, שופט בית המשפט המחוזי, זיכה אותו בפסק דין שנוי במחלוקת, שעורר ביקורת ציבורית אחרי שפורסם שהמשטרה חקרה את אולמרט בחשד שהדיח עדים שהעידו במשפטו, אך לא גילתה ראיות לכך - אולי משום שלא התאמצה די הצורך. מותר היה להניח שהפרקליטות תערער על פסק הדין, אבל ארבל לא הורתה זאת, מסיבות ששמורות רק לה.

הבעיה העיקרית של אולמרט היא מבקר המדינה הנוכחי, השופט (בדימ.) מיכה לידנרשטראוס, שהוכיח בתקופת כהונתו הקצרה אומץ לב ציבורי, זקיפות קומה ונחישות. אולמרט לא יכול להתקרב אליו בכלל.

לינדנשטראוס הקים יחידה מיוחדת למלחמה בשחיתות הציבורית. בראשה העמיד את ניצב (בדימ.) יעקב בורובוסקי, שהוכיח מקצוענות, דבקות במטרה, אי-תלות ואין לו מורא מאישי הצמרת - גם לא מאולמרט.

המבקר חוקר עתה ביסודיות ראויה את פרשת רכישת הבית החדש שרכשה משפחת אולמרט ברחוב כרמיה בירושלים, עסקה שממנה נודף ריח של שחיתות. הממצאים הראשונים צריכים להדאיג את אולמרט. ככל הנראה, אולמרט יהיה, ולא במקרה, ה"לקוח" הראשי של מבקר המדינה. "הפרשות" החדשות ששמו של ראש הממשלה (בפועל) נקשר בהן הולכות ונערמות.

עמותת אומ"ץ הגישה למבקר באחרונה כמה תלונות נגד אולמרט. אחת מהן נוגעת למערכת קשריו עם הפרקליט הירושלמי, עו"ד אורי מסר, ששירותיו נשכרו במשך השנים במשרדים הממשלתיים שהיו כפופים לאולמרט ושלוחותיהם, בעיריית ירושלים ובחברות שזו הקימה. רעייתו של מסר, עורכת הדין דוידה לחמן-מסר, משמשת כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. היא תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להרחיק עצמה מהטיפול בעניינים הנוגעים לאולמרט.

תלונות אחרות שהגישה אומ"ץ קשורות לעסקות נדל"ן תמוהות שבוצעו במינהל מקרקעי ישראל בתקופת כהונתו של אולמרט. לא בכדי מבקש ראש הממשלה המיועד להפקיד את המינהל בידי חברו הקרוב, השר אברהם הירשזון, הנחשב לנאמנו ולסייענו בעניינים שונים.

הגשנו למבקר המדינה גם תלונה שקשורה במכירת ציוריה של רעייתו, עליזה, שיצאה באחרונה מאלמוניותה ונחלצה לעזרת בעלה בראיונות בכלי התקשורת. בשל מעמדו החדש של אולמרט - לאחר האירוע המוחי שבו לקה אריאל שרון, הפכה רעייתו לציירת מבוקשת. ציוריה הגיעו באחרונה לגלריות יוקרתיות. אבל היו זמנים לא רחוקים שציוריה נמכרו במחירים מפולפלים, הרבה מעבר לערכם הריאלי. לעיתים הסתכמו ההפרשים בין המחיר ששילמו בפועל לבין השווי הריאלי, באלפי דולרים. את הציורים רכשו גופים ציבוריים, מוסדות כלכליים ואילי הון מקומיים וזרים, שחיפשו, מסיבות ידועות, את קירבתו של אולמרט - המיניסטר וראש העיר, ומצאו דרך לליבו וכיסו. אפשר למצוא ללא קושי הקבלה מתאימה בעסקי הציורים של משפחת אולמרט להפרשי המכירה הקניה והשכירות של המשפחה בבתיה הירושלמים.

בכל זאת, הייתה השבוע לאולמרט נחת, לשעה קלה, בזכות חסיד חכם שלו, חברו הקרוב העיתונאי דן מרגלית. מרגלית מככב באחרונה, בדרך לא אתית, ובמקביל, בשלושה ערוצי הטלוויזיה המתחרים. מרגלית אמר השבוע בראיון ב"תיק תקשורת", שנערך כנראה ביוזמתה של מנהלת הטלוויזיה החינוכית, יפה ויגודצקי (המבקשת להתחנף לאולמרט ולהתמנות כמנכ"לית רשות השידור): "אולמרט לא מושחת. אם הוא היה מושחת הוא לא היה החבר שלי".

כדאי אולי שמרגלית, וחברים קרובים אחרים של אולמרט, ישתתפו ביום עיון על השחיתות הציבורית במדינה ויאזינו להרצאה בנושא: "אולמרט - המושחת הגדול מכולם".
 
 
 

יותר מכל שונא אהוד אולמרט את המילה: "מושחת". אולמרט היה מוכן לספוג לאורך השנים כינוים שונים שדבקו, בו החל ב"בוגד" וכלה ב"שקרן". אבל "מושחת" זה מבחינתו סיפור אחר. אולמרט, הפיקח הערמומי, לא אוהב שמזכירים לו זאת, ובוודאי לא כאשר הוא הגיע לראש הפירמידה.

לראשונה נתקלתי בעובדה מאלפת זו כאשר פרסמתי בשעתו את ספרי: "התבוסה", שפירט בהרחבה את פרשות השחיתות של הליכוד (בשער הספר הופיעה הכרזה שהפכה למותג: "מושחתים נמאסתם"). אולמרט היה אחד מכוכבי הספר ובדפיו פורטו מעלליו הרבים שהיו יכולים, ללא ספק, להחזיק אנציקלופדיה.

אחד המעללים היה קשור בתיווך שביצע אולמרט למכירת מניותיה של חברת "הכשרת הישוב", שהייתה בבעלות משותפת של הסוכנות היהודית ובנק לאומי, לאיש העסקים יעקב נמרודי. תמורת התיווך דרש וקיבל 400 אלף דולר. נמרודי, שנקעה נפשו מהתנהגותו של אולמרט, כינה באוזני את אולמרט בכינויי גנאי חריפים וייחס לו שחיתות ברמה גבוהה ביותר והם צוטטו בהרחבה בספר.

עתה אני מגלה, לראשונה, כי כמה שנים לאחר מכן פנה אלי הפרקליט הירושלמי, יחיאל גוטמן, וביקש ממני לאפשר לנמרודי להכחיש את הדברים שיוחסו לו בספרי וצוטטו ישירות מפיו. גוטמן סיפר לי שלחברת הכשרת הישוב יש שטח קרקע במרכז ירושלים, שעליו היא מבקשת להקים מרכז מסחרי. אבל ראש העיר אז, אולמרט, מערים קשיים בקבלת ההיתרים בגלל כעסו על הדברים שנכתבו וצוטטו מפיו של נמרודי. עצירת פרויקטים לא היתה אופיינית לאולמרט, שפתח את הבירה בפני אילי הון והיה מוכן לשנות למענם את קווי המתאר של העיר. הם גמלו לו בתרומות נדיבות למסעי הבחירות שלו, ואולי גם בדרכים אחרות שיחשפו במוקם או במאוחר. סירבתי אז בתוקף למחיקת הציטוטים על אולמרט ואיני מצטער על כך.

ואם לא די בכך: הייתה לי קורת רוח רבה כשדברים אלה צוטטו, בחלקם, בכתבת פרופיל על אולמרט ששודרה ערב הבחירות בערוץ השני וגרמו לאולמרט להתפלץ מחדש.

דברים אלה יוסיפו לרדוף אותו. ספר הוא לא תחקיר נשכח בעיתון של אתמול. גם כתבה בעיתונות המקוונת (אינטרנט) מתויקת לשנים ארוכות. כך יהיו הגילויים החדשים שנחשפו ויחשפו בעתיד על אולמרט ב"חדשות מחלקה ראשונה". חבריו העיתונאים, מלחכי הפנכה והמו"לים בעלי האינטרסים בעיתונות הכתובה, לא יצליחו למחוק אותם.

בדרכו לכס ראש הממשלה ניסה אולמרט לנער מעצמו פעם נוספת את התואר: "מושחת". בעת הפגישה הסודית שקיים בראשית השבוע עם יו"ר מפלגת העבודה, חבר הכנסת עמיר פרץ, בביתו של המתווך אורי שני, הוא קבל באוזניו של פרץ על כך שמסיבת עיתונאים שכינסה מפלגת העבודה כינתה אותו העיתונאית לשעבר וחברת הכנסת כיום שלי יחימוביץ: "פוליטיקאי מושחת".
פרץ לא הגיב על הערה זו. לפרץ יש עדיין חשבון פתוח עם אולמרט, מאז שמטה ההסברה של קדימה חדר לחייו הפרטיים בצורה גסה. אולמרט התנער אומנם מהספין המלוכלך, וכדרכו טען שהמלך לא נעשה בידיעתו. אבל פרץ לא ישכח זאת לאולמרט.

כלל בדוק הוא: מי שריבה מרוחה על ראשו, מוטב שלא יטייל בשמש הקופחת. אולמרט המרוח טייל, וככלל הנראה יאלץ ללקק את הריבה המרה. כדי להיווכח אם אירע לנו נס ואולי נולד אולמרט חדש - אדם ישר, איש ציבור הגון ופוליטיקאי אמין, כדאי לבחון כמה ממהלכיו בשבועות האחרונים. המציאות העגומה בעידן של אולמרט מדברת בעד עצמה, ומבשרת רעות לתקופה שבה הוא ישמש קברניט של ספינת המדינה.

הציר המרכזי בדרכו של אולמרט היה ונשאר הדאגה הבלתי נלאית שלו לאילי הון, והידוק החיבורים בין ההון והשלטון. אצל אולמרט - ההון הוא בתוך השלטון. במסגרת התמזגות הרסנית זו, לאולמרט אין בעיה לעקוף את שלטון החוק.

כך נהג אולמרט בימים האחרונים, כאשר חתם בתוקף תפקידיו הכפולים הן כשר האוצר והן כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל על שינוי יעוד הקרקעות של משפחת דנקנר, וזאת בניגוד להנחייה כתובה ומפורשת של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. בחתימתו, הפעם כשר אוצר, העניק למשפחת דנקנר תנאים מפליגים עבור שינוי יעוד קרקעות חקלאיות באילת, לקרקע לבנייה. רק לאחר התערבות היועמ"ש הוא נאלץ לחזור בו ולבטל חתימתו.

כדי להבין את עוצמת השערורייה צריך לציין, כי מדובר בשטחי קרקע של המדינה שהוחכרו לפני שנים ע"י מינהל מקרקעי ישראל, למשפחת דנקנר, לצורך הפקת כמויות אדירות של מלח, שחלקן שווקו בשוק המקומי וחלקן יצואו לחו"ל. תעשיית המלח הפכה את משפחת דנקנר לאחת מהעשירות במדינה, והעניקה בסיס פיננסי לכניסתה כשותפת בבעלות בבנק הפועלים.

המוסר הציבורי היה צריך להיות פשוט: אם יש כוונה לבנות על השטחים הללו - במקביל לרצונה של משפחת דנקנר לפרוש מתעשיית המלח, הרי שעליה להחזיר את הקרקע למדינה, ללא תמורה. בחודשים האחרונים נבחנה האפשרות שמשפחת דנקנר תקבל בכל זאת פיצוי מהמדינה בהיקף של כמה מאות מיליוני שקלים. נושא זה נבחן עתה בבג"צ.

אלא שבמועצת מינהל מקרקעי ישראל, בניצוחו של אולמרט, מצאה פתרון יצירתי יותר: שווי הדירות שאמורות להיבנות בשני הישובים עשוי להסתכם ב- 140 מיליון דולר. עפ"י ההסכם, תקבל משפחת דנקנר דירות בשני הפרויקטים בשווי של 70 מיליון דולר.

אחרי שאולמרט ספג ביקורת ציבורית על צעדו האחרון בסוגיה זו, הוא היתמם, כדרכו, וטען שנפלה אי-הבנה. הוא הודיע כי הוא מותיר את ההחלטה בידי שר האוצר שיבוא אחריו. מוזר: אולמרט מבין היטב, בדרך-כלל, דברים שהוא שומע וקורא. "חוסר ההבנה" שלו צץ כל פעם מחדש כאשר מדובר באילי הון. מי יהיה שר האוצר הבא שיצטרך להחליט בעניין הדנקנרים?

אולמרט הבהיר השבוע לפרץ בצורה שאינה משתמעת לשתי הפנים: קדימה לא תוותר על תיק האוצר. לכאורה, יעשה צעד זה כדי לשמור על היציבות הכלכלית. אבל אין ספק שאולמרט מבין היטב שאם פרץ יהיה שר האוצר, הוא יפגע בראש וראשונה בעשרות אילי ההון במדינה. אולמרט הוא ידיד אישי קרוב של כל אחד מהם, כולל האוליגרכים. הוא נהנה מהם בעבר, ואין זה בלתי נמנע שהוא מבקש לשמור עימם על יחסים טובים, לימים שאחרי.

אם הדבר היה תלוי באולמרט ומספר המנדטים של קדימה היה מאפשר זאת, היה אולמרט ממשיך להחזיק את משרד האוצר צמוד לחזהו יחד עם ראשות הממשלה, כפי שהוא עושה עתה. בתוקף הנסיבות, ימנה אולמרט שר אחר שילך בדרכו, יהיה כפוף אליו ובעיקר יאהב כמוהו אילי הון. המועמד המוביל הוא מקורבו, שר התיירות אברהם הירשזון, שגנב איתו בעבר הרבה סוסים, גמלים וחמורים, כאשר כיהן כבוס של הסתדרות העובדים הלאומית (הוא עדיין ממשיך למשוך בחוטים של הגופים הכלכליים של הסתדרות זו, כנראה בידיעת אולמרט).

מועמד אחר הוא שר התחבורה והחינוך מאיר שיטרית, שמאחורי גבו קופת שרצים על קשרים עם אילי הון, והינו בעל ותק בדיבור בשני קולות. קול אחד לשכבות הנחשלות שהוא בא מהן, וקול שני כלפי האליטה הכלכלית שהוא חבר בה.

אין ספק שהירשזון או שיטרית יענו לבקשותיו הצפויות של אולמרט ביחס לאילי ההון, בעלי הציפיות. גם השר החדש שיכנס למשרד התעשיה והמסחר שבו ממשיך להחזיק עדיין אולמרט יהיה מחויב להיות מחובר אליו - גם אם יהיה ממפלגה אחרת. אולמרט למד להעריך את עוצמתה של רשות ההגבלים העסקיים שכפופה לשר. עובדה: הממונה על ההגבלים הנוכחית, רונית קן, שהינה מינוי של אולמרט, עשתה בחודשי כהונתה הקצרים הכול כדי לרצות את אדונה כאשר החליטה להקריב את טובת הציבור לטובתם של אילי הון בכמה החלטות מוזרות שקיבלה.

באחרונה פניתי אליה כמה פעמים בשם עמותת אומ"ץ. הצבעתי על דרכי התנהלותה הפסולות של הרשות שהיא עומדת בראשה בכמה נושאים, בהם מתן כופר למנהלי עלית בפרשת שוקולד קדבורי, קרטל חברות הגז ובבעיה נוספת שקשורה במשפחת דנקנר במסגרת תחרות עם חברה מקפריסין. נוכח עמדתה של הממונה נראה שלא יהיה מנוס מהגשת עתירות.

לא במקרה מתעקש אולמרט להחזיק, בשלב זה, במינהל מקרקעי ישראל. אולמרט הוא תלמיד טוב של אריאל שרון, שנטל עימו את המינהל כמעט לכל המשרדים הממשלתיים שבהם הוא כיהן (תשתיות , חקלאות, תעשיה ומסחר). רק כשהגיע לראשות הממשלה הוא העביר את המינהל לאולמרט, במסגרת ניסיונות הפיוס עם אולמרט - שנפגע מכך ששרון העדיף על פניו את נתניהו, למשרד האוצר.

אולמרט לא העריך די הצורך את הציניות של שרון, שרצה להטיל על נתניהו תפקיד כפוי טובה שישניא אותו על ההמונים, בגלל הצורך לנקוט צעדים דראסטיים כדי להציל את הכלכלה הישראלית אחרי שקודמו בתפקיד, סילבן שלום, דירדר את המשק לפי התהום (שרון לא העריך בכלל את סילבן שלום, וספק אם הציע לו לעבור איתו לקדימה, כפי שטוען שלום).

לאולמרט יש אולי סיבה נוספת להמשיך החזיק במינהל. בחודשים הקרובים צפויות להיפתח כמה חקירות מצד גורמי אכיפת החוק סביב עסקות מפוקפקות שנעשו במינהל בתקופת שעמד בראשו. אם בכל זאת ימסור אולמרט את המינהל במסגרת ההסכם הקואליציוני, אין ספק שיפקיד את המינהל בידיו של אחד משרי שלומו שידע להעניק לו בעת הצורך רוח גבית בהתמודדות מול שלטון החוק.

אולי לא במקרה מבקש אולמרט למנות את חיים רמון לתפקיד שר המשפטים. רמון, משפטן בהשכלתו, הינו אישיות מוסרית שנויה במחלוקת מאז שנחשפו קשריו ההדוקים מדי עם השר לשעבר, אריה דרעי, שהינו גם חבר קרוב של אולמרט (אולי לא במקרה: אולמרט ורמון שוחחו על אפשרות ריצת דרעי לראשות עיריית ירושלים).

רמון, כשר משפטים, עשוי לסייע לאולמרט כפי שנהג שר המשפטים, לשעבר, יוסף לפיד, כלפי שרון. רמון מחובר גם אל אילי הון מפוקפקים. אחד מהם הוא אהרון פרנקל, שהזמינו לפני כשנה, על חשבונו, לטקס נישואיו במונקו, יחד עם שמעון פרס, בנימין (פואד) בן-אליעזר ודליה איציק.

בעקבות עתירה שהגישה אומ"ץ, במטרה שיממנו ואת הנסיעה מכיסם, החליטו פרס ופואד לשלם מכיסם 4000 ש"ח. כל אחד (מחיר מבצע עבור טיסה ואירוח בסוויטה מלכותית). דליה איציק הודיעה כי לא תחזיר מאומה, מאחר שהגיעה כבת לוויתו של פרס. ואילו רמון סירב להחזיר בנימוק שפרנקל הוא חברו הטוב. מחברים טובים מותר, לטעמו של רמון, לקבל מתנות, בעיקר אם הם אלי הון ואם המתנות הן יקרות ערך. שופטי הבג"צ יתנו בקרוב את דעתם במסגרת בירור העתירה בדבר הנורמות שרמון מבקש להנהיג.

בימים האחרונים פורסם שאולמרט מבקש שתיק החינוך יישאר בידי קדימה. אני תוהה לדעת האם הוא מעוניין לממש הבטחה ששרון נתן לפרופ' אריאל ריייכמן לקבל תפקיד זה. למטרה זו פרש רייכמן מכהונה של נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, מרכז אותו הקים. כדאי, אגב, להכניס לתוכנית הלימודים בשיעורי האזרחות בבתי הספר התיכוניים מקצוע חדש: מלחמה בשחיתות, כפי שהציע לאולמרט, באחרונה, חברו הקרוב דן מרגלית. במקרה כזה, מן הראוי שאולמרט יהיה תלמיד מן המניין. הציון שלו ב"מקצוע" טוהר המידות בתקופת כהונתו כממלא-מקום ראש הממשלה, הוא: "נכשל".

זמן קצר לאחר שראש הממשלה, אריאל שרון, לקה באירוע מוחי חמור, איבד את הכרתו ושקע בתרדמת שממנה לא הקיץ עד היום, הבין מ"מ אהוד אולמרט שהגיעה שעתו הגדולה להגשים את חלום חייו ולהיות ראש ממשלה. כלפי חוץ שידר אולמרט הערמומי התנהגות מכובדת והומאנית, כאשר הקפיד שלא לשבת על כיסאו של שרון. הוא העדיף להישאר בלשכת שר התעשיה והמסחר והמשיך להסתייע בחברי "צוות החווה" של שרון והתפלל חודשים לבקרים להתעוררותו של שרון.

אולמרט הזדרז להכריז ששרון ראה בו כיורש וכממשיך דרכו, וייחס לשרון דברים שונים שאמר לו מבלי שלשרון תהיה הזדמנות להגיב עליהם. זו שיטה ידוע ובדוקה לייחס דברים לאנשים שהסתלקו לעולמם.

אחד ממקורבי שרון חשף בימים האחרונים, בשיחה סגורה, אודות מערכת היחסים האמיתית ששררה בין שרון ואולמרט הרחק מעיני הציבור. הוא גילה ששרון לא העריך יתר על המידה את אולמרט וראה בו מעין "מאעכר" - מוציא ומביא, וכמי שיכול לפזר בתקשורת "בלוני ניסוי" לגבי תוכניות מדיניות שונות ולהשתלח באישים פוליטיים, בעיקר שרים, שעמדו בדרכו של שרון. אולמרט עשה זאת על תקן של רוטוואילר.

סיפר האיש: "מאחר ששרון האמין שתוחלת חייו תהיה ארוכה כיתר בני משפחתו, וערנותו השכלית תישמר לאורך זמן, הוא בכלל לא חשב ולא הכשיר ממלא-מקום בעל שיעור קומה. אולמרט לא היה ברשימה של שרון. את התואר ממלא-מקום קיבל אולמרט אחרי שהפעיל כלפיו לחצים סמויים שגבלו בסחיטה".

איש טלוויזיה בכיר שהכיר מקורב את מערכת היחסים בין שרון ואולמרט גילה השבוע, מפה לאוזן, כי שרון שהיה שועל פוליטי משפשף ידע כי אולמרט הוא "נחש צפע" שעלול להכיש את מיטיבו הפוליטי, כפי שעשה כמה פעמים בעבר. לכן נזהר ממנו. לדבריו, נאלץ שרון להפקיד בידי אולמרט את האחריות על מינהל מקרקעי ישראל ורשות השידור בתוקף הנסיבות, אחרי שהבין שאולמרט יעניק לו שירותים חיוניים, אך לקח בחשבון שאולמרט ידאג בראש וראשונה לעצמו - כפי שאומנם אירע במציאות.

אם אשכח את אילי ההון...

בכל מקרה, אולמרט הזדרז לשדרג את מעמדם של עוזריו הנאמנים: שולמית זקן, חגי אליאס ועובד יחזקאל, המכירים את הבוס שלהם מקרוב והם היו גם שותפים לקומבינות שלו. אולמרט לא צריך לתת להם הנחיות. הם כבר יודעים כיצד הראש שלו עובד. השינוי היחיד שהם יצטרכו להסתגל אליו הוא הלו"ז של אולמרט. בעבר, כשהיה שר וראש עיריית ירושלים, הוא נהג להעדר לעיתים תכופות מהארץ. הנוסע המתמיד אולמרט נהג להיפגש בכל אחת מנסיעותיו עם אילי הון תוך כדי חציית קווים בין השליחות הציבורית לאינטרסים הפרטיים.

כך גם נהג אולמרט מאז ומתמיד בארץ. לפסוק: "אם אשכחך ירושלים אשכח ימיני", יכול היה אולמרט ללא ספק להוסיף סיסמה פרטית משמעותית משלו : "אם אשכח את אלי ההון אשכח את שמאלי" (ולמי שאינו יודע, אולמרט נוהג לכתוב ביד שמאל).

אולמרט ואורגד - יד רוחצת יד

כאשר היה אולמרט, למשל, שר הבריאות, הוא הוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא קרוב אל אילי ההון, וגם יודע לגמול לחברים מהשלטון שפתחו בפניו וסייעו לו להתעשר. בתוקף תפקידי כעיתונאי חוק וכיו"ר עמותת "אמיתי" שפעלה למען טוהר המידות (אומ"ץ הינה גלגולה החדש) היו לנו שורה של עימותים עם אולמרט.

אחד מאלה שאולמרט חפץ אז ביקרם היה שר האוצר לשעבר, יגאל כהן אורגד, שסייע לו, כמפורט בכתבה הקודמת, במסגרת פעילותו הציבורית והמקצועית המשולבת בפרשת בנק צפון אמריקה וכנראה גם בפרויקטים נוספים. אחרי פרישתו של כהן אורגד מהממשלה, הוא הפך לאיש עסקים פרטי. בין השאר היה בעליו של מפעל "מיקרושב" שפעל מעבר לקו הירוק, ועסק בייצור מכשור רפואי לבדיקות אולטרא סאונד. על-פי הנחייתו של אולמרט, הורה מנכ"ל המשרד דאז, פרופ' מרדכי שני, לבתי החולים הממשלתיים, לרכוש את המכשיר היקר למרות שהם לא נזקקו לו. כך סייע משרד הבריאות למפעל של חבר שהיה נתון בקשיים, למרות שהמכשירים היו מונחים בבתי החולים כאבן שאין לה הופכין מאחר שבתי החולים לא נזקקו להם כלל. מימון רכישת המכשירים נעשתה באמצעות תרומה כספית שהגיעה מתורם מסתורי, שלא יכול היה לזכות לשיתוף פעולה של בתי החולים לרכישת מכשירים שלא חפצו בהם. משרד הבריאות היה למעשה צינור לעסקה אפלה.

אולמרט ומנכ"ל משרדו, פרופ' שני, שהיה ממונה על רכש התרופות והציוד הרפואי של המשרד, שידרו על גל אחד. יש ביניהם כמה קווי אופי משותפים שלא קשה לעמוד עליהם. היה זה אולמרט שנתן היתר לשני לעסוק, יחד עם סמנכ"ל מנכ"ל בית החולים "שיבא" דאז, פרופ' ברוניסלב גולדמן (רופאו האישי של אריאל שרון) ואנשי עסקים נוספים בייצוא מכשור רפואי להונגריה.

בעקבות תלונה שהגישה "אמיתי" למבקרת המדינה, השופטת העליונה (בדימ.) מרים בן-פורת, פרסמה המבקרת דוח חריף שהטיל צל כבד על אופיו המוסרי של שר הבריאות. על יסוד דוח זה הורה למשטרה היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, לחקור את הפרשה. אולמרט נחקר באזהרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), וטען בחקירתו, בין השאר: "פעלתי על-סמך המלצות מקצועיות שניתנו לי ע"י מיטב המומחים הרפואיים בארץ. העדפתי לרכוש מכשירים מתוצרת הארץ בכספים שנלקחו מתרומה ולא מתקציב המדינה".

גירסתו של כהן אורגד בחקירת המשטרה הייתה שונה מן הקצה: "פנינו אל משרד הבריאות וביקשנו לעניין אתו ברכישה. זה היה חשוב לצורך קידום המכירות של המכשיר בחו"ל. אולמרט הוא אומנם חבר שלי, אבל זה רק מקרי שבתקופתו בוצעה הרכישה".

חקירת המשטרה לא הולידה כתב אישום. מפכ"ל המשטרה דאז, ניצב (בדימ.) יעקב טרנר, הסביר לי שהחוקרים לא הצליחו להוכיח שאולמרט קיבל טובת הנאה מכהן אורגד כאשר זה היה שר האוצר.

החלטתי אז שלא להניח לפרשה. עמותת "אמיתי" הגישה עתירה למען הדחתו של פרופ' שני מתפקידו בגלל עסקיו הפרטיים בהונגריה במקביל לשירותו הממלכתי. הפעם הייתה לנו הצלחה גדולה יותר: שני נאלץ לפרוש. אלא שאולמרט לא שכח אותו, ומינה אותו לתפקיד מנכ"ל-על של בית החולים "שיבא". משם המשיך למשוך בחוטי משרד הבריאות.

כאשר קראתי השבוע מודעה בתשלום שפרסם פרופ' דני גור, שבה קרא לבחור באולמרט ונימק זאת, בין השאר, בכך שהוא איש ביצוע והיה לטענתו שר הבריאות הטוב ביותר, לא יכולתי שלא להיזכר בקשר העסקי שהיה גם לגור עם שני באותה עסקה במזרח אירופה. זה גם הסביר לי מדוע העלים פרופ' שני עיניו מהרפואה השחורה של פרופ' גור שחלקה נעשתה בין כותלי בית החולים. כאשר פרסמתי שפרופ' גור אינו עומד במכסת הניתוחים הרגילה שהוא התחייב עליה בבית החולים, נזעק שני לביתי כדי לשכנע אותי לרדת מהנושא והעלה כמובן חרס בידו.

לא במקרה הקים ארגון בעלי בתי המרקחת קול זעקה, אחרי שהתברר שאולמרט נוטה חסד לאיל ההון קופלר שהקים את את רשת "סופרפרם" ונזקק לעזרת משרד הבריאות לקבל היתרים למכירת תרופות.

עזרה מקופת חולים לאומית

לא במקרה חלה בתקופתו של אולמרט פריחה כלכלית של קופת חולים לאומית, שצברה הפסדים כספיים בגלל ניהול כושל של אברהם הירשזון, היום שר התיירות. הירשזון, שיצק מים מזוהמים על ידיו של אולמרט והיה "קצין המבצעים" שלו במשך השנים, השתמש במשאבי קופת חולים לאומית והסתדרות עובדים לאומית. בעקיפין יצא אולמרט נשכר מכך. מבקר המדינה בודק בימים אלה תלונה בנושא זה שהגישה תלונת אומ"ץ, שמבקשת, מחשש לדורל הקופה הציבורית, למנוע מינוי אפשרי של הירשזון לתפקיד שר האוצר.

לעומת זאת, לא הטרידו את מנוחתו של שר הבריאות אולמרט מעשי שחיתות שנעשו בין כותלי משרדו. בהזדמנות מסוימת חשף ד"ר אלי גרינר, שכיהן אז כמנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי "טירת הכרמל", מעשי שחיתות של קבוצת רופאים בכירים במוסד. אלה הגישו דיווחים כוזבים על טיפולים רפואיים שביצעו כביכול בחולים חסרי ישע. ד"ר גרינר נרדף ע"י הרופאים הללו ונאלץ לפרוש מעבודתו ב"טירת הכרמל", ולעבור את מסלול הייסורים של חושפי שחיתות במדינה. כאשר נפגש ד"ר גרינר לשיחה בארבע עיניים עם אולמרט וביקש את עזרתו, זכה , לדבריו, לתשובה אולמרטית טיפוסית: "מה אני יכול לעשות? הם עשרים רופאים ואתה אחד".

[פרט מאלף: אותה שעה לא ידע אולמרט שד"ר גרינר, המכהן כיום כפסיכיאטר של מחוז הצפון, הוא שאר בשרו של ידידו הטוב, איל ההון גד זאבי, שהיו לו אינטרסים כלכליים בירושלים, והוא רכש בהמלצתו של אולמרט את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים והפסיד סכומי כסף ניכרים. אילו היה אולמרט יודע זאת, מן הסתם היה פועל למענו של הרופא חושף מעשי השחיתות].

הקשר עם פרקליטת המחוז

היה זה מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, פרופ' יום לס, שזרק בשעתו "פצצה" כאשר התלונן במשטרה על כך שאולמרט העסיק במשרד הבריאות כיועץ את פרופ' צבי אדר, בתקופה שבה רעייתו, עורכת הדין אמירה אדר, החליטה לסגור את תיק החקירה של אולמרט בפרשת חשבוניות המס של הליכוד ולא להעמידו לדין. פרקליטת המדינה, דורית ביניש, נימקה את החלטתה לדחות את התלונה בכך שפרופ' אדר כיהן במשרד עוד לפני שאולמרט נכנס לתפקידו [פרופ' אדר ורעייתו הכחישו באזני, מאוחר יותר, שפעלו כביכול מתוך שיקולים זרים. הם טענו שביצעו את מלאכתם באמונה ומתוך שיקולים מקצועיים בלבד].

כיצד חמק מאימת הדין

בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות שהליכוד הנפיק בבחירות ב- 1988, באמצעות חברות קש, לשורה של אילי הון, במטרה לגייס תרומות שיסייעו לו להישאר בשלטון, אני גאה בצניעות על תרומתי, יחד עם קומץ עיתונאים נוספים ועמותת "אמיתי", שפעלו במשותף להגשת כתב האישום הפלילי הראשון שהוגש נגד אולמרט - שמילא באותן בחירות תפקיד של אחד משני גזברי הליכוד לצידו של מנחם עצמון.

תחילתו של תהליך זה הייתה בחשיפת חשבוניות המס שהליכוד, בסידרת כתבות שפרסמתי ב"ידיעות אחרונות" ב- 1989, והמשכו במאבק משפטי וציבורי שניהלה עמותת "אמיתי" במשך חצי תריסר שנים. בשלביה הראשונים של הפרשה - כל הסימנים העידו על כך שבפרשת חשבוניות המס של הליכוד לא יעלה בידו לצאת "יבש" כפי שהצליח להיחלץ בעבר משורה של חקירות במשטרה ובמס הכנסה, בהן יוחסו לו חשדות למעשים פליליים שונים.

הפרליטות הגישה בשלב הראשון כתב אישום רק נגד עצמון ובעלי תפקידים נוספים במטה הבחירות של הליכוד, בהם: יונה פלד ומרדכי יהל. אך לא נגד אולמרט, שהיה שותף פעיל לעשייה הבלתי חוקית. כאשר שאלתי את פרקליטת המדינה, דורית ביניש (כיום מיועדת לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ): מדוע לא צורף אולמרט לכתב אישום שהוגש נגד עצמון למרות שעבר עבירות זהות, היא השיבה: "היו חסרות לנו כמה ראיות נגד אולמרט כדי לצרפו לכתב האישום. אולמרט הוא מאוד מתוחכם וקשה לשים עליו יד".

בתשובה לשאלה אחרת: "האם היו עליך לחצים"?, השיבה ביניש: "אני לא נתונה ללחצים".

אולמרט הזהיר: לא אשאר לבד

לגזבר השני, עצמון, הייתה דווקא גירסה מסוג אחר: "יש לי תחושה ששר המשפטים באותה תקופה, דן מרידור, שהוא חבר קרוב של אהוד, היה ברקע, ודבר זה השפיע על ביניש שלא להגיש כתב אישום" (בתגובה לכך אמר לי אז מרידור שלא התערב כלל בנושא ולא דיבר עם איש מפרקליטות המדינה).

עצמון "נידב" לי אז מידע מאלף נוסף המתפרסם כאן לראשונה: "אולמרט הבהיר אז לראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ולראש מטה הבחירות של הליכוד, משה ארנס, כי אם הוא יסתבך בפרשת חשבוניות המס הוא לא יישאר לבד. אני לא יודע מה נעשה מאחורי הקלעים, אבל עובדה היא שהעניין שלו הסתדר ולא הוגש נגדו כתב אישום. גם אני שוחחתי על שמיר וארנס והובטח לי שיעשו כל המאמצים להכניס אותי לכנסת על-מנת שאוכל לקבל חסינות" [הבטחה זו לא קויימה. עצמון הופיע אומנם במפתיע ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, אבל במקום לא ריאלי, ואף אחד לא הבין למה ומדוע].

על-רקע הניסיונות לחלץ את אולמרט, החליטה הנהלת עמותת "אמיתי" לקבל את הצעתי שלא להרפות ולנהל מאבק ממושך ועיקבי, שכלל, בין השאר, פניות אל ראשי המערכת המשפטית, העברת חומר מחשיד חדש לרשויות הנוגעות בדבר (המשטרה ושלטונות מס ההכנסה) והגשת שתי עתירות לבג"צ נגד היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר.

מטרת המאבק שלנו הייתה למנוע מאולמרט להיות "מעל החוק", ולהביא לכך שיוגש כתב אישום נגד אולמרט - כפי שהוגשו כתבי אישום נגד המעורבים האחרים בפרשה. בג"צ דחה את בקשתו של אולמרט לדחות את העתירה שלנו, ואותת למעשה לבן-יאיר, שמונה שנים לאחר אותם מעשים, להגיש כתב אישום נגד אולמרט.

בכתב האישום החמור הואשם אולמרט בין השאר בהעלמות מס, רישומים כוזבים במסמכי תאגיד, קבלת דברים במרמה בנסיבות מחמירות, מסירת הצהרה כוזבת למבקרת המדינה ועוד. היתה זו למעשה הפעם הראשונה שבה הוגש נגד אולמרט כתב אישום, שיחסו לו עבירות פליליות מסוג אלה שיוחסו לגזבר השני של הליכוד לשעבר, איש העסקים מנחם (מנטה) עצמון, שהורשע עוד קודם לכן יחד עם הנאשמים האחרים.

"השיכחה" של העדים נגד אולמרט

אולמרט לא ישב בחיבוק ידיים. הוא ידע היטב שאם יורשע בעבירה שיש עמה קלון, יקיץ הקץ על הקריירה הפוליטית שלו, וגם רשיון עריכת הדין שלו בסכנה. כדרכו, המטרה קידשה את האמצעים. המטרה הייתה למזער את האפקט של העדויות המרשיעות נגדו. העובדות הבאות מדברות בעד עצמן: אחד העדים שיכול היה להעיד נגד אולמרט במשפטו, ואולי לקדם את הרשעתו, היה החוקר הפרטי בני תבין שהורשע עוד קודם לכן בדין בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד וריצה תקופת מאסר.

תבין התבטא בנוכחות אנשים: "אני יכול להביא להרשעתו שלך אולמרט". אבל הוא לא העיד. באופן מסתורי, קיבל תבין אחרי שחרורו מהכלא עבודות בשירות הסתדרות העובדים הלאומית ובית"ר ירושלים. והוא שתק.

גם מנחם עצמון נמנע מלפרט את חלקו המלא והמרשיע של אולמרט בפרשה. היה מי שהציע לו להימנע מכך, מחשש שהדבר יפגע בערעור שהוא הגיש לעליון. אחיתופל לא היה מתבייש בעיצה זו. נאשם נוסף, יונה פלד, מסר משום מה "עדות צמחונית" נגד אולמרט, להפתעת התביעה.

התביעה קבעה בסיכומיה, בין השאר: "מעורבותו של הנאשם אולמרט בעבודת הגזברות של הליכוד הייתה מלאה, תוך נגיעה בכל הנושאים בהם עסקה הגזברות. הוא מילא את הפונקציה הבכירה בגזברות, היה מעורב בכל נושא רגיש ופוליטי שהיה כרוך בעבודת הגזברות".
עוד טענה התביעה שאולמרט היה הבוס הישיר של מנהל החשבונות הראשי, מרדכי יהל (שהורשע בדין בפרשת החשבוניות), והיה האיש הדומיננטי והחזק, ולא יעלה על הדעת שאנשים בגזברות פעלו באורח עצמאי או מאחורי גבו.

התביעה הסתייגה מעדותו של עורך הדין יעקב נאמן, שהעיד בתקופה שבה שימש כמנכ"ל משרד האוצר שהגזבר השני, עצמון, אמר לו בהזדמנות מסוימת: "אין טעם לפנות לאהוד לקבלת פרטים". בעדות זו ביקש נאמן להטיל את על האשמה על כתפיו של עצמון בלבד.

מי שהכיר מקרוב את מערכת יחסיהם ההדוקה של נאמן ואולמרט לא היה מופתע מתוכן העדות של נאמן, שאמור היה להכריע את הכף לזכותו . ערב הבחירות המוניציפאליות לראשות עיריית ירושלים העמיד נאמן את משרדיו לרשות מטה הבחירות של אולמרט. בתו של נאמן מתגוררת בדירה בבנין המפואר שבו מתגורר אולמרט ברחוב כ"ט בנובמבר, שנושא מכירתו נחשף ע"י "חדשות מחלקה ראשונה".

התביעה ביקשה להרשיע את אולמרט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בנימוק שאולמרט החטיא תאגידים רבים וסיבך אותם בפלילים כדי להשיג את מטרתו, ובמקביל ערער את אימון הציבור בניקיון ובהגינות מערכת הבחירות. אבל שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, סבר אחרת, ובשל העדר עדויות חותכות זיכה את אולמרט.

לאולמרט הייתה סיבה טובה להיות מרוצה מהזיכוי. הוא הפך את עצמו, בכישרונו המניפולטיבי, לקורבן של המערכת המשפטית, שפעלה לטענתו משיקולים פוליטיים ושל "קומץ עיתונאים שאין שום מעצור ליצר הנקמה ההרסני שלהם".

בראיון בשבועון הכלכלי של "גלובס" אותת אולמרט על כוונותיו, כאשר אמר לאלכס סומך: "אסגור חשבון עם כל אלה שנהגו בי בנבזות ובזדון. אני לא ממהר, יש לי נשימה ארוכה. אני לא חייב לנהל את ההתחשבנות הזו מהיום להיום".

אולמרט משמיץ את בן יאיר

בראיון עם סימה קדמון שפורסם ב"מעריב ב- 1 באוקטובר 1997, תחת הכותרת: "אולמרט פותח באש", הוא שיגר שני טילים נגד שני אנשים שגרמו לו, לדעתו, נזק רב בפרשה זו.

ה"טיל" הראשון כוון נגד היועץ המשפטי לממשלה, השופט (בדימ.), מיכאל בן יאיר, אשר החליט על הגשת כתב האישום נגד אולמרט זמן קצר ביותר לפני שקמה הממשלה החדשה בראשותו של בנימין נתניהו. אולמרט ביקש להתמנות כשר הביטחון בממשלה זו וכתב האישום מנע את המינוי.

לפני שהוקמה הממשלה פורסם בכלי התקשורת כי אחד מצעדיו של ראש הממשלה החדש יהיה להדיח את היועץ המשפטי לממשלה. על-פי גירסת בכירים במשרד המשפטים, כוונת ההדלפה המכוונת שיוחסה, איך לא, לאולמרט, הייתה להפחיד את בן יאיר כדי שיעכב את הגשת כתב האיש.

וכך אמר אולמרט: "מיקי בן יאיר הוא איש נקלה, שביזה את כבוד המקצוע ואת יוקרת התפקיד. הוא היה היועץ המשפטי הגרוע ביותר שאי פעם כיהן בתפקיד הזה. לדעתי, הוא הראשון בין היועצים המשפטיים שאפשר להגיד עליו שבמספר החלטות רגישות הפעיל שיקולים שהיו זרים הוא הפר את כל הכללים האלמנטריים של הגינות ויושר ושל שיקול דעת נקי מפניות, תוך כדי מעשי רמייה ואפילו מצג שווא לבית המשפט העליון".

לא היה אח ורע להשתלחות שכזו מצד איש ציבור על ראש התביעה הכללית במדינה, אבל בן יאיר העדיף שלא להגיב על הפגיעה הקטלנית בכבודו ואמר רק: "זה לא עניין אישי. חבל פשוט על הזמן".

חולשתו של בן יאיר התגלתה כעבור כמה ימים, בשעה שהתראיין בתוכניתו של חברו הטוב של אולמרט, ניסים משעל - "שיחת ועידה", כאשר גמגם בתשובה שאלות בעניין אולמרט ואף איחל לו ברכה על זיכויו.

ה"טיל" השני שוגר לעברי. וכה אמר אולמרט: "אני חושב שיו"ר אגודת העיתונאים, אריה אבנרי, הוא אדם נתעב שבמשך שנים הוא מנהל נגדי מלחמה אישית זדונית. בעבר הוא ניסה לנצל את עיתונו לשם כך. לאחר שנחסם ניסה בדרכים אחרות דרך עמותת, אמיתי".
סימה קדמון פנתה אלי כדי לקבל את תגובתי. אמרתי לה: "ההתעניינות שלי באולמרט החלה לפני עשרים שנה, הרבה לפני פרשת חשבוניות המס של הליכוד. אולמרט הוא אחד הפוליטיקאים המושחתים במדינה שניצל את עורמתו ותיחכומו כדי להזרים כסף ציבורי לכיסו הפרטי. המלחמה שלי באולמרט אינה אישית, אלא בבחינת שירות לציבור בשם העיקרון של זכות הציבור לדעת".
התגובה שלי פורסמה בהשמטה מהותית. צוטטתי כמי שאמר רק שאולמרט "עשה מעשים לא תקינים".

ספינים באמצעות התקשורת

אולמרט המשיך בספינים התקשורתיים במסגרת מסע החילוץ.
חברת "רשת" של הערוץ השני ערכה, במפתיע, במשך כמה ימים, מסע פרסום יוצא דופן לקראת השתתפותו של אולמרט בתוכניתו של דן שילון, "בשידור חי", לצורך "חשיפת עובדת לא ידועות". אבל בפועל, ההר אולמרט הוליד עכבר. אולמרט ניצל את השידור משל מדובר בכוכב עליון, ואמר, באופן מפתיע, דברי שבח על פרקליטות המדינה ועל חובתה להיות עצמאית ובלתי תלויה.

רק מי שמכיר את אולמרט מקרוב הבין היטב: היה זה תרגיל מתוזמן. הדברים נאמרו בתקופה שהייתה שמורה בידי הפרקליטות הזכות להגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אולמרט עסק בליטופה, בציפייה שפרקליטת המדינה החדשה, עדנה ארבל (כיום שופטת בית המשפט העליון), לא תגיש ערעור כפי שהיא אומנם עשתה למרבה ההפתעה.

מי לחץ על העדים

ניסיון אחרון לחשיפת האמת מאחורי משפטו הפלילי של אולמרט נעשה ביום 17 באוקטובר 1997, זמן קצר לפני תום המועד להגשת הערעור, ע"י העיתונאי יואב יצחק, שפרסם במדורו "מחלקה ראשונה" (במעריב) כתבה תחת הכותרת: "זיכוי ידוע מראש". יצחק חשף כמה עובדות מצמררות שהיו צריכות להדיר שינה מעיניהם של ראשי המערכת המשפטית במדינה.

יצחק כתב, בין השאר: "לכותב שורות אלה הגיעו כמה עדויות המעלות חשש לכאורה לשיבוש הליכי המשפט, מתוך מגמה להטות את המשפט. אולמרט, המכחיש כל קשר לכך, הציע שהעדים הללו יתלוננו במשטרה. העדות הראשונה נוגעת לעד מנחם עצמון (הגזבר השני של הליכוד). עפ"י מקורביו, הודה עצמון באוזניהם כי נעשה ניסיון לשכנעו למסור עדות שקר בבית המשפט גם כדי לעזור לעצמו בערעור התלוי ועומד בבית המשפט. תגובת עצמון לא ניתנה".

"העדות השנייה נוגעת לעד המרכזי בתיק אולמרט, יונה פלד. אדם בעל מעמד ציבורי (שמו שמור אצלי) קיים שתי פגישות עם יונה פלד, ובין השניים עלו, לגרסתו, הדברים הבאים:

בשיחה הראשונה: פלד לאלמוני: "אל תדאג. אני אקרע לו את הצורה. אני אגיד את כל מה שאני יודע. אהוד לא יצא מזה".
בשיחה השנייה: פלוני, לפלד: "מה קרה לך? איך השתפנת פתאום? אתה לא זוכר שום דבר"?

פלד לפלוני: "נפגשתי עם (...) והם הסבירו לי שכדאי שאני אשנה את העדות שלי לטובתו של אהוד, כי זה יעזור לי בערעור שלי לעליון".

"יונה פלד מכחיש, מכל וכל, ומלין על מערכות הצדק בישראל. ליבו מר. בשיחה עמו השבוע הביע את סיפוקו על זיכוי אולמרט, אך הלין על הרשעתו הוא. "האמת היא", אמר, "שהפרקליטות עשתה בעניין הזה עבודה רעה מאוד. העובדה שאני הורשעתי והוא לא, ושכוחות גדולים משחקים, הקטנים נדפקים. האמת לא יצאה בבית המשפט. שני גזברים - אחד הורשע ואחד לא. על איזה 'משפט צדק' אתה מדבר"?

בהמשך הכתבה כתב יצחק: "אולמרט ומקורביו, וכן כמה מעיתונאי החצר שלהם, תקפו בשצף קצף את הפרקליטות ואת היועץ היוצא, מיכאל בן יאיר, תוך טשטוש הקביעות החמורות לגבי אולמרט. רק אישיות אחת המעורבת בזאת לא הותקפה, גם לא בצוננים: שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שכיהנה כפרקליטת המדינה במרבית התקופה שבה התנהלו ההליכים נגד הנאשמים בפרשת החשבוניות הפיקטיביות.

ביניש, יש להזכיר, הורתה להגיש כתב אישום נגד גזבר הליכוד מנחם (מנטה) עצמון ונגד יתר המעורבים הראשיים, אך נמנעה, בזמן אמת, מקבלת הכרעה בשאלת הגשת כתב אישום נגד אולמרט. גם כאשר זומנה לוועדת הכנסת להסביר את דרך טיפולה לא מיהרה לפעול. יותר מזה: עדויות חשובות לא ניגבו, למשל עדותו של השר דאז, משה ארנס, למרות שמעורבותו בנושא זה הוצגה בפני ביניש. נגד אי העדת ארנס העיר עתה השופט מודריק. עדנה ארבל, הפרקליטה שבאה בנעליה, נאלצה להכריע בפרשה. במילים אחרות: לנקות אחרי ביניש".

"כך חלפו להן השנים. משפטו של אולמרט התנהל תשע (!) שנים לאחר האירועים. מקריאת פסק הדין מתחוור מה שהיה ידוע מלכתחילה, כי חלק מהעדים שעל עדותם ביססה התביעה את כתב האישום לא זכרו את פרטי הפרטים על מה שאירע. וכך נוצר מצב מוזר: עדויות מפלילות לכאורה שניתנו בשעתו בחקירת המשטרה ומס ההכנסה והביאו להרשעת הנאשמים בחלק הראשו בפרשה - כולל הרשעת "תאומו" של אולמרט, מנחם עצמון, לא עמדו במבחן החקירה הנגדית, וחלקן החשוב לא עמדו במבחן החקירה הראשית"...
"אולמרט, שנתבקש להגיב בנושא טעון זה, אמר באמצעות דוברו כי ישנם גורמים שלא יבחלו בשום אמצעי, כולל פרסום כזבים ביודעין, וזאת במטרה לזכות בכותרות. אולמרט הציע לשכנע את העדים לפנות מיד למשטרה ולהגיש תלונה".

העדים לא התלוננו אומנם במשטרה, אבל עמותת "אמיתי" עשתה את המלאכה במקומם. בתלונה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה החדש, אליקים רובינשטיין (כיום שופט בית המשפט העליון), פרקליטת המדינה עדנה ארבל, ממלא-מקום מפכ"ל המשטרה ניצב גבי לסט, וראש אגף החקירות של המשטרה תת-ניצב יעקב גרוסמן, ביקשה העמותה לחקור חשדות להדחת עדים ע"י אולמרט או מי מטעמו.

העמותה ביקשה, בין השאר, להשוות בין עדויותיהם של עצמון ופלד במשטרה ובמשפטם לבין עדויותיהם במשפטו של אולמרט. העובדה שהקנס שהוטל על פלד ע"י בית המשפט בסך 50 אלף שקלים שולם באמצעות החוקר הפרטי בני תבין, שיחסיו עם אולמרט מעוררים השתאות, טעונה אף היא בדיקה.

המשטרה פתחה בחקירה שנעשתה משום מה בהילוך נמוך. בסיום החקירה הודיעה לנו כי לא נמצאו ראיות לכך שאולמרט או שליח מטעמו הדיחו עדים.

החוקר הראשי מונה לשגריר

אחד מספיחי פרשת חשבוניות המס של הליכוד קשורה למינויו של מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב בדימוס דוד קראוס, לתפקיד שגריר בהונגריה, נקשרה אף היא באולמרט.

באחד הימים מסר לי מקור בכיר, כי קראוס מועמד לתפקיד שגריר ישראל בהונגריה בתמורה ל"סיוע" המוסווה בחקירת פרשת חשבוניות המס של הליכוד שהתנהלה בעצלתיים. שיתוף הפעולה עם מחלקות החקירות של מס ההכנסה והמכס היה לקוי מיסודו. פניתי אל דובר המטה הארצי של המשטרה דאז, תת-ניצב עדי גונן. הוא הכחיש את השמועה בעניין המינוי של קראוס והגדיר אותה כ"רכילות מרושעת". כמה חודשים לאחר מכן דנה ועדת המינויים של משרד החוץ בהצעה למנות את קראוס לתפקיד שגריר ישראל בהונגריה.

דוד לוי, שכיהן אז כשר החוץ, אמר לי גלויות: "קראוס לא היה מועמד שלי, אך אם הדבר היה תלוי בי לא הייתי ממנה אותו. התברר לי, בדיעבר, שהייתה הבטחה מוקדמת של שמיר וארנס". מה שדוד לוי לא ידע אז שהאיש שרקח את המינוי היה אולמרט.

כעבור זמן פרסם עיתון "חדשות" בנושא זה, פרי עטו של רונאל פישר, שבה נאמר בין השאר: "בחודשים האחרונים התגייס אולמרט לטובת הלובי שהוקם בזכות מינויו של קראוס לשגריר. גם שמו של חבר הכנסת רובי ריבלין שורבב בהקשר זה... החקירות הקשורות בליכוד, נטען, טואטאו, הורדמו, קראוס לא לחץ ולא דחף. לא היו פשיטות על משרדים מסוג אלה שהיו בפרשת השר אריה דרעי למשל"...

אולמרט הגיב באזני פישר בטון של התחסדות: "המינוי טוב מאוד ואני שמח עליו. חשוב שנדע לתת הערכה לאנשים ששירתו בתפקידים ממלכתיים. כל היתר הרכילות מרושעת ונבזית. לפי מיטב ידיעתי, החקירות בפרשת הליכוד מתקיימות כולן".

דרעי מספר על חלקו של אולמרט

אור נוסף על פרשה עגומה זו זרק ב"מעריב" זמן מה לאחר מכן העיתונאי לשעבר אייל ארליך, שקיים שיחה עם דרעי בנושא חקירת הליכוד והקליט אותו ללא ידיעתו.

חשוב לציין שאולמרט ודרעי הם ידידים ותיקים והגישו זה לזה סיוע הדדי .

להלן קטעים נבחרים מתוך השיחה המקלטת:

דרעי: "כל מי שקרוב לעניין הזה יודע. אהוד בעצמו אומר את זה".
ארליך:" מה אהוד אמר איך הוא הסביר את זה"?

דרעי:" הוא לא אומר בדיוק שזהו זה, אבל הוא אומר שיש פה מחויבות שקראוס היה חבר, היה ידיד שעזר לו הרבה. הוא אמר לי: תראה מה ההבדל בין טרנר וביני. הבטחנו ואנחנו חייבים לעמוד בזה. הוא גילה לי שכאשר החלו בחקירה שלו הוא בא לשמיר (שכיהן אז כראש הממשלה : "אתם יודעים שזו לא הבעיה שלי". שמיר אמר לו: "מה אפשר לעשות, הסתבכת". אהוד אמר לו: "אתה מבין שזו לא הבעיה שלי. זו הבעיה של התנועה. ואתה מבין שאם אני אפול אז את כולם אני אוריד אחרי".

ארליך: "למה"?

דרעי: "כי הוא יספר את כל הסיפורים של השרים, השיטה של הליכוד. שמיר בעצמו... גם בארה"ב. לא בעיה למצוא, היו הרבה עבירות. הוא עבד כמו חמור על השגת תרומות אישיות לפני הבחירות".

ארליך: "הנושא הזה חמור במיוחד. הם קנו את המשטרה".

דרעי: "אז אני אגיד לך את סוף הסיפור: אהוד לחץ על שמיר, אז שמיר אמר לו: מה אני יכול לעשות"? ואז אהוד הוציא ממנו הבטחה שקראוס יהיה השגריר הבא בהונגריה".

ארליך הגיש תלונה למשטרה נגד כל המעורבים בפרשה: שמיר, ארנס, אולמרט וקראוס, אך גם תלונה זו לא הביאה לתוצאות. רק תמימים היו יכולים להאמין שהמשטרה תתעמת עם אישים ממלכתיים בכירים כל כך ומפכ"ל לשעבר.

כאשר שאלתי על כך את המפכ"ל שבא אחרי קראוס, רב-ניצב (בדימ.) יעקב טרנר, הוא הגיב: " לא היה מקום לערוך חקירה משטרתית. בתמליל לא הייתה ראיה של ממש".

הייתה זו חקירה נוספת הקשורה באולמרט שעלתה על שרטון.
התנהגותה התמוהה של המשטרה בפרשות שונות בעלות אופי פלילי שבהן היה מעורב אולמרט זועקות לשמים. כאן אנו באים לפרשת מינויו האומלל של עורך הדין רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

האם היה זה מקרה בלבד, שבין אלה שנכחו בישיבת הזיכוי של אולמרט בבית המשפט, נכחו שלושת מחבריו: עורך הדין רוני בראון (כיום שר התשתיות) ושני אנשי עסקים דוד אפל ומוטי זיסר בעלי רמה מוסרית שנויה במחלוקת?.

אולמרט ובראון מקיימים ביניהם קשרי ידידות עוד מתקופת פעילותם המשותפת בקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. בראון שימש יו"ר הקבוצה ואולמרט נחשב לאוהד בכיר ומי שניסה לסייע לקבוצה בדרכים שונות. בראון היה גם חבר בעמותות שפעלו לבחירתו של אולמרט כראש עיריית ירושלים אחרי שפרש מחברותו בממשלה.

פרשת בחירתו האומללה קצרת-המועד של עורך הדין רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, חשפה בשעתו חשד לקשירת קשר למינוי התובע הכללי של המדינה. בפרשה היו מעורבים כמה אישים ממלכתיים בכירים, בהם: ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, שר המשפטים צחי הנגבי (שהתמחה במשרדו של בראון), מנהיג ש"ס דאז אריה דרעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אביגדור ליברמן ואחרים.

שמו של אולמרט - אז ראש עיריית ירושלים, נפקד מרשימת הנחקרים בפרשה זו, למרות שהיו סימנים לכך שהוא היה בסוד העניינים למנות את הפרקליט הירושלמי האפור לתפקיד היועץ המשפטי. רק מעטים ידעו אז שבראון היה בן בית במשרדו של אולמרט, ואף קיבל עבודות שונות בשירות עיריית ירושלים. הזרזיר הלך אצל העורב. לא במקרה הפך בראון לצרחן התקשורתי של קדימה.

סיפר לי בשעתו סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, עורך הדי אלישע פלג, שהיה בעבר אחד ממקורביו של אולמרט והסתכסך עמו: "כל החקירה של המשטרה הייתה לטעמי שגויה. למרות המאמצים הרבים שהשקיע צוות החקירה. חודש וחצי לפני שפורסם ברבים על הכוונה למנות את בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, פגשתי את בראון באקראי בלשכתו של אולמרט. בשיחה בינינו הוא גילה לי על הכוונה למנות אותו יועץ משפטי. חשבתי אז שהוא מתלוצץ. אחר-כך התברר לי שכבר אז ידע על המינוי. עד היום לא ברור לי מדוע לא תושאל אולמרט בפרשה זו וכיצד עלה בידו לצאת יבש".

אם אומנם ייבחר אולמרט כראש הממשלה, אין לי ספק שהוא ימשיך ללכת בדרכים עקלקלות שמוכרות לו היטב במטרה להיטיב עם אילי הממון המוכרים לו היטב, וידאג, במקביל, לאינטרסים של עצמו. אלא שהפעם הוא יעשה זאת במינון שונה ובזהירות מרבית, מחשש למעידה ולסיכון כיסאו. אולמרט מודע היטב לכך שמבקר המדינה, גורמים נוספים מרשויות אכיפת החוק, וכמה אנשי תקשורת, שוחים נגד הזרם העכור שלו. הוא יודע היטב כי הם לא יעניקו לו חסינות וימשיכו לבדוק כל חשד נגדו.

תעודת יושר - ממרידור...

אולמרט קיבל בימים האחרונים "תעודת יושר" מחברו הטוב, שר המשפטים לשעבר דן מרידור, שאמר בתוכנית טלוויזיה כי לפי מיטב ידיעתו והכרתו אולמרט הוא אדם ישר בעל כישורים לכהן כראש הממשלה.

מרידור לא הופיע ברשימת קדימה לכנסת בגלל וטו שהטילו על מועמדותו בניו של שרון, שלא שכחו לו ביקורת פומבית נוקבת על רמתו המוסרית של אביהם. מבחינתם, הוא חבר "המאפיה של שומרי החוק במדינה".

לא אתפלא אם אולמרט ימנה את מרידור כשר המשפטים גם אם לא יהיה חבר כנסת. אולי בדרך זו הוא עשוי לקבל ממרידור הגנה היקפית נוספת במשרד המשפטים - למקרה שיסתבך פעם נוספת בפלילים ב"פרשות" החדשות שנחשפות לגביו לאחרונה.

מרידור מקרין כלפי חוץ נחמדות ואמינות. אבל מי שמכיר אותו מקרוב ידוע היטב שהוא סכינאי לא קטן וצבוע גדול.

בימים האחרונים בקעה קרן אור מתנועת קדימה: נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט (בדימ.) מאיר שמגר, אדם מכובד ובעל מוניטין, קובע את הקוד האתי של התנועה שבו הופיע סעיף מפורש שמי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון יוצא מיד משורותיה.

לא מן הנמנע שסעיף זה יופעל במוקדם או במאוחר נגד אישים מסויימים בצמרת קדימה, אולי גם נגד ה"קודקוד".

בהקשר לכך אני חייב לציין שאולמרט גרם לי קורת רוח השבוע, כאשר הודיע ,משיקולי "רייטיינג", על מינויה הצפוי של שרת החוץ והמשפטים, ציפי לבני, לממלאת-מקום ראש הממשלה במידה שהוא יבחר לתפקיד ראש הממשלה.

ציפי לבני קיבלה לפני כמה חודשים אות מופת של עמותת אומ"ץ, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה, כאות הערכה על דבקותה בטוהר מידות ומינהל תקין במדינה.

מי יודע: אולי ביום בהיר, תרתי-משמע, תימצא את עצמה לבני על כס ראש הממשלה מוקדם יותר ממה שהיא מצפה - אם אולמרט יאלץ לפנות את כיסאו. ואז תהיה לנו קצת נחת ונדע שבראש המדינה תעמוד ראש ממשלה בעלת ידיים נקיות.

אחד מימיו הגדולים של מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, היה בשבוע החולף, כאשר התארח במטה הארצי של משטרת ישראל. הוא סקר בראש זקוף ובהליכה של טווס משמר כבוד של שוטרים ואנשי משמר הגבול ונפגש עם סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה.

דומה שהייתה זו הפעם הראשונה שאולמרט הגיע למתקן משטרתי כאורח רצוי ולא כנחקר סידרתי. ברזומה האישי שלו מופיעות לא פחות מחצי תריסר חקירות משטרה, שבחלקן נחקר באזהרה וגם חקירות של שלטונות המס. כמה פעמים נוספות נחלץ אולמרט מחקירות.

אולי לא במקרה ביקש בשעתו, לשווא, להתמנות כסגן שר המשטרה, וכך להיות קרוב לתיקי החקירה האישיים שלו. וכשהמינוי לא יצא לפועל הוא "נאלץ" להסתפק בניסיונות התקרבות אל שרי המשטרה והמשפטים. אם הדבר היה תלוי בו הוא היה מבקש להתמנות כשר משפטים ומשטרה בעת ובעונה אחת.

מאז ומתמיד גילה אולמרט עניין רב במשרד המשטרה (כיום המשרד לביטחון פנים). במקביל הוא עשה מאמצים בלתי נלאים במטרה לפתח מערכת יחסים קרובה עם רוב המפכ"לים, נציבי מס ההכנסה, מנהלי המכס, ראשי מחלקות החקירות של גופי אכיפת החוק.

קשרים עם הצמרת המשפטית

כאיש חכם שראה את הנולד, עשה זאת אולמרט כדי לקדם צרה. רוב קציני המשטרה והפקידים הבכירים נפלו בפח לשונו החלקלקה כאשר שידר להם חברות חסרת פניות. אנשי אכיפת החוק האמינו שהוא קרוב לצלחת וקשרי ידידות איתו יכולים לסייע להם בקידומם המקצועי האישי. הם לא העלו על דעתם שהחברות, לגבי אולמרט, הינה מדומה ומבוססת על אינטרסים ציניים.

עובדה: אולמרט הערמומי לא הסתפק בקשרים חברתיים, אלא מדי פעם תירגם אותם לקבלת מידע חיוני שהיה דרוש לו. לפעמים על לקוחותיו ולפעמים על עצמו.

אולמרט המתוחכם הקפיד לטפח קשרים עם אנשי פרקליטות בכירים, שאמורים היו להטות לו חסד בימי פורענות ובכך לסגור את מעגל ההגנה ההיקפית סביבו.

בעיה מיוחדת הייתה לאולמרט עם היועצים המשפטיים לממשלה. אלה מביניהם שגילו כלפיו עמדה אוהדת ומקילה, זכו לליטוף מתמיד שלו ולשפע של מחמאות ודברי חנופה. לעומתם, היועצים המשפטים שחשפו את ערוותו הפלילית וביקשו להגיש נגדו כתבי אישום, היו יעד להשתלחויות חוזרות ונשנות מצדו ומצד מקורביו, בהם חברי להקת המעודדים שלו בתקשורת.

אולמרט חיפש מאז ומתמיד גם את קירבתם של שרי האוצר לדורותיהם. הוא ניסה להתיידד איתם, בין היתר כדי לקבל סיוע שנדרש ללקוחותיו, בעיקר משקיעי החוץ שהם משלמי שכר הטירחה הגבוה. לא במקרה מאוהב אולמרט עד היום בתפקיד בעל מתח זה ומתקשה להיפרד ממנו.

במסגרת כתבה זו נשפוך אור חדש ונחשוף פרטים מאלפים בדבר אחת החקירות פליליות שבהן היה אולמרט מעורב. נעקוב אחר התנהלותו הגסה שמרכביה העיקריים היו: קבלת כספים תוך ניצול מעמדו הפוליטי, הפעלת לחצים על גורמי אכיפת החוק, טישטוש עקבות שיטתי, זריית חול בעיניים והתקפות חוזרות ונשנות על התקשורת.

גם התנהלותם התמוהה של אישים בכירים במערכת המשפטית שנחשפת כאן, מבהירה עד כמה הצליח התמנון אולמרט לקשור את זנבותיהם של אלה שהיו אמורים לחרוץ את גורלו לשבט או לחסד.

מאחר שאצל אולמרט העבר, ההווה והעתיד מחוברים יחדיו, ניתן ללא קושי למצוא הקבלות בין התנהלותו בפרשה זו לפרשות אחרות בעבר ובהווה, ולצפות את התנהגותו העתידית. כי אצל אולמרט, המטרות מקדשות את כל האמצעים הפסולים.

הלוואה בלא ריבית

אחת הפרשות בה רב הנסתר על הנגלה, הינה פרשת בנק צפון אמריקה. אולמרט קיבל הלוואה כספית גדולה בסך 50 אלף דולר מבנק צפון אמריקה, שמנהליו היו מעורבים בשנות ה- 80' במעילה של עשרות מיליוני דולרים בכספי הבנק - מעילה שגרמה להתמוטטות הבנק. הם נזקקו אז לחסדיו המשפטיים והציבוריים של אולמרט, שלא היסס לנצל את מעמדו בכנסת.

פרשת ההלוואה זכתה בשעתו לכיסוי נרחב בתקשורת. היא מהווה מאז אבן פינה במעלליו של אולמרט. הפרשה נחשפה אגב דיון במשפטו הפלילי של יו"ר דירקטוריון הבנק, יהושע הלפרין, כאשר התברר שאולמרט, שהיה אז חבר כנסת ועורך דין, ייצג את הבנק במכירת כאלף יחידות דיור בבית שמש תמורת שכר טירחה נאה. במקביל נחשף שאולמרט קיבל מהחברה הפנמית "גמא" שבבעלות הבנק הלוואה בסך 50 אלף דולר לחמש שנים, במטבע זר וללא רבית. כשהחזיר את ההלוואה, הוא עשה זאת בשקלים, לפי שער הדולר באותו, יום ללא ריבית. בהלוואה רגילה לכל לווה אחר, הוא היה צריך להחזיר סכום גדול בהרבה, שכן הימים היו ימי האינפלציה הגבוהה בישראל.

אולמרט קיבל אישור לקבלת ההלוואה בעקבות פניה למפקח על מטבע הזר, יוסי שריג. כתב אולמרט: "אבקשך לאשר לי הלוואה זו . המדובר הוא בהלוואה ממקור פרטי שניתנה ע"י מכר לצרכים אישיים".

אולמרט, כדרכו, מסר דיווח כוזב למשרד האוצר, כפי שעשה פעמים רבות גם בחודשים האחרונים. שכן המציאות הייתה שונה מן הקצה. כאשר נשאל הלפרין בבית המשפט אודות הלוואה זו, השיב שהיא סודרה לאולמרט "מתוך יחסי ידידות". גם אולמרט אימץ גירסה זו בעת מתן עדותו בבית המשפט ובמהלך חקירתו ע"י חוקרי המשטרה ומס ההכנסה. כיצד השתקפו בפועל יחסי הידידות בין אולמרט והלפרין?

אולמרט ביקש לסייע להלפרין

אחד הביטויים לכך הייתה פנייתו של אולמרט אל ראש היחידה לחקירות הונאה דאז, תת-ניצב בדימוס יורם גונן, בעיצומה של החקירה, במטרה לשכנע אותו להקל על הלפרין. אולמרט היה שמח כמובן אילו חקירת המשטרה הייתה "נתקעת".

גונן אמר לי בשעתו שזו הייתה פניה בלתי מקובלת והתערבות של אולמרט במהלך החקירה המשטרתית הייתה דו-משמעית. לא היה ברור די הצורך אם הוא עשה זאת כפרקליט או כחבר כנסת ואיש ציבור.

בכל מקרה, הפנייה הזו רק חיזקה את חשדה של המשטרה שמדובר הוא בשוחד שאולמרט קיבל מהבנק, והוא מנסה בעצם להציל את עצמו לקראת הסתעפות החקירה.

בכיר בפרקליטות צוטט באותה עת בעיתון "חדשות" כמי שאמר: "זה מזעזע ועצוב לראות איך נבחר ציבור מנצל את תפקידו בצורה כל כך מבזה לצורך השגת רווחים אישים. אולמרט חייב לעמוד לדיון פלילי בגלל ביזוי בית המחוקקים שבו הוא חבר".

אבל כרגיל, בפרשות אולמרט העניינים התגלגלו אחרת וזה לא היה מפתיע.

בפסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, דליה דורנר (לימים שופטת בבית המשפט העליון), בעניינו של הלפרין - פסק דין שבו גזרה על הלפרין כמה שנות מאסר, דחתה השופטת את גירסתם של הנאשם הלפרין והעד אולמרט, וקבעה במפורש שלא מדובר ב"יחסי ידידות" אלא באינטרסים כלכליים ברורים של אולמרט.

חריש נמנע מהגשת כתב אישום

הכל האמינו שהפעם לא יצליח אולמרט להתחמק מהחקירה המשולבת של המשטרה ומס ההכנסה בעניינו, שהתנהלה במקביל למשפטו של הלפרין. אבל היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, חשב אחרת. אולמרט נחלץ פעם נוספת מכתב אישום.

בחודש אוקטובר 1988 החליט חריש, ללא התנגדותה של פרקליטת המדינה דאז, דורית ביניש (כיום שופטת בית המשפט העליון), שאין מקום להעמיד את אולמרט לדין פלילי.

בהודעה רשמית של משרד המשפטים שפורסמה בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי נאמר, בין השאר: "הובהר כי הטיפול בפרשת התמוטטותו של בנק צפון אמריקה מצוי זה שנים תחת ידה של הפרקליטות, לאחר שחומר חקירה הועבר אליה ע"י משטרת ישראל. שני הגופים האלה היו עדים לתוכן העדויות שבתיק המשטרה. חבר הכנסת אולמרט העיד מטעם המדינה במשפטו של הלפרין בדבר הקשר האישי שנוצר בינו לבין נותן ההלוואה. בהעדר אפשרת להצביע על הקשר בין ההלוואה לבין כהונתו הציבורית של אולמרט, אין טען לקיים חקירה נוספת בנדון. המשטרה והפרקליטות ממונים על חשדות לעבירות פליליות ולא בשאלת אתיקה של חברי כנסת".

ביניש שהיתה "בחופשה"

למרות דברי ההסבר של חריש לנסיבות חילוצו של אולמרט מכתב אישום, נראה שפרשה זו לוטה עד היום בערפל ויש בה סממנים של רשומון המשתקף בגירסות שונות ומשונות של גיבורי הפרשה, שחלקן נחשפות כאן לראשונה:

על אופי הכרעתו המוזרה אמר לי בשעתו חריש במפורש: "זאת לא הייתה רק החלטה בלעדית שלי. פרקליטת המדינה גב' ביניש הייתה שותפת מלאה לקבלתה".

בתקופה שדורית ביניש הייתה פרקליטת המדינה שאלתי אותה: "האם היית שותפה להחלטת שלא להעמיד לדין את אולמרט"?

ביניש השיבה: "לא. באותה תקופה שבה החליט היועץ המשפטי הייתי בחופשה. ההחלטה לא התקבלה על דעתי".

שאלה: "אחרי שעיינת בחומר החקירה של המשטרה בעניינו של אולמרט בפרשה זו, האם יש לך מסקנות שונות בנושא זה"?

תשובה: "אין תגובה".

איש העסקים מנחם (מנטה) עצמון, ששימש תקופה מסוימת גזבר הליכוד לצידו של אולמרט והועמד לדין בתחילה בגפו בעבירות שביצע גם אולמרט (עוד נחזור לפרשה זו), גילה לי: "אולמרט היה אופטימי לגבי החלטתו של חריש. בהזדמנות מסוימת הוא אפילו ניהל בנוכחותי שיחה טלפונית עם חריש, וניסה להגיד לו מה הנוסח הרצוי של ההחלטה שהוא אמור לקבל בעניינו".

חריש הכחיש קיומה של שיחה זו, אבל עצמון היה מוכן ללכת למכונת אמת.

נציב מס ההכנסה לשעבר, רואה החשבון יאיר רבינוביץ, טען כי בדיקה מדוקדקת במחלקת החקירות של מס ההכנסה העלתה שאולמרט לא עבר עבירת מס כשקיבל הלוואה דולרית ללא ריבית.

שאלה: "אולמרט התערב במהלך החקירה של שלטונות המס"?

תשובה:" בהחלט. הוא פנה אלי כמה פעמים וביקש לקבל פרטים מתוך החקירה ותבע לזרז את החקירה. אבל אני לא מסרתי לו מידע כלשהו מהחקירה שלנו".

שאלה: "אתה לא חושב שהיו אישים אחרים בנציבות מקרב ידידיו של אולמרט ש'נידבו' לו מידע חסוי".

תשובה: "לא, לא יודע".

מנהל מחלקת החקירות של מס ההנסה דאז, המשנה לנציב אברהם צרפתי, שמקיים מזה שנים קשרי חברות עם אולמרט, חזר ואמר לי כמה פעמים: "אולמרט לא התערב בחקירה. ממצאי החקירה נתקבלו מתוך שיקולים מקצועיים בלבד".

בפגישה שהייתה לי בשעתו עם יהושע הלפרין, בעיצומה של החקירה המשטרתית, שאלתי אותו, בין השאר: "האם אולמרט הוא ידיד אישי שלך"?

הלפרין: "אנחנו מכירים זה את זה כמה שנים".

שאלה: "האם הייתה זו הלוואה שהבנק נתן לאולמרט או אולי שילמת לו שכר טירחה בדולרים עבור שירותיו, בנוסף להלוואה"?

הלפרין: "אני לא חייב להשיב על שאלה זו".

שאלה: "אולמרט עזר לך בחקירה המשטרתית"?

תשובה: "הוא ליווה אותי לחקירה ואחר-כך אמר לי שהוא משוכנע שאצא מהעניין חלק. לצערי, העניין הסתיים אחרת".

לאולמרט עצמו הייתה גירסה משלו על כל מהלך האירועים. להלן כמה שאלות בכתב שהצגתי לו כעבור שנים בפרשה זו, ובהמשך גם תשובותיו:

שאלה: "האם היית פרקליטו של הלפרין? האם ייצגת אותו בחקירת המשטרה"?

תשובה:" פעלתי בשמו רק בעניין אפשרות יציאתו לחו"ל אשר לא אושרה".

שאלה: "האם דיברת בטלפון בנוכחות אדם אחר עם היועץ המשפטי לממשלה חריש בעניין ניסוח ההחלטה של חריש בפרשת ההלוואה שקיבלת מהבנק"?

תשובה: "לא".

שאלה: "האם התערבת בחקירה שערכו שלטונות מס ההכנסה בפרשת ההלוואה שקיבלת מבנק צפון אמריקה"?

תשובה: "לא. אציין כי לא קיבלתי את ההלוואה מבנק צפון אמריקה אלא באמצעותו".

מסע ההכשר של אולמרט

נושא ההלוואה של אולמרט עלה כעבור שנים פעם נוספת באחת השיחות המקצועיות הקבועות שקיימתי עם חריש, אחרי פרישתו מתפקידו. באותה שיחה הייתה לי תחושה שאחרי שחריש קיבל מידע נוסף בפרשת ההלוואה היה לו הרהור שני. אף שחריש לא אמר או רמז זאת במפורש, התחושה ממשיכה ללוות אותי מאז.

באותה שיחה שאלתי את חריש: מדוע הטריח עצמו אל לשכתו של אולמרט, כאשר כיהן עדיין כיועץ משפטי לממשלה, לבירור נושא מסוים בתקופה שבה כיהן אולמרט כשר הבריאות, ולא הזמינו אליו כמקובל, למשרד המשפטים.

חריש, נעים ההליכות, לא ייחס לדבריו באותה עת חשיבות מיוחדת. חריש לא הבין שהתעקשותו של אולמרט שהוא יבוא אליו ללשכה לא הייתה מקרית.

לאולמרט היה חשוב הביקור המתקושר, שאמור היה להתפרש כטיהור פומבי כביכול של השר המושחת, שלא נמנע מלקבל יתרת שכר טירחה מאיש העסקים יעקב נמרודי בפרשת "הכשרת הישוב" כשכבר כיהן כשר בממשלה - ובעת שנאסר על שרים לקבל שכר טירחה.

אחרי ליבון הנושא הפטיר חריש בחרש: "יתכן ששגיתי".

לפרשת בנק צפון אמריקה היה ספיח מאלף נוסף שנחשף כאן לראשונה: אחרי התמוטטות המניות הבנקאיות בשלהי 1983 קיבלה צמרת משרד האוצר, בהנחייתו של שר האוצר דאז, יגאל כהן אורגד, ידיד קרוב של אולמרט, החלטה תמוהה להעניק לבנק צפון אמריקה הלוואה בסך 10 מיליון באמצעות בנק הפועלים בערבות המדינה לצורך המשך ויסות מניותיו של הבנק.

החלטה זו עוררה אז ביקורת ציבורית נוקבת. הגמגום של כהן אורגד רק הגביר את המבוכה.

מה שלא היה ידוע עד כה הוא: מי שתיווך וטיפל בקבלת הלוואה מהבנק היה לא אחר מאשר אולמרט, שהגיע למטרה זו בסודיות רבה למשדי הבנק בתל אביב ונפגש עם יו"ר ההנהלה דאז, גיורא גזית, ופקידים בכירים אחרים של הבנק.

המתווך הוותיק אולמרט לא עשה זאת כמובן לשם שמים.

אבל גם כהן אורגד יצא בעקיפין נשכר מקשריו ההדוקים עם אולמרט, שגמל לו כאשר כיהן כשר הבריאות. כהן אורגד היה מבעלי מפעל לייצור ציוד רפואי ונשקק למשרד הבריאות. על כך בפרק הבא בסידרה: "פרקי אולמרט".

בימים האחרונים עושה מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מאמצים בלתי נלאים בניסיון לגמד ולטשטש את תדמיתו כמיליונר כבד שצבר את כספו הרב במקביל ובמסגרת פעילותו הציבורית. אולמרט החל להפיץ בתקשורת האוהדת סיפורים נוגעים ללב על משכנתא שנטל בשעתו לצורך רכישת ביתו ועל כך שיש לו אוברדרפט.

מאחר שבבתי המרקחת אזלו צנצנות דמעות התנין, אני לא יכול להזיל דמעה על מצבו הכלכלי של אולמרט. אבל אני יכול בהחלט לתאר, ללא כחל וסרק, את האיש תאב הבצע שמנסה להתחפש לקראת פורים לאיש ישר, תמים דרך ובעל אמצעים כספיים מוגבלים.
כתבות ומשדרי הליקוק לא יצליחו לשכנע את מי שעיניו בראשו ברמת המוסר הירודה של אולמרט.

עד היום לא ברור לי מדוע החליט שרון למנות את אולמרט כממלא-מקומו, למרות שהוא נבחר רק במקום 34 (מתוך 38) ברשימת הליכוד בכנסת ולא היו מאחוריו גייסות בליכוד.

התפקידים שקיבל משרון

אולמרט חפץ מאוד בתפקיד שר האוצר. הסיבה לכך ברורה מעל לכל ספק: תפקיד זה מאפשר לו להדק את קשריו עם אילי ההון שבמשך שנות פעילותו הציבורית והמקצועית הוא חפץ ביקרם והם חפצו את חסדיו המקצועיים המתוגמלים. משיקולים שונים העדיף שרון למנות לתפקיד זה את בנימין נתניהו לשר האוצר ואולמרט איים בהתפטרות.
אחרי שיחה ממושכות בארבע עינים, יצא אולמרט מלשכת שרון ותאוותו בידו:

• ממלא-מקום ראש הממשלה (שבו חשקו שמעון פרס המשנה לשעבר, וסילבן שלום הסגן לשעבר) ששימש מקפצה לרשת את שרון.
• שר התמ"ת שאיפשר לאולמרט לחבור אל אילי ההון בדרך עוקפת ולסייע להם בכל דרך אפשרית מכספי הקופה הציבורית המדולדלת.
• מחזיק תיק מנהל מקרקעי ישראל, שאישר לאולמרט לנצל את קרקעות המדינה, כראות עיניו, כפי שעשה לאורך השנים שרון.
• שר התקשורת, שנתן לאולמרט במה להיטיב עם ברוני התקשורת הישראלים בעלי הבעלויות הצולבות ווניגודי האינטרסים.
• מחזיק תיק רשות השידור, שפתח בפניו את ערוצי התקשורת הממלכתיים, ללא הגבלה.

למה נכנע שרון לאולמרט ועשה הכל כדי לרצותו? ישנה הערכה ספקולטיבית שעל-פיה אולמרט שידר לשרון ששניהם בסירה אחת בכמה פרשיות. מי שמאמין ב"מניות ספקולטיביות" יכול לאמץ את הגירסה הזו. מי שמעדיף "מניות סולידיות" מוזמן להציג גירסה הפוכה.

צנזורה בשידור חי

בכל מקרה, נוכח מעמדו ועוצמתו, זוכה אולמרט בימים אלה לתקשורת אוהדת שהתמסרה לו ללא התנגדות, כזו שאף נמנעת ממתן במה למבקריו. הנה דוגמא: השבוע הוזמנתי לתוכנית טלוויזיה בערוץ ציבורי מסוים. נתבקשתי במפורש שלא להזכיר את אולמרט בשידור חי. דחיתי את ההצעה על הסף. באותם ערוצים מנסים להתעלם בכלל או להצניע או החשיפות באתר "מחלקה ראשונה". גם כאשר יש דיון בחשיפות על אולמרט, הן נעשות במשורה וכלאחר יד - כפי שאירע לי.

בתגובה לראיון חי עמי שנערך עמי השבוע בחדשות הבוקר של ערוץ 2 בנושא חקירות מבקר המדינה על מכירת וקניית בתיו של אולמרט, הרחבתי את הדיבור על הדרכים הנלוזות הפתלתלות שבהן השתמש אולמרט כדי לחלוב את קופת המדינה לצורך מימון רכישת ביתו היקר. בתגובה לכך טענה לשכת ראש הממשלה, בתגובה שהוקלטה בערב הראיון ללא התייחסות לדברים שאמרתי, כי אני עוסק כביכול ב"מחזור חומרים". הנה החידוש: עסקות שבהן היה מעורב אולמרט בשנתיים האחרונות כאשר כיהן כבר כמ"מ ראש הממשלה הן בבחינת "מחזור".

צריך להיות ברור מעל לכל ספק: אצל אולמרט העבר וההווה חד-הם. העבר העסקי של אולמרט מחובר בטבורו להווה שלו גם אחרי שהתמנה בקדנציה הנוכחית כמ"מ ראש הממשלה, כפי שנחשף בימים אלה. קיים חשש שתופעה חוזרת ונישנת זו עלולה להשליך על התנהגותו בעתיד.

תאוות בצע

הסיפור הבא חושף את תאוות הבצע של אולמרט, שהיא תכונה בסיסית באישיותו, וגם כיום בתפקידו הממלכתי הרם קיים חשש שהוא טרם נגמל ממנה.

באחד מימי דצמבר 1978, כמה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, התקשר אלי אלמוני תושב גבעתיים וסיפר לי סיפור מדהים. המשטרה פרצה, לדבריו, לדירה שכורה סמוך למקום מגוריו, דירה השייכת לאלוף (מיל.) שמולא גונן (גורודיש) המנוח. בדירה נמצאו כלי נשק, בהם תת מקלע מדגם "קלצניקוב".

שיחה שניהלתי אז עם גורודיש הותירה אותי פעור פה. גורודיש אמר לי בקול שבור ורצוץ: "אני יודע שמאחורי הפריצה לביתי עומד סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, שהיה חבר בוועדת אגרנט שהרשיעה אותי על לא עוול בכפי. אני עוסק עתה בכתיבת גירסתי על מחדלי יום הכיפורים, ובדירה היו מיסמכים חשובים. אני משוכנע שידין מעוניין לשים יד עליהם כדי שלא יפורסמו ברבים".
התקשרתי אל ידין ששימש אז מ"מ ראש הממשלה מנחם בגין, שעשה אז בחו"ל. ביקשתי את תגובתו . ידין ענה לי שגורודיש הוא פרנואיד ושדבריו נובעים מתיסכול ושינאה עיוורת. הוא יעץ לי שלא להתייחס לדברים האלה ברצינות.

הכתבה שפרסמתי אז בידיעות אחרונות בפרשה זו עוררה מטבע הדברים הדים רחבים. בין היתר עלתה השאלה מדוע הושאר נשק בדירה שלא מתגוררים בה דרך קבע, והאם יש לגורודיש המוכה והפגוע כוונה לממש את איומו לחסל את משה דיין שנוא נפשו מאז המלחמה שכיהן אז שר החוץ בממשלתו של בגין. גורודיש הבין שעליו להזדרז ולפעול לטיהור שמו בטרם יסתבך שוב. הוא חיפש אישי ציבור שיעמדו לצידו בעת צרה.

מכר משותף הפגיש בינו לבין אולמרט במטרה שיסייע לו במצוקה ובמקביל יעניק לכאורה שירות לציבור. גורודיש האמין לתומו שאולמרט, שצבר אז מוניטין של "לוחם ללא חת בפשע המאורגן", הינו חבר כנסת בעל ערכים שיאות ליקשיב לו, ואם יהיה משוכנע בצדקתו - יחפש דרך לעזור לו.

אבל גורודיש נחל בפגישה עם אולמרט אכזבה מרה. אולמרט היה קורקטי וקריר בפגישה. הוא השתדל שלא להיות נלהב ואחרי שהקשיב קצת פנה, להפתעת גורודיש, אל המתווך שנכח בפגישה ושאל אותו: "האם הוא מבין שהוא יצטרך לשלם בשביל זה"? גורודיש הזדרז להסתלק מהמקום. הוא לא יכול היה לשאת את הבושה.

גורדיש אמר לי לאחר מכן : "העניין הממלכתי לא עניין אותו בכלל. התרשמתי שרק הכסף עומד בראש מעייניו".

יד רוחצת יד

אגב, התנהגות זו של אולמרט לא הייתה יוצאת דופן. כל עוד התירה הכנסת לחברי כנסת לשמש בעת ובעונה אחת גם כפרקליטים, הוא נהג לגבות סכומי כסף מפולפלים. כאשר פורסמה תקנה שאסרה זאת על חברי כנסת ובוודאי על שרים מכהנים, אולמרט כיבד אותה לכאורה. בכמה מקרים שבהם טיפל בעבר בדרך ציבורית ללא תשלום עבור גוף ציבורי, כמו בפרשת הסבסוד מכספי המדינה לקואופרטיב אגד, קיבל אולמרט תמורה עקיפה: הקואופרטיב מסר לו, באופן מפתיע, עבודות פירוק מכניסה של אחד מנכסי הקואופרטיב - בית אבות חיפני.

החיבור להווה אינו מקרי, כנראה: לפני כמה חודשים שיכנע אולמרט את האוליגרך המיליארדר ארקדי גאיידמק לרכוש את קבוצת הכדורגל האהובה עליו, בית"ר ירושלים. לשני הצדדים לא היו חסרים פרקליטים. אבל תוך זמן קצר הופיע בשטח עורך הדין אורי מסר שגזר את הקופון שלו.

עמותת אומ"ץ שיש לי הכבוד לעמוד בראשה הגישה באחרונה בנושא האחרון תלונה למבקר המדינה נגד אולמרט, שבה ביקשה לבדוק את מערכת קשריהם של אולמרט ועורך הדין מסר. עד כה לא קיבלנו התייחסות ישירה לתלונה זו, אבל אין בדעתנו לחדול.

דן מרגלית מטהר

השאלה היא, כמובן, מדוע דואג אולמרט באופן עקבי ששותפו לשעבר עו"ד אורי מסר ירוויח כסף? התשובה לכך טמונה כנראה בקשרי השניים, ובשירותים שמעניק עו"ד מסר לאולמרט בעניינים שונים.
המאבק האישי השנוי במחלוקת מצד אולמרט בפשע המאורגן, יצר לאולמרט, לפחות בתקשורת של אותה תקופה, את הדימוי של "אביר השלטון". דן מרגלית, חברו הקרוב של אולמרט ויועץ הסתרים שלו למלחמה בשחיתות, דואג למחזר זאת ולהציגו כמי שנלחם בשחיתות. מרגלית מחבק גם את יו"ר התנועה לאיכות השלטון, עו"ד אליעד שרגא, שנמנע - באופן החורג ממנהגו, מלטפל באמצעות התנועה בפרשות הנכרכות בשמו של אולמרט. שיקוליו של שרגא אינם ברורים, לפי שעה. אולי הוא עושה זאת לא לשם שמים, אלא בתקווה שהמלצתו של מרגלית שהוא יתמנה כשר המשפטים או לשר לביטחון פנים תתממש הלכה למעשה.

הניסיון לחבור למפכ"ל

אביר או לא, כמה עובדות שקשורות במאבקו של אולמרט בפשע המאורגן מעלות סימני שאלה גדולים. אחרי שוועדת שימרון פרסמה את מסקנותיה על הפשע המאורגן במדינה, חזר אולמרט מאחת מנסיעותיו הרבות לחו"ל. הוא ניסה להתקרב אל מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב חיים תבורי, כפי שנהג מאז ומתמיד לנסות ולהתקרב אל הקודקודים שעוסקים באכיפת החוק בסיבות שלא קל לנחש.

תבורי נהג כלפיו בבוז ולא התייחס ל"חומר הרקע" הכתוב שהעביר אולמרט למשטרה, משום שהיה לדבריו חסר ערך. אולמרט עמד על כך שהחומר שלו שימש בסיס לקביעתה של ועדת שימרון, שטענה כי אינה מקבלת את הנחתם של קציני משטרה בכירים, ותבורי ביניהם, שעל-פיה אין פשע מאורגן בישראל, אך קבעה, עם זאת,שלא הובאו ראיות חותכות לדרכי פעילותו של הפשע המאורגן. אולמרט תבע מראש הממשלה דאז, מנחם בגין, להחליף את תבורי (שכיהן בתפקידו פחות משנה) וטען שהוא מנהל נגדו מערכה אישית מאחר שהוא מקורב למערך. בתגובה טען תבורי: "אולמרט חיפש את קירבתי ואני דחיתי אותו. אני לא רוצה להיות חייב לו כלום". בגין דחה את בקשתו של אולמרט. הנתק של תבורי-אולמרט נמשך.

ההשמצה נגד גנדי

אלוף (מיל.) רחבעם זאבי (גנדי), לימים מנהיג מולדת ושר בממשלה שהוחשד אז ע"י אולמרט כבעל קשרים עם כמה מראשי הפשע המאורגן, הגיש נגד אולמרט תביעת דיבה אזרחית. גנדי ביקש להגיש נגד אולמרט תביעת פלילית על לשון הרע, כפי שמאפשר החוק, אבל אולמרט הסתתר תחת חסינותו. חרף הבטחתו החגיגית שהוא יסיר ביזמתו את החסינות הוא לא עשה כן. אז הוא הבטיח.

זמן מה אחרי הגשת תביעת הדיבה פנה אולמרט אל הנהלת הליכוד וביקש להקציב לו סכום נכבד למימון ההגנה המשפטית שלו. הוא טען אז שמאבקו בפשע המאורגן עשוי לסייע לליכוד. אבל ראשי שתי חטיבות הליכוד - חרות והליברלים, ובראשם בגין , לא התלהבו מהרעיון ולא שוכנעו שהמאבקים שמנהל אולמרט למען עצמו מועילים גם לליכוד. בקשתו למימון המשפט נדחתה גם בטענה שיש בכך עבירה על חוק מימון המפלגות.

אולמרט לא הרים ידיים. מעולם הוא לא עשה זאת כאשר מדובר בכסף. הוא הביא את הנושא לישיבת הנהלת החטיבה שלישית בליכוד "לעם", שהוא נימנה עליה, שבה לא נכח יו"ר החטיבה יגאל הורביץ (לימים שר האוצר) . אחרי שאולמרט התחייב בפני החברים שהכסף יוחזר מקופת סיעת הליכוד אושרה בקשתו. חלק מהמימון הגיע מקופת הסתדרות העובדים הלאומית שהיתה מקורבת ללעם.
מנהיגה של הסתדרות זו, אליעזר שוסטק, היה אחד ממיטיביו של אולמרט, אבל מאוחר יותר אולמרט בגד בו כפי שבגד קודם לכן בעורך הדין שמואל תמיר.

כאשר נודע להורביץ על אישור המימון מאחורי גבו, הוא רתח מזעם אבל את הנעשה אי אפשר היה להשיב .

[כדאי לציין כי במשך השנים, היה אולמרט צמוד לעטיני קופת החולים הלאומית שהמדינה נהגה בה בתיווכו של אולמרט בנדיבות כספית רבה. שר התיירות הנוכחי אברהם הירשזון, גם הוא חובב כסף ותיק שמעורב בפרשות שנויות במחלוקת, שולט בקופה עד היום. בעבר העניק הירשזוון לאולמרט רוח גבית, גייס לו לקוחות שמנים, והעמיד לרשותו את מנגנון הקופה. לא במקרה מוזכר שמו של הירשזון כמועמד לתפקיד שר האוצר במקרה שקדימה תיזכה בניצחון סוחף בבחירות הקרובות. בדרך זו תהיה לאולמרט שליטה מוחלטת על קופת המדינה המוכרת ואהובה עליו כל כך].

לאן הלך שכר הטירחה

חזרה לפרשת הפשע המאורגן: מאוחר יותר התעוררה השאלה לאן הלך הכסף ששולם כשכר טירחה, מאחר שהתביעה לא התבררה ואולמרט לא היה זקוק להגנה משפטית.

בתגובה לפניית השבועון "העולם הזה" טען אולמרט שהעביר את הכסף לעורך דין הירושלמי מתי עצמון שאמור היה להגן עליו. השבועון חשף נייר מכתבים משותף של משרד עורך הדין עצמון שעליו התנוסס גם שמו של עורך הדין אהוד אלמרט.

עורך הדין עצמון הכחיש נמרצות שהוא ואולמרט שותפים במשרד, וטען כי אולמרט שכר אומנם חדר במשרד שלו ומשתמש בשירותי המשרד, אך אינו שותף בפועל במשרד.

עורך הדין עצמון טען עוד שאולמרט לא יהנה מהכספים שהוא קיבל כשר טירחה, וכל הסכום יהיה עבור ייצוגו במשפט. העולם הזה תבע לחקור פרשה עלומה זו, אך חרף רגישותו של בגין לטוהר המידות לא נעשה דבר בעניין. אולמרט לא מימש את הבטחתו לתבוע את העולם הזה על הוצאת דיבה.

אגב, גם בפרשת האי היווני חזר בו באחרונה אולמרט מהמשך בירור תביעת הדיבה שהגיש נגד ידיעות אחרונות. הוא שנאמר: אצל אולמרט עבר והווה מתחברים, והוא גם אינו משנה את עורו. גנדי אמר לי אז: "התכוונתי ללכת במשפט הזה עם אולמרט עד הסוף, להוקיע אותו ולחשוף את פרצופו האמיתי, אבל נעניתי לבקשתו של בגין שערך סולחה בינינו. בפגישה התנצל אולמרט על דבריו ונהג כילד נזוף".

הכספת של אולמרט

לפרשת הפשע המאורגן היה ספיח מדהים: בשנת 1985, כמה שנים אחרי שאולמרט הפסיק לעסוק בפשע המאורגן, אירע שוד כספות במרתף בנק הפועלים בירושלים. עשרות מיליוני דולרים ותכשיטים יקרי ערך נשדדו מהכספות. באופן מפתיע, נודע שגם הכספת של אולמרט בבנק זה נשדדה מבלי שפורסם ברבים תוכנה של הכספת.
אולמרט טען כי הכספת שלו הכילה רשימות, הקלטות ממקורות סמויים, מסמכי משטרה סודיים וידיעות מודיעיניות סודיות. אולמרט אמר לתקשורת בעניין זה: "אם יחשפו שמותיהם של האנשים שמסרו לי את המידע תהיה נשקפת להם סכנת חיים". בספר "המח" שפרסם כעבור שנים מתכנן השוד יצחק דרורי אין כל אזכור למסמכיו של אולמרט. בשעתו פניתי אל מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב-ניצב (בדימ.) יעקב טרנר בשאלה: "מה העלתה חקירת המשטרה לגבי הכספת של אולמרט"? תגובתו הקצרה של טרנר הייתה: "בכספת האמורה היה סכום כסף מסוים ותכשיטים שהיו שייכים לטענת אולמרט ללקוחה במשרדו ושני תיקי מיסמכים. התיקים נמצאו והוחזרו לאלמרט. אין רישום אם הכסף והתכשיטים הוחזרו".

בגלל סודיות בנקאית סירב בשעתו הבנק לדווח אם אולמרט נימנה עם בעלי הכספת שהגישו תביעות נגד הבנק לקבלת פיצויים ובשם מי הוגשה הבקשה.

ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נחשב למיליונר בקנה מידה ישראלי, אף כי מעולם לא דיווח בפומבי על היקף נכסיו הפיננסי והנדל"ני. מן הסתם הוא יקפיד מעתה לעשות זאת בדיווח השוטף למבקר המדינה, כדי להרחיק מעצמו את אש הביקורת הציבורית שמלחכת סביבו. החוק מחייב, כידוע, שרים שמחזיקים בנכסים וחשבונות בנק בחו"ל, לכלול אותם במסגרת הדיווח שלהם. דין הצהרתם כדי הצהרה בשבועה.

אחרי בחירתו של אולמרט בשנות השבעים הוא הכריז בפאתוס שיכול היה להרשים אזרחים תמימים שלא הכירו אותו מקרוב: "נבחרתי לכנסת כדי למלא תפקיד מסוים, ולפעול, בין השאר, לתיקון עיוותים הנעשים בחברה הישראלית. אני בא לחשוף תופעות חמורות לעורר דעת קהל לטיפול הולם, להניע את הרשות המבצעת ולהתאים סדרי עדיפויות לצרכים האמיתיים של החברה". נופת צופים ממש.

אבל בפועל פעל אולמרט לאורך כל שנות פעילותו הפרלמנטרית כדי לעשות כסף. הרבה כסף, ומהר. בלי לעשות חשבון לאף אחד. מדי פעם הוא זרק עצם לציבור בוחריו. בתקופה שבה היה היתר לחברי הכנסת לשמש כעורכי דין לא בחלו כמה חברי כנסת משפטנים לנצל את פעילותם הפרלמנטרית כדי לעשות לעצמם ולביתם יותר מאשר לציבור שולחיהם.

בתחום זה היה אולמרט המוביל. יצא לו שם של עורך דין על תקן של מתווך, בעל קשרים עם כל גורמי השלטון. יכולת ביצועית ומומחיות ייחודית לקצר דרכים כמעט אל כל משרדי הממשלה והרשויות הממלכתיות למיניהן.

חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד מספר: "אולמרט מיעט להשתתף בישיבות הכנסת ובוועדותיה. הוא עסק רוב הזמן בפעילות משפטית למען לקוחותיו. הוא אמר לי במפורש שהוא רוצה לעשות למען ביתו, ומסתבר שהוא עשה זאת יפה מאוד. כיום אולמרט הוא מיליונר כבד".

כבר באותה תקופה זוהתה אצל אולמרט תכונת הנהנתנות הבלתי מרוסנת, שבאה לידי ביטוי באורחות חייו, נסיעותיו התכופות לחו"ל והתחברותו האובססיבית אל אילי הון בארץ ובחו"ל - מבלי שהטרידה אתו אי פעם השאלה אם יש לחבריו החדשים עבר פלילי וכיצד הם צברו את הונם. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה מערכת קשריו עם המיליונר האמריקני המפוקפק, מרק ריץ', שנמלט מארה"ב לשווייץ מאימת שלטונות המס בארה"ב, שביקשו להעמיד אותו למשפט על עבירות חמורות. אולמרט פנה בשעתו אל הנשיא ביל קלינטון, בבקשה שיסדיר לו "חנינה" שתאפשר לו לחזור לארה"ב.

עיסקה רדפה עיסקה, מעגל אילי ההון הבינלאומיים של אולמרט התרחב בהדרגה גם לארצות נוספות, וכלל גם אילי הון מאירופה. בין השאר, שימש אולמרט פרקליטו של איל ההון הרוסי היהודי שבתי קלמנוביץ שהתגורר בארץ, התקרב אל כמה אישים פוליטיים מרכזיים שהואשם מאוחר יותר בריגול נגד ישראל.

בכל מקרה, אולמרט היה אחד הפוליטיקאים הראשונים שזיהה את האוליגרכים שהגיעו לישראל במרוצת השנים, מבלי שטרח לבדוק את ציציותיהם המוסריות. לא במקרה אילן ההון ארקדי גאידמק הוא רק אחד מידידיו מקרב האולגרכים; ולא במקרה שיכנע אותו אולמרט לרכוש את קבוצות הכדורגל של בית"ר ירושלים. עוד נחזר לנושא זה בהמשך הסידרה.

בראשית דרכו המשולבת כמשפטן וחבר כנסת מצא אולמרט שיטה מתוחכמת לרכישת לקוחות מקרב אנשי העסקים בארץ והמשקיעים הזרים, שהתעניינו ברכישת פרויקטים שונים בארץ. בשעתו, כאשר הייתי עתונאי חוקר בידיעות אחרונות, חשפתי את השיטה כאשר התגלגל לידי מסמך מאלף שנכתב על-גבי נייר המכתבים של אולמרט, עורך הדין, שלידו נוספו שתי מילים נוספות: "חבר כנסת". אין צורך להדגיש את המשמעות התואר הכפול כ"מקדם מכירות". המכתב מוען למשקיעים פוטנציאליים בארץ ובחו"ל, ובו הציע להם אולמרט להשקיע בהקמת מרכז רפואי פרטי חדש בירושלים (מדיקל סנטר).

לא קשה היה לנחש מדוע עסק עורך הדין חבר הכנסת אהוד אולמרט בתחום הרפואי. אליעזר שוסטק, מראשי מפלגתו אז, שימש שר הבריאות. דלת משרדו הייתה פתוחה בפני אולמרט כאשר הגיע בשירותם של לקוחותיו ושאב מידע על הפרויקטים שעומדים על הפרק (כשאולמרט היה שר בריאות הוא היה מעורב בפרשה אחרת שעליה נרחיב את הדיבור בפרק אחר בסידרה).

התקשרתי אז לקבל תגובה מאולמרט כדי לברר את נושא ניצול מעמדו הפוליטי לעסקיו הפרטיים על נייר המכתבים של משרדו. אולמרט אמר לי: "זו הייתה טעות של מזכירה". אמרתי לו שאני מתכוון לפרסם את התגובה הזאת והוא ענה לי: "לא כדאי לך להתחיל אתי, אני יכול לפגוע במעמדך בעיתון".

אולמרט ניסה למנוע את הפרסום, כפי שנהג לאורך השנים לגבי פרסומים רבים אחרים בכלי התקשורת. לאחר שהדבר לא עלה בידו מצא דרך בדוקה להעניש את העיתון - חומרים פוליטיים בלעדיים הודלפו לעיתון המתחרה, מעריב. מאז חיכה לי אולמרט בפינה. המשכתי אומנם להתעניין בפעילותו הגלויה והנסתרת, אבל הערכתי שהניצחון שלי יהיה קצר מועד.

ככל שאולמרט עלה במעלות הפוליטיים, והפך, בין השאר, לחבר ועדת החוץ והביטחון, חבר ועדת המשנה לשירותים חשאיים ומקורב מאוד לראש הממשלה יצחק שמיר, ובידיו התרכזו כמויות גדולות של סקופים, גברה תלותם של כלי התקשורת בו, והיה ברור שמוקדם או במאוחר אני אפסיד במערכה מול האינטרסים של העיתון.

אולמרט לא הצליח אומנם להביא לסילוקי מהעיתון, אבל חשתי שצעדי המקצועיים הוצרו. לא התפלאתי גם בשבאחד ימים פנתה אלי תמי מוזס-בורוביץ, אז בעלת מניות בעיתון, ושאלה אותי: "מה יש לך נגד אולמרט, אולי תניח לו".

אחרי שהכנסת החליטה לאסור על חבריה לעסוק בו-זמנית גם בעריכת דין, הוריד אולמרט פרופיל ושוב לא נראה במשכן בחברת לקוחות. באופן פורמאלי הוא פרש ממשרד הפרקליטים שבו היה שותף, אבל היו סימנים לכך שהחיידק המשפטי לא זנח את אולמרט.

בעסקת הכשרת הישוב המפורטת להלן, שנרכשה על-ידי איש העסקים יעקב נמרודי, גבה אולמרט את שכר הטירחה כאשר היה כבר שר בממשלה. עסקה זו מבהירה היטב כיצד ניצל אולמרט את תפקידיו הציבוריים כדי להתעשר באמצעות תיווך למכירת החברה ציבורית - הכשרת הישוב, שהייתה בבעלות משותפת של הסוכנות היהודית ובנק לאומי.

הכשרת הישוב היא חברה עתירת נכסים, בנייני מגורים ומסחר, חלקות אדמה, מלונות ואחזקות ברחבי הארץ. כדי להשיג שליטה בחברה אטרקטיבית זו היה צריך לרכוש חבילת מניות יסוד שהייתה בידי רשות החברות של הסוכנות וכן אחזקות שהיו לבנק לאומי בחברה.

נמרודי סיפר: "הוצע לי להשתתף במכרז לרכוש את השליטה בחברה יחד עם שני שותפים. אבל אני העדפתי ללכת למכרז לבד. אחרי שהגעתי ארצה יצר אתי אולמרט קשר ואמר לי שהוא יכול לטפל בעסקה. ייפתי את כוחו לפעול בשמי. ברגע האחרון הגשנו את המכרז לבנק לאומי וזכינו".

רכישת המניות שהיו בחזקת בל"ל לא היה די כדי להשיג שליטה בחברה. לשם כך היה צריך לרכוש את המניות שבידי הסוכנות. לגבי רכישה זו התעוררו כמה שאלות נוקבות.

עבור השגת המניות של הסוכנות קיבל אולמרט מנמרודי 250 אלף דולר. לאחר הרכישה הפגיש אולמרט את נמרודי עם איל ההון הישראלי הבינלאומי, יוסי ברנדר, שרכש לתקופה מסוימת חלק ממניות הכשרת הישוב ונכנס כשותף. במהלך העסקה נסע אולמרט בפעם המי יודע כמה בשליחות הבונדס למסע הרצאות וגיוס תרומות. כמו תמיד ניצל אולמרט את הנסיעה כדי לחפש משקיעים ועסקים.

אולמרט, שהיה עדיין חבר כנסת, תבע מנמרודי להעניק לו מאות אלפי דולר נוספים כשכר טירחה בשל התיווך עם ברנדר. נמרודי סירב. בסופו של דבר הסכימו השנים שיו"ר דירקטוריון דיסקונט דאז, יוסי צ'חנובר, יהיה בורר והוא פסק לאולמרט 200 אלף דולר נוספים (אגב: בנק דיסקונט, כמו גם גופים ציבוריים וכלכליים אחרים, רכש בעבר ציורים פרי מכחולה של הרעיה עליזה אולמרט ולא ראו בכך טעם לפגם). יתרת דמי התווך לאולמרט בשנת 1989, שנה שבה כיהן כבר אולמרט כשר הבריאות. התשלום נעשה באמצעות עורך הדין אוריאל מסר. עוד נחזור אליו בהמשך.

אחד הסיפורים הקלאסיים הוא התרגיל המשותף שעשה אולמרט עם חבר הכנסת לשעבר, אברהם שפירא, בשעה שהלה כיהן כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת כדי לאשר סיוע מדינה בסך שישה מיליון שקלים לקבלן הירושלמי מתיתיהו ליפשיץ שנמנה על ידידיו הקרובים של אולמרט.

חברת הבניה של ליפשיץ לא הופיעה, אומנם ברשימת חברות הבניה במצוקה הזכאיות לסיוע, אבל דבר זה לא הרתיע את אולמרט לבצע תרגיל משותף עם שפירא מכספי הציבור. אולמרט "הזדמן" במקרה לישיבת הוועדה, והמליץ בחום להעניק את הסיוע לליפשיץ. שפירא עזר וידע שאולמרט יתגמל אתו. יד רוחצת יד. כאשר נשאל אולמרט אחר כך מה הוא עשה בישיבת הוועדה השיב: "עברתי שם במקרה".

לאחר מכן התברר שאולמרט רכש מליפשיץ בית יקר ערך ברחוב כ"ט בנובמבר, שאותו מכר בינואר 2004 במחיר 2.7 מיליון דולר למיליארדר דניאל אברמס, בתיווכו של עורך הדין יעקב נאמן (עסקה שנויה במחלוקת זו נבדקת עתה כידוע על-ידי מבקר המדינה).

אולמרט טען שהקומה העליונה של הבית שבה הושקע מאמץ מיוחד אינה שלו ומתגוררת בה בתו של עורך הדין יעקב נאמן, שקשריו עם אולמרט היו מאז ומתמיד הדוקים ביותר. נאמן גמל לו בהזדמנות אחרת כאשר העמיד את משרדיו בבירה לרשות מטה הבחירות של אולמרט, והגדיל לעשות כאשר העיד לטובתו במשפט חשבוניות המס של הליכוד.

המחיר ששילם אולמרט לליפשיץ עבור הבית המשופץ לא נחשף עד היום, ולא ברור גם אם המחיר המיוחד מהווה ערך מוסף לשכר טירחה שגבה אולמרט עבור גיוס כספי מדינה לקבלן שלו. הסכום שאולמרט קיבל מ- שישה מיליון הש"ח נותר סוד מקצועי בין עורך דין ללקוח שלו, וקרוב לוודאי שמעולם לא נחשף בפני חברי ועדת הכספים שהצביעו עבור העברת כספי המדינה לליפשיץ. יש הטוענים שאולמרט לא עשה שירות ללא תמורה. אולמרט טוען שלא קיבל כל הנחה.

הקבלן ליפשיץ השיב לי בשעתו, בתשובה לשאלתי: "אני לא יכול לומר לך את הסכום המדוייק שאולמרט שילם לי, אבל הוא קיבל ממני הנחה יפה בהחלט". אולמרט אמר לי בשעתו שלא קיבל כל הנחה מליפשיץ.

לא קשה היה לי להחליט למי מבין שניהם היה עלי להאמין.

בסדרת הכתבות כאן יחשפו פרשות חדשות שנקשרו באחרונה אל אולמרט, ו"פרשות ישנות' שהיה מעורב בהן, וזאת בשל הקשר הסמוי שקיים בין חלק מהן.
 
סדרת הכתבות "פרקי אולמרט" שהחל מהיום תתפרסם בהמשכים באתר Nfc, נועדה לחשוף את דיוקנו של אחד הפוליטיקאים המושחתים והמסוכנים ביותר במדינה. האיש שמנסה עכשיו להתחפש, בסיוע צמוד של תקשורת מגויסת, למדינאי מכובד ואיכותי, וכך להוליך שולל את הציבור.

בחרתי לעשות זאת בכלי תקשורת זה, שהינו לטעמי כלי תקשורת ייחודי, אחראי, מקצועי, בלתי תלוי. בסדרת הכתבות כאן יחשפו פרשות חדשות שנקשרו באחרונה אל אולמרט, ו"פרשות ישנות' שהיה מעורב בהן, וזאת בשל הקשר הסמוי שקיים בחלקן, כמו למשל: בפרשת הבית שנבדקת בימים אלה על-ידי מבקר המדינה, כאשר גורמים ידועים מנסים לגמדה ולהעלימה מכלי התקשורת.

לא במקרה הגשתי בראשית השבוע ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בשמה של עמותת אומ"ץ, תלונה נגד אולמרט, בבקשה שהמשטרה תחקור את הפרשה על היבטיה הפליליים, ללא קשר לבדיקת המבקר.

מתברר, כי גם רכישת הבית היא פרשה בפני עצמה, שמעוררת עד היום שאלות נוקבות. פרשה זו תסוקר בפרק הבא של הסדרה, ותבהיר מאין צומחים גידולי הפרא של השחיתות הציבורית והחיבורים של ההון והשלטון. מול שתיקת כבשי התקשורת - אולמרט הוא נמר שלא החליף את חברבורותיו, ולא חדל מעולם מלחלוב את הקופה הציבורית ולנצל את תפקידיו, כדי להתעשר ולצבור נכסים בדרכו לאלפיון העליון.

הקו המנחה בכתבות יתבסס על הפעילות האישית, המקצועית והציבורית שלי בכל אחת מפרשות אולמרט החדשות והישנות.
בפרפראזה ניתן יהיה לומר: "הכל יהיה יד עיתונאית ראשונה".

"נועדת לגדולות"

היה לי הכבוד, שנראה כיום כמפוקפק, לומר לאולמרט כבר בראשית שנות ה-70', כאשר הזדמנתי במסגרת עבודתי העיתונאית למשרדו של עורך הדין המנוח, שמואל תמיר [אולמרט עבד במשרד כפרקליט ומאוחר יותר שימש מזכיר סיעת "המרכז החופשי", א.א.]: "אתה נועדת לגדולות".

לאחר מכן נהג אולמרט לצטט אותי בהזדמנויות שונות, כמי שזיהה לראשונה את הפוטנציאל שגלום בו. אבל בהדרגה התחלתי לזהות את התכונות הבסיסיות של אולמרט: שקרן, ערמומי, מניפולטור, מתוחכם ברמה גבוהה, כוחני, בעל אנושיות מדומה, חסר מעצורים ובוגדני.

מאז עקבתי אחר ראשית דרכו הפוליטית והציבורית, עדיין לא העליתי על דעתי שהוא ילך בדרכים עקלקלות ויהפוך בהדרגה לסמל של השחיתות במדינה.

זה 35 שנים שאני מנהל מאבק בלתי מתפשר בשחיתות הגואה במדינה, כמעט בכל המגזרים והגופים הממלכתיים והציבוריים. אני עושה זאת באמצעות תחקירים ומאמרים בעיתונות הכתובה והמקוונת, פרסום ספרים, שכוללים מידע שנפסל לפרסום בעיתונות - לרוב משיקולים זרים של ברוני התקשורת עמוסי האינטרסים, ובאמצעות עמותות למען טוהר המידות ומינהל תקין שהקמתי (תחילה "אמיתי" ולאחר מכן אומ"ץ), כדי לדרבן את גופי אכיפת החוק לפעול נגד שועי הארץ העבריינים.

אני עוסק בכך גם מסגרת פעילותי במוסדות העיתונות (בתפקידי לפנים כיו"ר איגוד העיתונאים וכיום כחבר נשיאות מועצת העיתונות), בהופעות פומביות בכלי תקשורת אלקטרוניים, במופעים ציבוריים ובהרצאות בפני קהל מגוון של אוכלוסיות ותיקות וצעירות.

אולמרט היה מאז ומעולם הכוכב הראשי בפעילותי, בכתב ובעל-פה. תמיד היו כאלה שטרחו לדווח לו על דברים שאמרתי בגנותו. אולי לא במקרה - כמה עיתונאים מראייני "שבתות תרבות" ניסו למנוע ממני לומר לציבור את האמת שלי. הגדיל לעשות אחד מהם, שירד מעל הבמה מחשש שתיפול עליו האחריות לדברי. על-רקע זה, התפתחו לאורך השנים בין אולמרט לביני עימותים חוזרים ונשנים. ידעתי שהוא ממתין לי בכמה פינות, ויעשה הכל כדי לבלום אותי, כפי שניסה לא אחת.

חרה לו, לאולמרט, על שלא הסתפקתי ב"תורות" בכתב ובעל-פה במסגרת מאמצי לחשוף את מעלליו, אלא פעלתי ללא לאות, ועדיין אני ממשיך בכך, כדי לדחוק בגופי אכיפת החוק למצות את הדן עם אולמרט, בגין העבירות הפליליות לכאורה שהוא נחשד בהן.

הבוטות של אולמרט

אולמרט פעל בו-זמנית בשני מסלולים: במסלול אחד ניהל מתקפות נגד רשויות החוק, לא היסס להשתלח ביועצים משפטיים, קציני משטרה בכירים ובאישים בעלי מפתח בתחום המשפטי; במסלול השני הקיף עצמו בפרקליטי צמרת והתחנף והתיידד עם מפכ"לים, ניצבי מס הכנסה, מול"ים ועורכי עיתונים, ותיגמל אותם בשירותים ממלכתיים וכלכליים.

האם זה מקרי שאולמרט מתעקש להמשיך ולהחזיק בידיו את משרדי האוצר והתעשיה והמסחר, שיש להם ערך מוסף לתקשורת? מטרתו היתה ונשארה: לזכות בקשר שתיקה הדרגתי סביבו, ולסייע לו ביצירת תדמית של פוליטיקאי הגון כביכול.

את הכתבים הבכירים שאולמרט התיידד עימם ויצר איתם קשר אישי, ביניהם כאלה הידועים כטובלים ושרץ בידם, הוא תיגמל מקצועית בעיקר במידע על מעשי שחיתויות של אחרים. הוא יצא נשכר מכך וקיבל מהם "חסינות תקשורתית".

אולי אין זה מקרי שחבריו הטובים ביותר של אולמרט הם עיתונאים בעמדות מפתח, שמעולם לא טרחו לתהות על קנקנו וסירבו לדעת מיהו אולמרט האמיתי. מילא עצימת העיניים, אלא שהם הפכו ליחצניו.

אולמרט היה כוכב-על של "פופוליטיקה". אולמרט הצליח להזנות במקביל חלק מאמצעי התקשורת ולהשחית עיתונאים בתחום האתי. ככל שהתרחבו תפקידיו וסמכויותיו, דאג לקבל בשלב הראשון בממשלתו של שרון לא רק את מינהל מקרקעי ישראל, שהינו גוף פוטנציאלי להתעצמותם של אילי ההון המחוברים אליו, אלא גם את משרד התקשורת, המשרת את הטייקונים של התקשורת האלקטרונית הפרטית וגם את האחריות על רשות השידור.

עיתונאים במספר גובר והולך, שהפכו להיות תלויים בו בפרנסתם, החלו להתרפס בפניו. דוגמא קטנה אך אופיניית: לפני כמה חודשים השתתפתי בתוכנית ראיונות באחד מערוצי התקשורת האלקטרוניים. לא התפלאתי לשמוע מהמאפרת, שיום קודם לכן ישב אולמרט על כיסא זה, ובנוכחותה ניגש אליו המראיין ושאל אותו מה מותר ומה אסור לשאול אותו בשידור חי. אין זה מקרה, אפוא, שהייתי ברוב עוונותיי החוקיים, מאז ומעולם, מטרד בעיניו של אולמרט. מעולם לא החנפתי לו, לא נזקקתי לשירותיו ומעולם לא איפשרתי לו להתקרב אלי אישית ולנסות לאחז את עיני במתק שפתיו הכוזבות.

האיומים של אולמרט

אולמרט איים לא אחת להגיש נגדי תביעת דיבה על פרסומי מעשי השחיתות שלו, אך מעולם לא מימש זאת. הוא ואני יודעים מדוע.
כתגובה לפעילותי המקצועית והציבורית, שהיתה בחזקת שירות לציבור, ניהל אולמרט נגדי מערכה של השמצות אישיות בסיוע כמה "טייקונים" ואישים פוליטיים מושחתים, שגם את מעלליהם חשפתי.

בעבר הרחוק, בעת פגישת אקראי בינינו בבית קפה, איים עלי אולמרט שהוא ירדוף אותי ויבולע לי אם אפרסם את אחד ממעלליו, שהייתי עד לו, בניו-יורק. אולמרט לחץ ללא הצלחה להביא לפטורי ממקום עבודתי הקודם בידיעות אחרונות, אבל התגאה בפומבי על כך שהצליח ל"סתום את פי". בנקודה האחרונה הוא דווקא צדק. כמות החומרים על אולמרט שנפסלה היתה משמעותית.

אגב, הנוהג הזה לדרוש פיטורי עיתונאים שלא הלכו בתלם, הפך להיות לחם-חוקו של אולמרט, שנהג בעבר לאיים על עיתונאים בפגיעה במקור פרנסתם. היום הוא כבר לא זקוק לכך. יש כבר כאלה שעושים במקומו את המלאכה הבזויה של השתקת עיתונאים.

יותר מכל חשש אולמרט להנצחת מעלליו בספרים. עיתון נייר עוטף דגים מלוחים, אבל לעומת זאת, ספר משמש עדות לשנים רבות ומהווה מקור למחקר וחומר לימוד וציטוט. לא בכדי חוששים פוליטיקאים בכירים ואילי הון שסרחו, מאיזכור שמותיהם בספרים חושפי שחיתות. מניסיוני המקצועי למדתי ש-5,000 עותקים של ספר מטרידים אותם יותר מחצי מיליון עותקי עיתון.

אחרי המהפך של 1992, כאשר יצחק רבין עלה לשלטון והליכוד הובס תחת הסיסמה: "מושחתים, נמאסתם", הודעתי בפומבי שאני מתכוון לתעד בספר את קריסת שלטון הליכוד, ובו אסופה של מעשי שחיתות של אולמרט [15 שנים קודם לכן, ב-1977, תיעדתי את קריסת שלטון המערך בגלל מעשי שחיתות בספרי "המפולת").

בפגישות שהיו לי עם בנימין נתניהו באותה עת, הוא גילה התעניינות רבה בנושא זה. כבר אז זיהה את אולמרט כיריב המסוכן ביותר שלו בצמרת הליכוד, וביקש לדעת על רמתו המוסרית הירודה. צר לי שבימים אלה מעדיף נתניהו דווקא לסכור את פיו, משיקולים שלו. לעומת זאת, נשלח אלי עיתונאי בכיר וידוע, באיומי סחיטה. "אם תפרסם על אולמרט ספר, הוא לא ירפה ממך ויפוצץ עליך על מיני חומרים", אמר לי העיתונאי. ביקשתי מהשליח לדבר עבירה להחזיר מסר לאולמרט: "הוא הצליח להגביר את המוטיבציה שלי".

ואומנם, בספרי "התבוסה", שעל שערו הוטבעה הסיסמה: "מושחתים נמאסתם", מכבב אולמרט כאב טיפוס של פוליטיקאי שמידותיו הושחתו. הספר פורסם ב-1993 ומאז הוא משמש חומר לימוד ב-"דברי ימי אולמרט".

השבועון "העולם הזה", שהיה תקופה קצרה בעריכת רינו צרור והופיע כמוסף של "גלובס", פרסם מוסף מיוחד תחת הכותרת: "ניוון", שכלל ציטטות נרחבות מהספר "התבוסה". לחוברת זו היה אז ביקוש רב.

הראיונות שצונזרו

הספר "התבוסה" ושורה של פעילויות אקטואליות שיזמה באחרונה עמותת אומ"ץ, בעקבות חשד למעורבותו של אולמרט ב"פרשות" חדשות, גרמו לכך שבשבועות האחרונים פנו אלי עיתונאים מכלי תקשורת שונים, וביקשו לחלוק את המידע הרב והמגוון ששמור עמי כעיתונאי ולקבל מידע חדש השמור בצנרת של אומ"ץ.

צוות שבועון "מוסף הארץ" - איילת פיישבין ורוני הדר, שפגש אותי כמה פעמים, קיבל פרטים רבים ומסמכים רבים וראיין אותי ממושכות. התוצאה ב"מוסף הארץ" של היום מרשימה, לכאורה, בזכות מקבץ פרשות מן העבר שבהן כיכב אולמרט, שרובן פורסמו, אך לוקה בחסר ואינה כוללת שורה של פרשות שלא נחשפו עד כה ונמסרו לכתבי העיתון, ששמותיהם לא נכללו במסגרת כתבת התחקיר.

צוות של הערוץ השני הגיע לביתי כדי לראיין אותי על דמותו האמיתית של אולמרט מנקודת מבטי. לצערי הרב, לא ייחסתי חשיבות לעובדה שמלכתחילה לא תוכננה בערוץ השני כתבת תחקיר, אלא כתבת תדמית.

היה לי עניין להתראיין כיו"ר הנהלת אומ"ץ. חשפתי פרשות חדשות ואף העמדתי מסמכים לרשות המראיין, הכתב המדיני אודי סגל. אף אחת מהציטטות החריפות שלי (כמו למשל: "לאולמרט יש קופת שרצים ולי יש קופת ראיות נגדו"), לא שודרה בכתבה ולו רק לצורכי איזון. צוטטתי רק על תקן של "עלה תאנה" במשפט שיגרתי שלא יכול היה לקלקל את האופי המגמתי של "משדר שירות" לאולמרט, כפי שנתקבל ע"י הקהל הרחב.

גם הציטוט בשולי המשדר מספרי "התבוסה", על דברים שאמר יעקב נמרודי על אולמרט ("אולמרט הוא אדם חסר מעצורים רודף בצע חולני, מתווך מהסוג העלוב ביותר, שהינו בושה לפוליטיקה הישראלית"), צוטט רק בחלקו. לעומת זאת, הופיע צילום של אולמרט המנשק את נמרודי...

סדרת הכתבות ב-Nfc נועדה למלא את החלל הריק שיצרה התקשורת הישראלית סביב אולמרט. ללא מורא. האמת וכל האמת. בכל ההתרפסות הזו סביב אולמרט היתה לי אכזבה נוספת: היו"ר הנצחי של התנועה לאיכות השלטון, עורך הדין אליעד שרגא, הזדרז להעניק בימים אלה "סיוע מוסרי" לאולמרט, בפרשת הבית.

לא התפלאתי על כך. חברו הטוב של אולמרט, דן מרגלית, נוהג להעתיר במדורו שבחים ללא הרף על התנועה לאיכות השלטון בכלל ועל עורך הדין שרגא אליעד, המתפרנס ממלחמתו בשחיתות, בפרט. פניותיה החוזרות ונשנות של אומ"ץ אל מרגלית לא נענו. הוא מתעלם מאיתנו. הוא ואני יודעים מדוע.